צבא אשור נסוג מירושלים

הוסר מצור סנחריב. נתקיימה נבואת ישעיהו. נקבת השילוח שחפר חזקיהו.

החרב אשר הייתה על מלכות שומרון להחריבה הונפה גם על ירושלים. אף על פי שהמלך חזקיה נמצא בהשפעתו המכריעה של ישעיה ובודאי אינו עם מפלגת מצרים למרוד באשור, שואפת מלכות נינווה להכניע את ירושלים כליל. זה מוכיח שמעולם – כפי שמנסים פרשנים שונים להסביר – לא נטו הנביאים לכניעה מוחלטת. הם רק הזהירו בפני הצטרפות לצד המורדים. אם שלום ירושלים יכול להיקנות במחיר העלאת מס, כדאי הדבר ולבד לחכות "עד יעבור זעם". אולם מתברר שמאז ועד עתה אין מעצמה משתלטת סובלת גופים עצמאיים, בייחוד אם הללו הם בדרך המלך, ויהודה הייתה בדרך המלך למצרים.

המס הכבד ששלח חזקיהו ללכיש, מקום מטהו הראשי של סנחריב, לא עזר. סנחריב קיבל את המס – ואת הנשים, בהן מבנות המלך! – ועלה על העיר. וכאן ארע המאורע ההיסטורי הכביר אשר האריך את חיי מלכות יהודה ב- 120 שנה.

כיצד ארע הדבר?

המקורות כידוע מספרים בנפרד על שני דברים: השמועה ששמע סנחריב על התקרב צבא מצרים והמגפה במחנהו. ראוי להעלות בהזדמנות זו את האנאלוגיה ממצור ביסמארק על ווינה. גם אז נתרחשו שני דברים בבת אחת: פרצה מגפה במחנה הגרמני והגיעה הידיעה על עליית נפוליאון השלישי.

מכאן האפשרות לנכונותם של שני המקורות גם יחד, אלא שכל אחד מכותבי הכרוניקות ראה את העיקר בזה או בזה.

בין כה ובין כה בולטת תחושתו של הנביא ישעיהו שהעיר לא תיפול.

כך משתלבים דרכי אלוהים ודרכי הטבע, דרכי הפלא ודרכי ההיסטוריה. אילו קרה אך ורק דבר המגפה, יכול היה סנחריב לשלוח צבא תגבורת. אולם צרוף "יד המלאך" וידי הכוחות החיצוניים – המצרים והבבלים – הצילו את העיר. אין צריך לומר שהאמונה בה' ובדבר הנביא הם הם שאפשרו את ההצלה שכן מנעו את הכניעה המוקדמת, את פתיחת שערי העיר בפני האשורים.

וזאת שעת כושר נדירה בתולדותנו להוכיח את הברכה שבשיתוף הפעולה בין היסודות הרוחניים והמדיניים כשהם מופיעים יחד. חזקיה וישעיה, המלך והנביא, כשאין חיכוכים ביניהם – יש בכוחם לקיים את יהודה על אדמתה.

מבצר לכיש ובריכת השילוח הן שתי הנקודות בגיליון אשר הוארו הודות לגלויים הארכיאולוגיים.

בצפונה של ירושלים עדיין נאבקים התושבים החדשים שהובאו מארצות רחוקות (כות) בתנאים החדשים. יחד עם מאבקים עם טבע הארץ (אריות) מתחולל ראשית המאבק הרוחני (תגרה בשכם) ביניהם לבין הישראלים שנותרו בארץ.