מבוכה בעזה: דוד בעל-ברית או אויב?

סיבוכי המשולש פלשת-יהודה-עמלק

המשלחת העמלקית גילתה את סוד פשיטותיו של דוד.

מבוכה רבה השתררה בחוגים המדיניים בפלשת לרגלי המאורעות האחרונים - פשיטת דוד בנגב והמלכתו בחברון.

המשלחת העמלקית חידשה ויכוח ישן בין סרני פלשת, על היחס לישראל.

ויכוח זה נמשך מאז ימי שמשון. יש בין פלשתים הסבורים שיש מקום ליחסי שכנות ושלום עם עם זה, למרות השוני והזרות שבו; צריך רק לפקח עליו שלא ייהפך לכוח צבאי. כל עוד רכב ברזל בידי פלשתים והשלטון על דרך הים ועל החוף כולו בידיהם אין להם לישראל תקומה ככוח עצמאי.

לעומת זאת טענה המפלגה השניה שסכנה רבה צפויה מגידולו של הכוח הישראלי. אי רצונם להתקרב מבחינה תרבותית צופן בתוכו גיבוש מסוכן ביותר. אלוהיהם הנעלם מסוכן יותר מכל אלי כנען. זכורה פרשת ארון האלוהים...

בשנים האחרונות ספגו הפלשתים מהלומות כבדות מידי שאול, מלכם הראשון של ישראל. איחוד שבטי ישראל עלול להביא קץ לכוחם של הפלשתים ואף לדחוף אותם שוב הימה. "אלה אינם עוד שבטי ישראל מלפני יובל שנים אשר הסגירו בידינו את שמשון גיבורם" - כתבו עיתוני עזה.

אכיש מנסה לנצל את הסכסוך הפנימי

הסכסוך החמור בין שאול ודוד עורר את אחר מסרני פלשת, את אכיש בן מעורך, לרעיון, לנצל סכסוך זה לטובת הפלשתים - להחליש את כוח עם ישראל על ידי תמיכה באחד הצדדים. על כן נתן מקלט באזורו לדוד. סרנים אחרים התנגדו לכך תחילה כי זכר זכרו את בן-ישי זה, שהמיט חרפה על פלשתים בהכותו את גלית. אולם כשאכיש הביא להם ידיעות על פשיטות דוד נגד שבטי יהודה, הקיני, הירחמאלי, נחלשה התנגדותם של הסרנים.

תוך ארבעת החודשים שישב דוד בצקלג ערך חמש פשיטות בנגב והביא עמו שלל רב.

הסרנים חששו שדוד "יתקע סכין בגבם"

המצב הסתבך ביותר כשהועמדה על הפרק בעיית השתתפותו של גדוד דוד במלחמה נגד ישראל.

אכיש ראה בכך מבחן חשוב ומכריע לנאמנותו של דוד לפלשת. ואכן נראה היה שדוד יעמוד במבחן, שכן הודיע על נכונותו לצאת עם פלשתים. לא כן סברו סרנים אחרים. הם חששו ל"סכין בגבם" בעת המערכה.

"אם אויב הוא דוד לשאול - טענו - למה לא יעלה עם אנשיו על שאול, על גבע? למה לא הרגו כשהיה בידיו?"

"עברי, גם כשהוא עוזר ושבוי" - כתב "לחי חמור" העיתון האשקלוני - "עדין אל תהיה בטוח בו. שמשון היה בידינו בלי גדוד של שש מאות איש ועשה שמות בנו. אל תאמינו בדוד. יהיה הסכסוך ביניהם חריף כאשר יהיה, אוי לו למי שיפגע באחד מהם מבחוץ".

ואכן נכנע אכיש ודוד נאלץ לחזור מדרכו.

אף על פי כן נתנו פלשתים את הסכמתם האלמת למלוכת דוד בחברון, מתוך תקווה שקריעת המלוכה לשניים תמנע את תקומתו מחדש של הצבא הישראלי האחיד, ואת חידוש המלחמה. מכל מקום החליטו לא להתערב ולחכות למלחמת האחים בין שני מלכי ישראל.

בינתיים "התפוצצה" הפצצה העמלקית. משלחתם גילתה שממש מתחת לחוטמם עשה דוד מעשים בלי ידיעתם. התברר שלא על ערי יהודה היה פושט כי אם על עמלק, בעלי בריתם של פלשתים.

אכיש נמצא במבוכה רבה. הוא רואה במעשה דוד בגידה ממש. בשום אופן לא הצליח להרגיע את רוחות העמלקים הרואים בדוד את אויבם בנפש. הם מזכירים שדוד הוא תלמידו של שמואל הנביא, אשר השביע את ישראל למחות את זכר עמלק.

לפי שעה שולטים פלשתים בכל מערב הירדן, לדבריהם גם ארץ יהודה היא בפיקוחם, מכל מקום ירושלים הבצורה היא עדין בידי היבוסים בעלי בריתם, ואף גזר עומדת איתן. כל עוד קיים הסכסוך בין דוד ובין שאול אין בדעת סרני פלשת לנקוט באמצעים נגד אותו ראש-גדוד יהודי, שנתגלה מסוכן.