סיור במחנות העבודה

ככל שאתה מרחיק לנסוע מזרחה מהנילוס, קטנה והולכת דמות הפירמידה הגדולה והספינקס לצדה, עד שהם מתעלמים כליל מהעין, וסביבך ארץ מישור חולית, זרועה גבנונים נמוכים ושוממים. מחנות אהלים שחורים אינם גורעים הרבה מהחדגוניות הנוראה.

לעת ערב הם צוללים בצללים המתפשטים, והם דוממים ושקטים.

התנועה והתזוזה במחנה חלה עם עלות השחר, בהישמע קול המשרוקית הנוקב, מלווה בצעקות המשגיחים, מצליפים בשוטים על העבדים היגעים שהתכרבלו בסחבותיהם למגן בפני צינת המדבר. אחד אחד הם קמים, פולטים את גרגרי החול מנחיריהם ופיהם, וזוחלים החוצה. באור ניתן כבר להבחין בעבדים האצים אל מקום כינוסם. כולם מגודלי זקן, ופרעות שערים יורדות להם על כתפיהם. חצי גופם מעורטל, מהמותניים ומעלה, גון עורם – נחושת כהה, שגרמו לה השרב והזוהמה. רזים הם להחריד, דלי-בשר; ולמולם המשגיחים – מוצקי-עורף, רחוצים ומגולחים למשעי. בידם מתנפנף בשריקה מאיימת השוט, ובפיהם – חרפות וגידופים. בהמוניהם רצים העבדים אל מגרש רחב ידיים, משתדלים שלא להיכשל ולפגר, והמגרש צבעו הופך לשחור, כקן-נמלים גועש ומהמה. זמן מה ערבוביה במקום, אולם המשמעת והמורא מפני השוט כפול הזנבות עושים את שלהם. העבדים מסתדרים חבורות חבורות, מתפקדים במספר. החמימות שנתפשטה בחלל מוסכת מעט חיים בעורקיהם, ופה ושם נשמע קול שיחה נמוך, קטעי צחוק. רק עתה אני רואה בני אדם לפני. עבדים עבריים הם. בשורות ערוכות יפה הם עוברים לפני הפקידים, המחלקים לכל אחד ואחד את פת-לחמו, מעט מים במשורה ואגודת תבן. בצעד כבד והולם הם הולכים. בראשה ובזנבה – השוטרים העבריים, אשר בשכר שקידתם על המשמעת ומכסת העבודה יקבלו מנת-מזון גדולה יותר, ומשוחררים הם מעבודת כפיים. אולם ממכות לא ינוקו.

אחרי מהלך מחצית השעה פוסקת החדגוניות בנוף מישורי החול השוממים. אנו עומדים בשטח הבנייה. הנה כבר נחפרו היסודות לבניינים; סומנו גבולות המגרשים, הוקצה המקום לבניית מקדש לאל אמון בפיתום. העיר תשמש מרכז למחסני תבואה. המהנדסים קובעים לחבורות העבדים את מקומן, את המתכונת היומית. העבודה מתחילה.

מלבנים לבנים, עושים בטיט, שואבים מים מבריכה

קרבתי אל אחת החבורות. דמויות עירומות ומיוזעות מבוססות ברגליהן בטיט צהבהב ודביק. גבעולי קש מחודדים המעורבים בטיט. רגלים יחפות נדקרות, זבות דם, גון ארגמן המתוסף לעסה החמה. בתנועה קצובה מבוססות הרגליים ולשות: עלה ורד, עלה ורד… והעיניים – אדישות ומטומטמות.

פה ושם – עיניים שחורות, לוחשות כגחלים. עיני צעיר אשר אך זה נלכד באוהלי משפחתו בגושן. רועה צאן אשר ידו רב לו בקליעה, אשר עמד בפני הזאב והנחש. עיניו נפגעות, נעלבות – וזועמות. זה לא יוציא כאן שנתו… יומת, יברח או תכבינה עיניו כיתרם. ושוב עוטים האדים הרוטטים על העין; ואני פונה לעבר אחר. שורת עבדים עמוסים לבנים לחות רצים אל הבניין החדש. הנה אחד מהם – זקנו דליל, בשער ראשו זרקה קרחה. מצחו כתום, חרוש קמטים, שפתיו מבוקעות ויבשות. ידיו תופסות בשארית הכוחות בלבנים אשר על גבו הכפוף. יתרי-שריריו המשורגים ומתוחים, עוד מעט ויפקעו בטרם פרק את משאו, מרחק עשרים צעדים. נדמה כי הנה הגיע – אך לא. רגלו נתקלה בשבר חרש, ותמעד. הוא צנח על ברכיו, הלבנים מדרדרות מעל גבו ארצה, מתמעכות ומתפוררות. השורה כולה נעצרת מחכה לצליפה – ואמנם, מיד חש המשגיח, אדום פנים מחום וחרון. כמטורף הוא מכה על גב הזקן, על פניו, ידיו, בטנו – בלא להשגיח כלל. רצועות אדומות נסתמנו על הגוף – ואחר רגע שרפו שבעתים, בבוא אל-תוכן הזיעה המלוחה, לא עצרתי כוח עוד, הפניתי מבטי מהישיש הגונח, הלוחש מלים לא ברורות, ונסתי. נסתי מהשלד אשר הוטל אל צדי הדרך, ולסתותיו הלבינו כנגדי בחיוך זוועה; נמלטתי מהכבשן הלוהט אשר בתוכו מוטלים בני עמי רבבות אדם עובדים בפרך.

אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם יצחק ויעקב – איהו?

נושאים משא-לבנים לבניין. שני נוגשים ומקלותיהם בידיהם