סימן תקכז
יום טוב שחל להיות בערב שבת לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמה שירצה. אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועל ידי עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת.
ועירוב זה פירש רבינו תם שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל. פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו. ור"י פירש דסגי בתבשיל לבד וה"ר שמשון הזקן כתב כרבינו תם וכן בה"ג וכן נהגו.
וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא. ה ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך.
ואפילו עדשים שנשארו בשולי הקדירה. ושמנונית שנדבק בסכין גוררו וסומך עליו. ובלבד שיהא בו כזית שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף.
ויש אומרים דוקא שבישלו העדשים מערב יום טוב וחתך בסכין השמנונית מערב יום טוב דהשתא איכא הוכחה. אבל אם נשארו העדשים והשמנונית משלשה או ארבעה ימים קודם אין סומכין ונראה דשרי בכל ענין.
דגים קטנים מלוחים אף על פי שאין בישולם בישול לאוסרם משום בישולי גוים אפילו הכי חשיבי בישול לענין עירובי תבשילין להיות תבשיל. אבל במליחה בלא בישול לא אף על פי שנאכלין מחמת מלחן.
מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו ונפקא מינה למי שהוא טרוד או שכח ולא עירב שיוצא בעירובו של חבירו. אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו.
וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו. ואינו צריך לפרט אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודיו. וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו. אבל אותו שהניחו בשבילו אין צריך לדעת בשעת ההנחה רק שיודיעוהו למחר ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת.
וצריך לזכות להם על ידי אחר ואינו מזכה להם לא על ידי בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים. וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו חשוב כגדול וגדול הסמוך על שולחן אביו חשוב כקטן. ואשתו פסקון רב אלפס ור"י שמזכה להם על ידה ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאינו מזכה על ידה וכן כתב בעל העיטור.
כיצד הוא עושה לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על ידו ואומר לו זכה בעירוב זה בשביל פלוני ונטלו הזוכה מידו. וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת ולכל בני העיר הזאת או למי שירצה לפרט.
ואף על פי שהניח עירוב כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שאינו יכול לבשל מיום טוב הראשון לשבת וכן כתב בעל העיטור. ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו ליום טוב אחר. נאכל או נאבד קודם שבישל לשבת אינו יכול לבשל עליו אפילו באותו יום טוב. נשאר ממנו כל שהוא סומך עליו. ולאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו מיד.
התחיל בעיסתו ונאכל העירוב אמר אביי גומר. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב איכא לאיסתפוקי במילתיה דאביי אי בעי למימר גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין. וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו לבד. או שמא כיון שהתחיל להתעסק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים גומר כל צרכי שבת. והלשון משמע כן דקאמר דמשמע כל צרכי שבת. דאי אעיסה לחוד קאי הוה ליה למימר גומרה. והדבר שקול עד יבוא מורה צדק.
מי שלא עירב אסור להדליק נר של שבת.
וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפילו בביתם שאין העולם יודעים שהוא לאחרים וגם אחרים אסורים לבשל לו ואין לו תקנה אלא שיקנה קמחו ותבשילו לאחרים והם אופין ומבשלין ונותנין לו דשלהם הם מבשלין ונותנין לו אחר כך ואפילו בביתו יכולין לבשל דאחר שנתנו להם במתנה קנו אותו.
ובעל העיטור כתב מסתברא אחרים שלא הניחו עירוב אופין ומבשלין למי שהניחו דשלוחו של אדם כמותו. ולא נהירא דבהדיא גרסינן אינו אופה לאחרים.
ואם עבר במזיד ובישל מותר לאכלו. כד אבל אם הערים לבשל שתי קדירות לצורך היום והותיר אחת לצורך מחר אסור לאכלה. ואם אין אחרים שעירבו שיוכל להקנות להם התירו לו חכמים משום כדי חייו משום כבוד שבת לעשות דבר מועט ואפילו הוא בעצמו כגון לאפות ככר אחד ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד.
וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורג שיכול לחפש בחדר שום חפץ בנר אפילו מבעוד יום ולהניחו דולק עד הלילה. כב ואם נזכר ביום ראשון של יום טוב יכול לערב בתנאי שיתנה ויאמר אם היום קודש ולמחר חול איני צריך לערב ואם היום חול ולמחר קודש בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו'. ולמחר אין צריך לומר כלום שאם קודש הוא הרי כבר עירב מאתמול ואם הוא חול אין צריך לעירוב. וכתב ה"ר אפרים דוקא דאית ליה מידי דבשיל מאתמול אבל אי לית ליה מידי דבשיל מאתמול לא מהני תנאה ונראה שאין צריך וכן כתב בעל העיטור ודוקא בשני ימים טובים של גלויות יכול להניחו על תנאי אבל ימים טובים של ראש השנה לא.