חרדה אחזה את יושבי כנען

סיירים שחזרו מארץ כנען מספרים על התעוררות גדולה בין משפחות שבטים עבריים שם, אשר לא ירדו מצרימה ובין אלו (משבט אפרים) אשר הגיעו לכנען יחד עם גדודים מצריים ונאחזו בארץ.

בני בריעה בן אפרים, הוא בריעה אחיהם של זבד, שותלח, עזר ולעד אשר הרגום אנשי גת, כידוע ממגילות דברי הימים, השוכנים ביער אפרים הגדול, שלחו אגרת עם אלעדה בן אלצפן, אחד הסיירים.

באגרתם, הכתובה על מגילת גומא, מודיעים השולחים כי שפכו את ממשלתם על כפרים רבים, כי טובה הארץ ודשנה, ורב שלל הציד ביערותם, ולא לחנם נקראה הארץ ארץ הצבי. לדעתם נכונה הארץ ליפול לפני בני ישראל.

על האיגרת חתומים:

רפח, רשף, תלח, תחן, לעדן, עמיהוד, ואלישמע – בני בריעה ונשיאים בקרב אפרים.

על המצב הכללי בארץ כנען מספר אלעדה בן אלצפן:

חיל אחז את יושבי כנען. מלך גזר, מלך עדולם, מלך גבעון ומלך ירמות נועדו יחד במערת עדולם למועצת סתרים, בעקבות הידיעות על יציאתם הקרובה של בני ישראל ממצרים. ידיעות אלה הגיעו ממקורות ישראליים וזרעו מבוכה ניכרת. כינוס המלכים נסתיים בלא תוצאות, מאחר שיושבי הארץ נמוגו בפני השמועות ואין סיכוי לגייסם למלחמת הגנה.

בעלי שכם מבצרים את עירם מפחד אויב. עוד זכור להם מעשה שמעון, ולוי, אשר הכו את העיר לפי חרב.

מלכי הצפון נועדו לדיון בפלישה אפשרית. יבין מלך חצור הציע תכנית חימוש מקיפה שמטרתה להשיג יתרון ניידות על הפולשים. בעזרת רכב ברזל. הערים אשר אין ביכולתן לרכוש ברזל תיהנינה מסעד כלכלי של חצור.

גם באזורי הגבול הדרומיים של ארץ כנען רבה התסיסה. הקיני והירחמיאלי. נודדי הערבה, נוטים להצטרף אל בני ישראל ולתמוך בהם. אין ספק שידו של יתרו, כהן מדין, פעלה לא מעט בכיוון זה של יצירת ברית בין-שבטית. אשר לאדום – הרי גברה שם השפעת היסוד החורי, שבעקבותיה התרחקו בני אדום מהקרובים להם בדם.

בנגב שולטים, כידוע, שבטי עמלק, שהם בעלי ברית נאמנים למצרים. נודע על מו"מ בין מלך עכד לבין הכנענים על הגנת הדרכים בנגד מפני פלישת בני ישראל.