העמלקי שהתפאר ברצח שאול - להורג

דוד זועזע מן הבשורה על השואה בגלבוע

צקלג (נתאחר).

שעות מספר בלבד לאחר שובו של דוד מהנגב, שם הכה את העמלקים שוק על ירך, הגיע איש עמלקי משדה הקרב על הגלבוע ובישר לדוד את הבשורה על מפלת צבא ישראל ומות המלך ובניו. העמלקי הביא עמו את כתב הזהב של שאול וסיפר שהוא במו ידיו המית את שאול, אשר הפציר בו לשים קץ לחייו מכיוון שהיה פצוע ועייף עד מוות.

לשמע הבשורה המרה קרע דוד את בגדיו, ישב על הארץ, כיסה באפר את ראשו ובכה בכי תמרורים מעומק לבו. בכיו דבק בכל אנשיו אשר סביב וחיש מהר עלתה כל צקלג ביללה נוראה, אשר השכיחה את שמחת הניצחון על עמלק והחזרת השבויים.

בשעות הערב הובא שנית העמלקי-הפליט בפני דוד ונחקר חקירה מדוקדקת. הוא סיפר על מהלך הקרב, על הטבח שעשו פלשתים בישראל, על עמידת הגבורה של שאול ובניו. על נסיגתו של אבנר בן-נר עם קומץ לוחמים ועם איש-בשת ובסוף על מות שאול.

כאן ביקש דוד לדעת כל פרט ופרט מרגעיהם האחרונים של יהונתן ושאול. על מות יהונתן לא ידע העמלקי לספר הרבה, לעומת זאת מסר שנזדמן לקרבת המקום ברגע בו נשען שאול על חניתו בשעה שפלשתים מקיפים את הגבעה מכל עבר וסוגרים על המלך השותת דם.

המלך הפציר בעמלקי, שהציג את עצמו כאחד מאנשי מלכישוע בנו, שיפגע בו וימיתהו. ואכן מלא העמלקי - לפי עדותו - אחר בקשת המלך, המיתהו והנה כתרו של המלך ואצעדת הזהב אשר הוריד מזרועו.

ברגע זה פרץ דוד בקריאה מזעזעת:

"איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה'!?"

העמלקי נדהם והחל מגמגם בלשונו.

"פגעו בו, ברוצחו של מלך ישראל!" - קרא דוד.

יואב בן צרויה שעמד לימין דוד שלף חרבו וקפץ אל העמלקי שברגע האחרון עוד נסה להציל את נפשו ולהכחיש את עדותו עצמו כשהוא מצעק: "לא... לא הרגתי... שיקרתי..." אולם איחר את המועד. חרב יואב פגעה בו, והוא נפל מת.

בחוגי דוד אין נותנים אמון בסיפורו של העמלקי. הדעה היא שהוא מצא את גופת שאול לפני שהגיעו אליה פלשתים, לקח את הכתר והאצעדה להביאם אל דוד ואת הסיפור המציא, כי חשב באווילותו שימצא חן וחסד בעיני דוד על המעשה, והמלך החדש שנרדף על ידי שאול ירומם אותו, את מכה שאול, למשרה כבודה בצבא ישראל. אכן נתאכזב מרה. גם אם לא הרג את שאול, בן מוות האיש על עצם התפארותו במעשה זה.