כזאת הייתה סדום

קוראנו זוכרים וודאי שלא פעם לא פעמיים נזדמן לנו לכתוב על סדום ומשטרה הרקב. לא לחנם נאסרה הפצתו של עיתוננו בעיר זו . . . אך לשווא ניסו אנשי עמק השידים להסגר מאחורי מסך הנחושת כדי שלא ייוודע בעולם מהנעשה אצלם. אין אנו חיים עוד בתקופת החמורים. תקופתנו היא תקופת הסוס המהיר ואין סודות. עתה מותר גם לגלות שביתו של לוט שימש אכסניה בטוחה גם לשליחינו המיוחדים, והרבה ידיעות הגיעונו משם. לאחר המלחמה הגדולה כשפלשו עמי הצפון לעמק נפתח לזמן מה פתח לאזור הודות לעזרה ולהצלה שבאה לו מצד אברם בן תרח העברי. אך תקופת החסד לא נמשכה זמן רב. הכל נשכח ואף לוט בן אחיו של אברם נרדף על ידי ראשי העיר.

ועתה דיינו אם נביא כמה דוגמאות מאורח החיים והדין של ערים אלו שהיו ואינן עוד.

העמק הפורה, שפוריותו באה לו משפע המים המתוקים היורים אליו מן ההרים ובייחוד מההרים במזרח, היה מאז ומתמיד מקום מושך את לבות הנוסעים עוברי אורחות בדרך ארוכה מן הצפון לדרום או מהמזרח למערב. טוב היה לנוח בחבל ארץ זה. כמו כן עשיר היה החבל באוצרות ים ואוצרות המכרות מסביב, אולם אנשי הערים האלו בשחיתותם או בטיפשותם החלו מרחיקים את עוברי הדרכים והאורחים. החלו פושטים את עורם מטילים עליהם מסים ותשלומים כאלה עד שפשוט לא כדאי היה לו לאדם לסור לשם. כניסה דרך הגשר עלתה חצי שקל. ואם אדם לא רצה ליהנות מטוב זה של הגשר, הפשיל את כותנתו ועבר במים הרדודים ונתפש, הובא לדין ונקנס בשקל שלם.

אימת "סוכנים זרים"

משטר האימים לגבי התושבים גרר אחריו פחד מפני כל איש זר. תמיד חששו ראשי הערים שתושביהם או שמעבירים ידיעות או שמבריחים כספים או שקושרים קשר כדי להפיל אותם משלטונם בעזרת כוחות זרים. משום כך הוטל איסור מוחלט כמעט על הכנסת אורחים.

איסור זה לא היה מפורש, אבל הוטלו גזרות והגבלות כאלה שכמעט אי אפשר היה לאכסן איש בבית. בראש וראשונה חייב אדם להודיע בשער העיר לאן הוא בא, אל מי ולשם מה, כמו כן חובתו של בעל בית להודיע לשומרי העיר על כל זר הנמצא בביתם.

שנית הוגבלה כמות המזון שמותר להגיש לאורחים (כביכול מטעמי צנע כלכלי).

כל עבירה על חוקים אלה גררה אחריה משפט ועונש חמור.

חקירה בסדום

שיטת העינויים הייתה השלטת בסדום. יתר על כן: אדם שנפצע בשעת החקירה עד זוב דם והחל מתלונן בקול, היו מגישים לו חשבון על... הקזת דם, שהיא כידוע צורך הגוף.

עינוי סדום מיוחד במינו הייתה "מיטת החקירה". מיטה הייתה שם בחדרי השופטים, אך כדי שיהיו כולם שווים צריך להשוות אותם. לשם כך הותקנה המיטה. אדם קצר היו מותחים אותו, אדם ארוך - מקצצים בו וכך "הושוו" כולם.

נגד בנייה פרטית

בא אדם חדש לעיר ורצה להקים לו בית. תחילה ניסו להטיל עליו מסים כבדים או לחייבו לשתפם בבית. לא הסכים האיש ועמד להקים לו את הבית במו ידיו, ליבן לבנים והעמידם בשדהו. היו באים אנשי העיר אחד אחד ונוטלים כל אחד לבנה, כל אחד רק לבנה אחת לפי חוקי סדום אי אפשר להביא איש לדין על "סחיבה" פעוטה של לבנה אחת. נמצאים ה"סוחבים" פטורים והאיש בלי בית.

איסור העזרה הסוציאלית

לפי חוקת "הצדק" ו"החופש" שבסדום זכותו של כל אדם ואדם היא למות ברעב. מי שמגיש לו עזרה, מביא לו לחם או מים פוגע בחופש האזרח וזכותו למות. העובר על עבירה זו מובא לדין ונענש. רק לפני חודש ימים נידונה נערה אחת בעמורה על שדיכאה (כביטויו של שופט עמורה) את החופש הפרט של עני אחד, ששלשה ימים ביקש נפשו למות והיא מנעה בעדו את הדבר. ספק דינה היה מיוחד במינו, מכיוון שטענה להגנתה שלבה רך והיא מרגישה רגש של מתיקות בהגישה עזרה לאנשים, מרחו את בשרה בדבש והעמידוה על גג החומה מול כוורת דבורים. באו הדבורים, לקקו את הדבש ומצצו את דמה עד מוות.