בטקס מפואר נחנך בית המקדש
המלך שלמה נושא תפילה וברכה
ט"ו בירח האיתנים.
בטכס מלא פאר והדר ובאווירה של קדושה חנך אתמול העם את בית המקדש לה' אלוהי ישראל. מאות אלפים חוגגים מכל קצות הארץ מילאו את הרחבה, את מדרונות הגבעות סביב הר הבית ואת כל רחובות העיר, כדי לחזות במסע המפואר ובטכס שלא היה כמוהו בתולדות ישראל.
הטכס נפתח בהעברת ארון ה' המכיל את שני לוחות הברית שיד משה כתבה בהם את עשרת הדברות מפי ה'. הארון עם הלוחות ועם הפרוכת ושני הכרובים הסובבים עליו שמורים היו עד כה באהל בעיר דוד.
פעם אחרונה הקריב שלמה המלך את הקורבן על המזבח שעמד לפני האהל, ואחר נשאו הכוהנים את הארון על הבדים הארוכים. לפני הארון צעדו המלך, הכהן הגדול צדוק, לוויים, משוררים ומנגנים. אחרי הארון צעדו מאות שורות של כוהנים ופרחי כהונה ולוויים, ואחריהם זקני העם, שליחי כל השבטים, אורחים זרים, שליחי צור ומצרים, ובראשם מלכת שבא המעוטרת, שהגיעה לפני שבוע ירושליימה, אחריהם נהר העם ברבבותיו.
על מעלות הבית עמדו מקהלות המקדש והריעו בשופרות ובחצוצרות תרועה גדולה. השערים הגדולים נפתחו כולם והעם העולה במדרגות ראה את המקדש כולו במפולש מן הקצה עד הקצה עד קודש הקודשים.
שלוש מאות שומרי ראשו של המלך עם שלוש מאות מגיני הזהב בידיהם עמדו בשער החיצוני ושמרו על הסדר בפני העם העצום, כשהמלך והכוהנים והארון באו אל הקודש. מאחרי המלך צעדו כוהנים ולוויים נושאי שאר כלי המקדש.
שלוש מאות מנגנים עמדו בחמש-עשרה המעלות מצד זה ושלוש מאות משוררים על המעלות מצד זה והריעו יחד את מזמור "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". קול הנגינה והשירה היה כה אדיר עד שנדמה היה כי הארץ והבתים רועדים.
בשער המקדש נעצר המלך ונעצרו ההולכים עמו ופינו מקום בראש לארון. עתה עבר הארון מידי הכוהנים לידי צדוק הכהן הגדול ושני בניו אחימעץ ועזריהו. המלך ומליו צעדו עתה אחרי הארון עד הדביר הוא קודש הקודשים. כאן נעצרה התהלוכה ורק הכוהן הגדול ושני בניו, שהם גם סגניו בכהונה הגדולה, נכנסו למקום המקודש ביותר.
דממה עמוקה השתררה סביב סביב. כעבור שעה קלה יצאו הכהן הגדול ובניו והם הולכים כשפניהם אל הדביר. באותו רגע ירד ענן כבד וכל הבית נתמלא עשן. כל החוגגים נפלו על פניהם בקריאה משולשת ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים.
עתה כרע המלך על ברכיו והתפלל תפילה חרישית.
אחר קם הקיף את המזבח, עמד מאחוריו, פרש את כפיו השמיימה והתפלל את התפילה הגדולה בקול רם ונישא והקול וזה אחד מפלאי המקדש – נשמע בכל פינות המקדש. תחילה דיבר בקול נרגש. לאט לאט גבר קולו, והמילים יצאו מפיו ברכות ותקיפות כאחת.
בחרדת קודש הקשיב העם לתפילה הנשגבה, כל הלבבות מרוכזים היו בה, איש לא נע ולא זע, ואף המוני העם שעמדו מחוץ למקדש ואשר לאוזניהם לא הגיע קול התפילה עמדו בדומיה עמוקה.
עם תום התפילה פצחה המקהלה שוב בשיר והיא שרה את המזמור "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". אחר החלה הקרבת הקורבנות. קורבן ראשון העלה שלמה המלך ואחריו הביאו את קורבנם בזה אחר זה ראשי השלטון, זקני העם ואחריהם כל העם. הבהמה והצאן הובאו לפני כן ללשכת הקורבנות, שם הותוו בתו המקריב והועברו לידי הכוהנים המקריבים.
לאחר שהביא את קרבנו יצא המלך מהמקדש. בדרך לארמונו עמדו רבבות העם וליוו את מלכם בקריאות בלתי פוסקות: יחי המלך לעולם! יחי בן דוד לעולם! יחי בונה מקדש ה' לעולם. שלוש מאות נושאי מגיני זהב הקיפו את המלך מכל עבר בדרכו לארמונו.
הכוהנים, המלך ונשאי ארון ברית ה' נכנסים בתהלוכת פאר לבית המקדש
הר הבית, המקדש וכל חלקיו