סימן סד

 כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לפיכך אין חייבין משום חלב אלא אלו הג' מינין אבל בהמה טמאה וחיה בין טהורה בין טמאה חלבם כבשרם.

ואפילו באלו הג' מינים כתב הרמב"ם שאין חייבין על חלב נפל שלה אלא משום נבלה כמו על בשרו, אבל באלו הג' מינים חייבין משום חלב בין אם היא שחוטה או נבלה או טריפה. כוי חלבו אסור ואין חייבין עליו.

השוחט בהמה ומצא בה עובר לא שנא בן ח' או בן ט' בין אם חי או מת חלבו מותר והא דחלב בן ט' חי מותר דוקא שלא הפריס על גבי קרקע אבל הפריס ע"ג קרקע אסור.

והרמב"ם אסרו אפילו לא הפריס ע"ג קרקע ולא נהירא.

הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי שבתוכה חייבין עליו משום חלב כעל חלב בהמה גמורה.

איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף פירוש שהוא פרוש על הקרום בעניין שכשנקלף הקרום נקלף עמו ולא יהא בשר חופה אותו חלב האליה מותר.

חלב שעל הכסלים וקרום שעליהם אסור ופירש הרמב"ם שהוא החלב שבעקרי הירכיים.

ורש"י פירש עצם קטן הוא מונח על עצם הנג"א ומחובר תחת האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונבי"ל.

חלב שתחת המתנים אסור ופירש רש"י שהוא תחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשטת תחת אותו בשר בכל הכסל וכל שהבשר חופהו מותר. וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום לבן ועב חוץ מהקרום הדק המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב, ותחת אותו קרום יש לובן חלב,

ויש נוהגין בו איסור חלב לפי שאותו קרום העב אינו חשוב להם חפוי בשר.

אבל באשכנז נוהגין בהן היתר וגם בעיני נראה שחפוי בשר גמור הוא.

ורב אלפס פירש שהוא תחת הבשר בראש הכסלים וקרום מפסיק בין זה החלב ובין השומן שתחתיו והעליון אסור והתחתון מותר.

והרמב"ם נתן סימן להכיר איזה חלב וכתב כל מקום שתמצא בו חלב תחת הבשר והבשר מקיפו כל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר הרי זה מותר.

חלב שעל המסס ובית הכוסות חייבין עליו קרום שעל דד הטחול והוא הצד הגס חייבים עליו, ושעל שאר הטחול והחוטין שבו אסורין ואין חייבין עליהן הכוליא יש עליה שני קרומין העליון חייבים עליו התחתון והחוטין שבה אסורין ואין חייבין עליהן.

ולובן שבכוליא יש שאוסרין ויש מתירין, ורש"י פסק לחומרא.

חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן. חוטין שבעוקץ אסורין ואין חייבין עליהן, והם ה' ג' מימין וב' משמאל הג' שמימין כל אחד מהם מתפצל לב' ב' והשנים שמשמאל כל אחד מהם מתפצל לג' ג' וראשה האחד מחובר לשדרה וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות ואותן ראשי הפיצולין מצויין בחצי הבהמה שלפנים וצריך ליזהר לחטט אחריהם.

בקיבה יש ב' מיני חלבים אחד עשוי כקשת ואחד עשוי כיתר ורב אלפס התיר שעל היתר ואסר שעל הקשת וכן כתב הרמב"ם, ורש"י אסר שניהם, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

חלב שעל הדקין אסור ודוקא באורך אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה אבל מכאן ואילך שומן הוא ומותר.

לשון הרמב"ם חלב הלב חלב המעים והם הדקין המלופפין כולו מותר חוץ מהמעי הסמוך לקיבה שהוא תחלת בני המעים שצריך לגרור חלב שעליו ויש מהגאונים שאמרו ראש המעים שצריך לגררו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעים.

אין מולחין החלבים עם הבשר ולא מדיחין אותם עמו וכלי שמדיחין בו את החלבים אין מדיחין בו את הבשר, לפיכך במקום שדרך הטבח להיות מדיח הבשר בחנות צריך שיהיו לו שני כלים אחד להדיח בו הבשר ואחד להדיח בו החלבים. סכין שחותכין בו החלבים אין חותכין בו הבשר לפיכך צריך הטבח שיהא לו סכין לחלבים וסכין לבשר.

כתב בעל העיטור מסתברא מנקרי הבשר אין צריכין שני סכינים שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה אלא גורר אותו בסכין ואין בה דוחקא דסכינא בבשר אע"פ שבשמנונית הגיד אי אפשר שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הם והחמירו בו ולא החמירו בסכין. ואפילו דמשתכח דאית בה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי כל ישראל נהגו להדיח הבשר לקדרה.

וכן כתב הרשב"א נהגו מנקרי הבשר לנקר בסכין אחד לפי שלא אמרו שני סכינים אלא לחתיכת חלבים אבל בגיד ושמנוניתו אין בו שומן חלב כל כך שידבק ממנה בסכין ומכל מקום צריך אדם להיות מלמד בתוך ביתו שיהו משפשפין הבשר יפה לצאת ידי ספקות הללו וכן להיות מנקר הבשר מקנח תדיר בסמרטוט וכן נוהגין רוב המנקרין.

אין פורשים הכסלים על גבי בשר בעוד שהחלב עליהם חם לפי שהקרום שעל גבי החלב דק ונקרע ע"י משמוש ידי הטבח וכשמניחין אותו על גבי הבשר נמוח החלב ונבלע בבשר.

כתב הרמב"ם כל הדברים האלה אסור לעשותן ואם נעשו לא נאסר הבשר ואין מכין העושם אלא מלמדין אותם שלא יעשם.

וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסירו ממנו החוטין והקרומים האסורין ואם מלחו מסירין אח"כ ואפילו היה בהם גיד הנשה מסירו אחר שנמלח ומבשלו וטבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירים אותו שלא יזלזל באיסורים אבל אם נמצא אחריו חלב אם הוא כשעורה מעבירים אותו. ואם נמצא אחריו כזית ואפילו בהרבה מקומות מכין אותו מכת מרדות ומעבירים אותו מפני שהטבחים נאמנים על החלב.