נהדף צבא אשור

אחאב מלך אשור עוצר את מסע שלמנאסר. משפט נבות. הופעת הנביא אליהו.

בגיליון 20 נרמז על ראשית עלייתה של אשור, העתידה לעלות לשלטון עולמי ולהחריב את מלכות שומרון. אך בין ראשית זאת לאחרית זו ישנו שלב ביניים של שיווי משקל: אשור מכאן וברית מדינות ארץ-ישראל והסביבה מכאן, זוהי תקופתו של אחאב מלך ישראל.

אחאב בלי ספק מלך גדול היה, בעל הבנה מדינית רחבה. יש לזכור שבאותה שעה אין מעצמה שנייה – כגון מצרים שלאחר כן – שתעמוד מול המעצמה היבשתית אסיאתית הפורצת מערבה. על כן רעיון ברית עמים המכבדים כל אחד את עצמאותו של השני ומתאחדים נגד עלייתה של אימפריה, רעיון בריא הוא, והניצחון ליד קרקור הוכיח את כוחו. ניצחון זה אמנם זמני הוא כי צבא אשור לא הוכה כי אם נהדף. אולם היה מקום להמשך ברית זו ואף לחיזוקה, כלומר גם לקיומו של השלום והחופש של כל האזור, אלמלא שני גורמים שליליים:

א. הסכסוכים בין בעלי הברית. מצד אחד יהודה אינה נמשכת לברית, מצד שני ארם אינה מכבדת את גבולות ישראל. הברית בין שומרון ודמשק היא עניין לשעה בלבד. ארם (בערך סוריה דהיום) לוטשת בלי הרף את עיניה לאזורי עבר-הירדן – בשן וגלעד – היא העומדת גם מאחורי המרידות של עמון ומואב (מישע) וידה מגעת עד אילת. כנראה, היא שואפת להשתלט על כל דרך המסחר מן הפרת ועד אילת ומצרים. מכאן המלחמות התכופות בינה לבין שומרון, גורם עיקרי להחלשת ברית העמים. היו לה לארם מלכים כובשים כמו דוד לישראל. אך לא היו לה מלכים מארגנים ובונים כמו שלמה. אין צריך לומר שלא היו לה כוחות רוחניים ונבואיים כישראל.

ב. לסכסוכים אלה מבחוץ נוספת הירידה הרוחנית והמוסרית בתוך מלכות שומרון. בירושלים היה חזק יותר כוחם של נביאי ה', אשר עצרו בעד התפשטות האלילות. לא כן בשומרון. כאן מסמלת איזבל את השתלטות התרבות האלילית, צורית בעיקר. אין אמונה מאחדת את ליבות השבטים ואין משטר צדק מחבב את המלוכה על העם. ומחברי ספר מלכים לא לשווא האריכו את הדיבור על פרשת נבות. כדרכם אין זו אלא דוגמה אחת מני רבות.

אומנם ניתן בגיליון זה גם מקום להרהר ולערער במקצת על תמונה זו כפי שהיא משתקפת לנו על פי המקורות. קודם כל יש לציין שלמרות כל העוול הנעשה לנבות, משתדלת אפילו איזבל לשמור על צורה משפטית. המשטר בישראל הוא בכל זאת קונסטיטוציוני גם המלך כפוף לחוק. היא מוכרחה להעמיד עדי שקר, כלומר אין בידיה להוציא להורג ללא דין המתנהל על פי חוקי התורה: על פי שניים עדים ובאשמת גידוף אלוהים ומלך. כמו כן יש "מי" המעלה ספק אם צדק נבות בהתנגדו לתת את כרמו למלך שלא רצה להחרימו כי אם לתת לו תמורה. אחר כך למדו חז"ל: "מלך פורץ לו דרך". ולאחרונה, אפילו המקרא מרמז על כך שאחאב לא ידע על המעשה עצמו.

אף על פי כן, כמובן, רצח משפטי הוא רצח משפטי, ושלטון המבוסס עליו יושב על בקיעים; וזהו הנכון בנבואת אליהו על בית אחאב.

הרמז שאיזבל כתבה אגרת וחתמה בשם אחאב העלה את הרעיון לקבוע את זמן משפט נבות בעת העדר אחאב מירושלים. כמובן, אין כאן הוכחה, אך כידוע משתדלים אנו לקרב מאורעות מסוימים לשם שיקוף עיקרי הדברים. המשתמשים בעיתון זה חייבים לזכור זאת ולא לראות בכך אמת היסטורית בדוקה.

דמותו של אליהו עמודת בגיליון זה במרכז הצד הרוחני. (ההשוואה עם הומירוס באה על סמך התאריך המסורתי-יווני לחיי הומירוס).

יהודה עומדת בסימן יהושפט, שהוא מארגן גדול בייחוד בשטח המשפטי.