סימן תרסד

 ביום חמישי של חול המועד שהוא הושענא רבה, נוהגין שמרבין מזמורים כמו ביו"ט ואומר קדושה רבה במוסף ומרבים קצת בנרות כמו ביוה"כ לפי שבחג נדונין על המים והכל הולך אחר התחום וכל חיי אדם תלויין במים.

ויש נוהגין להתיר בו אגדו של לולבו סמך לדבר דכתיב כפת חסר ו' פירש ו' ימים יהיה כפות ולא יותר ומקיפין ז"פ ומרבים תחנונים על המים, ונוטלין ערבה זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה. ופליגי בה רבי יוחנן אמר יסוד נביאים הוא, פירש נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי יסדוה, ולכך מברכין עליה. ור' יהושע אומר מנהג נביאים היא, פירוש מנהג בעלמא שנהגו כך ואין מברכין עליה.

ופסק רי"ף שאין לברך עליה, דאסיקנא איבו הוה קאי קמיה דר"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן.

ובעל העיטור כתב הא דלא בריך ר"א, משום דיחיד הוא ויחיד אינו קובע ברכה לעצמו. אבל צבור ודאי מברכין.

ורב שמואל בן חפני פסק כר' יוחנן שמברכין, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב ונהגו כרי"ף.

כתב גאון שיעור החבוט ב"פ בתפלת מוסף של יום ז' לפי שבתפלת התמיד אנו נוטלין הלולב ובתפלת המוסף של יום ההוא אנו נוטלין הערבה בפני עצמה. ורש”י פירש חבוט  לשון ניענוע והרמב"ם ז"ל כתב חובט בה על הקרקע או על הכלי ב"פ או ג' וכן כתב הרי"ץ גיאת.

וערבה זו צריכה שיעור וכמה שיעורה רב נחמן אמר ג' בדי עליון לחין ורב ששת אומר אפילו עלה אחת בבת אחד. והלכתא כרב ששת אלא שכתב רב האי שמכוער הדבר עלה אחת בבד אחד. ואינה ניטלת אלא בפני עצמו, פירש שלא יאגד דבר אחר עמה. אבל יש לו בידו דבר אחר אין לחוש ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפילו אם הגביה אותה ב"פ, אחת לשם לולב ואחת לשם ערבה. ורב נחמן אומר אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אם הגביה אותה ב"פ.

ופסק הרמב"ם ז"ל דאין אדם יוצא בה. ואבי העזרי פסק שיוצא בה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.