יואב בן צרויה

בני צרויה קשים הם - רגיל מלכנו לומר אל בני אחותו צרויה. ואכן קשים הם בני צרויה, אך אם קשים הם כולם הרי רכים כדונג הם לעומת קשיותו של הגדול בהם: יואב. כאילו נטל דוד מכל בני ישי את כל מורשת הרכות של רות זקנתו ולא נותר לאחרים ולא כלום. הנה אף צרויה זו ראו נא ראו כיצד היא מקשה את ערפה ולא תעבור לירושלים, בשום פנים ואופן: בבית לחם נולדה, ילדה ותמות.

יואב...

אחר דוד אין שני לו בכל המלכות ששמו ילך לפניו, אמנם לא לאהבה אך להערצה ויראה. אף דוד המלך אשר לב רגיש לו כל כך ויודע רעות וידידות מהי, אין לבו עם יואב. האם מפחד הוא מפניו? אולי גם זאת, אך בעיקר מפני ידו הקשה של מפקד צבא ישראל, שאינה יודעת רחם. והן זכורה פרשת אבנר בן נר אשר דוד רצה לקרבהו ויואב סילקהו. דוד איש מדיני הוא, יודע למצוא ידידים בחוץ ובפנים. יואב אינו מבין ולא כלום בדרכי מדיניות.

ואף על פי כן יודע דוד: אין נאמן לו ולמלכות ישראל מיואב ואין שני אשר ידע לצאת כמוהו בראש הצבא ולהכות באויבים. בעצם היכן למד בן צרויה זה דרכי מלחמה בצבאות רבים? האין הוא חניכו של מדבר יהודה, כמוהו כדוד? כאחד הגיבורים וכדוד עצמו עז עד לטירוף? אכן תכונה זו היא המקנה לו את הערצתם ללא סוף של החיילים. יואב ראשון הוא בכל קרב, ראשון מול רכב אויב, מול חציו. ובראות אותו החיילים בקרב הם עוצמים עיניים ועולים אחריו ללא חת. אולם הוא ניחן גם בהבנת דרכי מלחמה במידה שלא הייתה כמוה אולי מאז יהושע בן נון.

יחד עם זאת - וזה לשבחו וזה לאשרו של העם - פשוט הוא עד לפליאה. הוא רואה עצמו כזרוע העם והמלך, ולא יותר. אין הוא רודף כבוד ואין פניו לשלטון.

בזמן האחרון מאז גברה המעמסה של ארגון הממלכה לבנין ירושלים אין דוד משתתף בקרבות. אולם יואב אינו מודיע על נצחונו, תמיד הוא מודיע: צבא דוד מלך ישראל הגיף את האויב... ויש ויקרא למלך לפני תום קרב ממושך כדי שהניצחון ירשם על שמו של דודו נושא הכתר.

זכור מעשה דוד במואב, כאשר השכיב את השבויים המואביים ומדדם בחבל, שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות... דוד לא היה נלהב ביותר ממעשה זה, אך לא נזף בו ביואב, פן יתפרש הדבר כמשוא פנים למואבים אשר נתנו לו מחסה בימי הרדפו על ידי שאול.

כה הם עומדים לא זה מול זה כי אם זה ליד זה. דוד ויואב, שני גדולי העם ומושיעיו, שני מקימי מלכות ישראל.