מחריף הסכסוך באוהלי יצחק

(מאת כתבנו בבאר שבע)

ההתנגשות בין אנשי יצחק העברי ובין תושבי גרר ושליטיה ההיקסוסיים השכיחה לשעה קלה את המתיחות השוררת בתוך משפחה זו, אך אין זה אלא שלום בית בעקבות מלחמת חוץ. כי אכן תכונה היא במשפחה מוזרה זו. בימים כתיקונם יש מריבות בבית, ואם לא רבים בנים, רבות הנשים... אך בו ברגע שתיגע בהם יד מבחוץ, הם מתלכדים בקנאות רבה.

על מה היא המחלוקת היום?

על דבר משונה: על הבכורה. ואם תשאל כיצד אפשר לריב על בכורה? או שאדם הוא בכור או שאיננו בכור? אם כך תשאל סימן הוא שאינך יודע מה טיב הבכורה בבית עברים אלה.

ודאי שבן בכור יש לו יתרונות, שכן הוא נוטל בירושה חלק רב יותר והוא ראש הבית. אך אילו כך היה לא היה מקום למחלוקת. ישמעאל היה בכורו של אברהם. עשו הוא בכורו של יצחק. דברים פשוטים.

אבל בבית אברהם יש קסם מיוחד לבכורה זו, רבים בני המשפחה ונפוצים בכל הארץ. בני לוט בעבר הירדן מואב ועמון, (ואגב מספרים סיפורים משונים על מסיבות הולדתם, אך למה לנו לעסוק ברכילות? זה עניין לעיתון "עש-תוריה" ולא לעיתון רציני כ"דברי הימים"), בני ישמעאל בנגב הדרומי (מטה השבט בלחי-רואי) בני קטורה הרחק הרחק דרומה משם בסיני.

אבל כל אלה מתפזרים והולכים בעוד שהייחוס העיקרי עובר מאברהם ליצחק דווקא ויחוס עיקרי פירושו כאן איזו מורשה אמונתית שקשה לעמוד על טיבה.

מספרים במשפחה זו סיפורים משונים על האל האחד והבלתי-נראה שבחר באברהם, שכרת עמו ברית ושהבטיח לו את הארץ הזאת. ומה יאמרו אלי כנען האחרים? מה יאמרו דגון? סותח? עשתורת? אל-עליון? תשוב?).

ובכן המחלוקת איננה על רכוש של ממש כי אם על... הבטחה. משונה, לא כן? דבר זה הומחש בייחוד על ידי אותו מעשה שהיה זה מקרוב, מעשה... בנזיד עדשים. יעקב זה רועה צאן הוא, אך ניכרים בו גם נטיות... מסחריות. הוא קנה אצל עשו הבכור את "הבכורה" (??) בזיל הזול... בנזיד עדשים. אכן המחיר הוא זול מאוד. אך מצד שני מעדיף עשו, שהוא איש מעשי מאוד ולא חולם חלומות, את הנזיד הממשי מכל "הבטחות" ערטילאיות.

מכל מקום אין לתאר שני טיפוסים מנוגדים יותר מזה. האחד שעיר, השני חלק, ולא רק חלק בעורו כי אם גם חלקלק בלשונות ובשכלו. בגרר אומרים עליו: חבל שהוא מתעסק בשטויות אלה של אמונת אברהם, אילו התמסר ללימודים של ממש בבבל, יכול היה להיות שגריר מדיני או עורך דין מפורסם...

אהדתה של האם רבקה, נתונה בגלוי ליעקב. אם משום שהוא צעיר (אם, אפילו אם בנה הצעיר צעיר ב... חצי שעה בלבד, אצלה הוא "תינוק"), ואם מפני שהוא חלש בגופו מעשו. לעומת זאת נחלק עליו לבו של יצחק. בכלל טיפוס משונה. נראה מבוהל תמיד. מפניו ניבט פחד תמיד, על שכל בני השבט מדברים על "פחד יצחק".

אילו היו קיימים רופאי נפש כמו שישנם רופאי-גוף המנתחים את גופו של אדם ויורדים עד קרביו, יתכן שהיו מוצאים ששורשו של פחד זה הוא באותו מעשה משונה שארע עמו בילדותו, כשאביו עקד אותו - והוא בן זקונים לו - על מזבח והניף את המאכלת כדי להקריב אותו לאלוקיו. מילא, עד כאן דבר רגיל. בכל בית הגון בארץ הזאת שקועים ילדים שהקריבום ביום הנחת אבן הפנה לבית. המשונה הוא שאברהם לא בנה שום בית, ועוד יותר משונה... שלא הקריב אותו. יצחק מספר - והוא חוזר ומספר את זה בלי הרף - שקול אלוהים עצר ברגע האחרון את ידו של אביו. סיפור מוזר. אך ניתן להבין שזיכרון ילדות זה הטביע את חותמו על נפשו של יצחק והוא תמיד כנתון על מזבח, מרחף בין חיים ומוות.

מעניין גם לציון אופיו, שאף אישה לא לקח לו בעצמו. הביאו לו אישה מארם... אומנם רבקה כבודה במקומה מונח, אישה נאה וצנועה בלי ספק (מוצאת חן אפילו בעיני מלכים ושרים...) אך בכל זאת אין להניח שעשו או יעקב ילכו בעקבות אביהם בנידון זה ויסמכו על טעמם של אחרים...

והנה אהדתו של יצחק נתונה דווקא... לעשו. אולי מפני שהוא רואה בו את מה שחסר לו: פעילות מתמדת, ביטוי של כוח הגוף וההעזה.

יחד עם זאת נושא עליו יצחק את העול האלוהי שהטיל עליו אביו, וכנראה שהוא יודע שעשו זה שיש לו צוואר ברונזה ממש, גב של שור ממש, מוכן יהיה לשאת כל עול כבד ורק לא עול משונה זה של ... אמונה משונה זו באלוהי אברהם, שנוסף לכך שהוא אחד (אלוהים שבשמים ובארץ, איך זה יתכן? אחד?) הוא גם בלתי נראה, ועשו בשום אופן אינו תופס דברים שאינו רואה או שאינו חש אותם בחושיו.

על כן תמצאו לעתים קרובות את יצחק מתייחד עם יעקב באהל ומעמיק שיחות עמו על העולם ועל אלוהים. ורק כשהוא מתעייף עד מאוד ועיניו מחשיכות, הוא יוצא לשוח בשדה (כמה הוא אוהב ריחות שדה) ומתגעגע לריחו החריף, ריח האדמה של עשו.