סימן תקפט

 אדם הראוי לתקוע לאפוקי חרש שוטה וקטן דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם. ואשה נמי אינה חייבת דהוי ליה מצות עשה שהזמן גרמא אנדרוגינוס מוציא את מינו שאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקבה טומטום אפילו מינו אינו מוציא שמא זה יקרע וימצא נקבה והאחר ימצא זכר. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות וצריך שיתקע לו אחר ואע"פ שנשים וקטנים פטורין יכולין לתקוע ולברך ואין מוחין בידן ואין כאן משום איסור תקיעה בי"ט ולא משום ברכה לבטלה

וכתב בעל העיטור אחר שיצא כבר אינו יכול לתקוע להוציאן אלא אם כן לא יצא שנמצא תוקע להוציא את עצמו וכן נוהגין באשכנז לתקוע לנשים היולדות קודם שיתקעו בבהכנ"ס כדי שיוציא התוקע גם את עצמו

ואבי העזרי כתב שאפילו אחר שיצא יכול לתקוע להם ולהוציא השופר בשבילם אפילו דרך רשות הרבים ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.

המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו. וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע שאם תקע ולא כיון להוציא לא יצא דא"ר זירא לשמעיה איכוין ותקע לי פירוש התכוין להוציאני אלמא בעי דעת שומע שיכוין לצאת ודעת משמיע שיכוין על זה להוציאו ולית הלכתא כרבא דאמר התוקע לשיר פירוש לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה יצא דקיימא לן מצות צריכות כוונה וכן כתב בהלכות גדולות. הלכך המתעסק שאינו מכוין לתקיעת מצוה אלא מלמד לאחרים לתקוע לא יצא והשומע ממנו לא יצא. והני מילי דבעי שיכוין בפרט להוציא זה השומע ביחיד התוקע אבל שליח ציבור התוקע מסתמא דעתו להוציא כל השומעין דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא

והרי"ץ גיאת פסק כרבא דמצות אין צריכות כוונה ותוקע לשיר יצא. ומתעסק היינו טעמא דלא יצא שלא נתכוין לשמוע אלא לתקיעה בעלמא וכן פסק רבינו חננאל

ורב שרירא שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא ומיהו מדאשכחן לרבי זירא דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי, אמרינן לא לעביד לכתחלה אלא יכוין במצוה ואם לא נתכוין יצא.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל פסק דמצות צריכות כוונה.