אלה תולדות בני ישראל היוצאים ממצרים

אב-המון-גויים

אחד היה אברהם בשמעו את צו האלוהים האחד: לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך. והוא עזב את אור ארצו ואת בית תרח אביו ואת מולדתו הרוחנית של תרבות שומר ואכד ועלה במעלה הפרת ומשם אל הירדן לתור לו ארץ חדשה ואמונה חדשה אשר לא ידעו ולא הבינו ועדיין אינם יודעים ואינם מבינים גויי העולם.

מבני עבר היה, בני החבירים הנפוצים בכל העולם, הם בני שם והם ידועים לשם ולתפארה כבונים-אומנים וכחיילים טובים.

אברם בן תרח נטש את אור, נטש את חרן ובא לכנען ורק כאן החל להקים מזבח לאלוהים האחד בורא שמים וארץ, אשר אין לו דמות. ובחזון ראה והנה זרעו אשר יירש את ארץ כנען מן הפרת ועד ליאור יהיה ככוכבי השמיים לרוב. ויאמין בה' אותו ראשון נזכור בצאתנו היום שוב מארץ תרבות עתיקה ומפותחת, מארץ בה נולדנו ובה נולדו אבותינו מאות בשנים אל הארץ אשר יראה לנו אלוהים, אל ארץ כנען. אל הארץ אשר הובטחה לאברהם, אב-המון-גויים.

אך היום לא אחד, כי אם רבבות רבבות הם ההולכים בצו אלוהים.

עקוד על המזבח

איך היינו לעם עצום ורב כל כך? משני הבנים אשר נולדו לו לאברהם, יצחק וישמעאל, הובטחה הגדולה והירושה האמונתית ליצחק הוא בנה של שרה ולא לישמעאל בן הגר המצרית.

אולם את יצחק אהובו זה נצטווה אברהם האב הישיש לעקוד על המזבח ולזובחו לאלוהים. ואברהם שמע בקול אלוהיו. וכבר, כבר עמד לשחוט את בנו כשמלאך אלוהים עצר בעדו. לא היה זה אלא ניסיון. והוא עמד בו.

וגם עקדה זו נזכור כאשר נזכור את אבינו הקדמון. הן עקודים היינו גם במצריים. עוד מעט והייתה בנו יד הכליה וההשמדה. ונצעק אל ה' אלוהינו וירא את לחצנו ויזכור את השבועה לאבותינו ויוציאנו היום מעבדות לחרות. בית יעקב לא זו בלבד שלא כלה בנכר, כי אם גדל ורב.

בית יעקב

יעקב בנו של יצחק נאלץ לברוח מפני עשיו אחיו בשל ריב הבכורה. גם אם ראשון נולד עשיו וגם אם חזק בגופו היה, הייתה הברכה ליעקב ועליו נחה רוח אלוהים. אלא שתמורת זאת הוטל עליו לנדוד, לצאת מבית אביו, לצאת מכנען.

ויעקב אבינו עשה חיל בנכר, בבנים ובצאן, כי זכר את אלוהי אבותיו ובבוא מועד שב לכנען, נאבק עם אנשים ועם מלאך אלוהים ויהי שמו ישראל והוא אב לשנים-עשר בנים, הם הם אבותינו אבות שבטי ישראל היוצאים היום ממצריים.

ורועי צאן היו הבנים ברחבי כנען, והטילו את פחדם על יושבי הארץ, כי גם גיבורי מלחמה היו ורק זאת: קנאת אחים ושנאת אחים הייתה ביניהם. ואחד היה בהם יוסף, והוא חולם חלומות, חלומות מלכות ושלטון ויופי. עדין היה מאוד, כתונת פסים לבש, עיניו בשמים תלויות.

וישנאוהו אחיו הארציים על כך, ובשעת כושר מכרוהו לישמעאלים ואלה מכרוהו לעבד למצריים.

יוסף העביר המולך במצריים

נפלאות דרכי אלוהינו. הם חשבוה לרעה ואלוהים חשבה לטובה. בעיני אחיו נלעג היה חולם-חלומות, אך בעיני זרים נשא חן, השכיל לעשות ואחרי שנות עבדות וכלא, עלילות-שווא וביזיונות, הבקיע לו דרך בכוח רוח האלוקים אשר בו ובכוח עדנת אם שהורישה לו אמו רחל, ויעל לגדולה ויהי משנה לפרעה מלך מצריים. צפנת-פענח המשביר לכל ארץ מצריים, המאכיל בתבונתו את כל ארץ מצריים. השם ללעג את חרטומיהם וחכמיהם.

ויעקב ובניו ירדו מצרימה אל בנם ואחיהם הגדול.

אם כן: שוב ירידה. ירידות ומעלות, ירידות ומעלות כל ימי אבותינו. ואשרינו כי זכינו להיות בדור העולים, העולים מארץ היאור, העולים מבור-העבדות שוב אל ארץ האבות לרשת אותה.

אולם לא בדרך המלך הקלה הגענו לכך. מאות שנות סבל ועוני עברו עלינו.

ויקם מלך חדש

אחד היה אברהם. שנים עשר היה בני יעקב. בשבעים נפש ירד יעקב מצרימה והיום אנו עם עצום ורב, שבטי ישראל היוצאים ממצריים.

וזה דבר הפלא:

פרינו ורבנו ועצמנו לא בשובע ונחת, כי אם בעבדות ובסבל!

עם מצריים ובית פרעה לא זכרו את כל הטוב אשר עשה להם יוסף אחינו וישכחוהו, כאשר שכח אותו שר-המשקים. רק התאוששה מצריים מדאגותיה בעזרת העברי ותקום לדכא ולשעבד אותנו.

ממרומי השלטון למחנות עבודה בגושן, מכבוד מלכים בארמונות למכות נוגשים בבניין ערי מסכנות.

תחילה נסו מעטים, והם דווקא מבית יוסף, בני אפרים, להתפרץ ולעלות לכנען. אך הניסיון נכשל. הם נפלו בקרבות. ידעו בני יעקב כי טרם באה העת. אך בכל עבדותם המרה לא שכחו לא את אלוהי האבות, לא את ארץ האבות ולא את לשון האבות. לא דבקו בנו אלילי מצריים ומעשיהם.

את יעקב אבינו נשאנו לקברו במערת האבות בחברון. ליוסף נשבענו – ואשרנו כי זכינו היום לקיים את השבועה – להעלות את עצמותיו בעלותנו מפה.

בזכות ובכוח אמונה זו אנו נגאלים.

פרשת ביניים: אחנאתון

בימי שעבודנו במצריים חלה הפוגה קצרה בימי שלטו המלך אחנאתון. צעיר היה ואמו מבית עברים והוא בהשפעת בית יוסף, אשר טרם שועבד אז. ובהשפעה זו ניסה מלך מצרי זה לערוך מהפכה במצריים. להעלות אותה אל מרומי האמונה באל אחד. אמנם הוא דבר בלשונה של מצריים, אמנם הוא העלה את אל השמש לאדון השמיים והארץ, אך היה בזה צעד אחד קדימה מאווילות האלילים.

אולם ניסיון זה חלף מהר ופתאום כאשר בא. לא היו לו שרשים בארץ מצריים, היה זר לרוחם. ולא פלא כי רבתה השנאה לאחר מכן לנו, לבני ישראל. לא רק את לחמם אנו אוכלים – טענו המצרים – לא רק כהיקסוסים בעבר רצוננו להשתלט על מצריים, כי אם גם את אלוהיהם, את תרבותם ה"פלאה" אנו רוצים ליטול מהם.

ומאז גבר לחץ השעבוד. אין הם רוצים המצרים לא את יוסף שלנו ולא את אלוהים שלנו. הם רוצים לאבדנו כליל או להעבידנו עד שנמות בעבודת פרך.

כך החלה הפרשה האחרונה בתולדות בני ישראל במצריים. פריצת השעבוד האיום.

לחרות

וכשהגיעו הדמים עד נפש, ארע הדבר המופלא. ממקום בלתי צפוי ביותר הופיע הגואל. מבית פרעה הוא בא אלינו בן עברים שניצל בנס וגדל בבית פרעה. ומשם הוא ירד אלינו לבית העבדים. שם הוא למד את כל חכמות מצרים. מארמונות הפאר הוא הלך למדבר, להר חורב. אלוהים שלחו לגאול את עמו.

אמנם מאות שנות העבדות במצריים עשו שמות גם בנפשות בני ישראל. אמנם רבים פחדו מהופעותיו של משה, פן תגברנה הגזירות בגללו. אמנם נמצאו גם אשר הלשינו עליו באזני נוגשי פרעה, אולם עיני משה לא אל העבדים, כי אם לעם אשר יגדל בחרות. עיני משה רואות מתחת לעור העבה שעלה על בשרנו בעבדות, את האמונה באלהי האבות והנאמנות לזכר האבות.

אחד היה אברהם האב בעלותו מן הפרת ללכת אל ארץ כנען אשר ייעד אלוהים לו ולזרעו, ובו מקוימת ההבטחה. רבבות רבבות מבני אברהם יצחק ויעקב יוצאים היום ממצרים.

היום היינו לעם.