סימן עו
הצלי אין צריך מליחה לפי שהאור שואב הדם ואם ישאר בו שום דבר ממנו הוי דם האיברים שלא פירש ואין צריך מליחה אלא לכבוש ומבושל אבל דם אחר שנוטף על הצלי שאצל האש לא אמרינן ביה שהאש שואבו ואם דם הנוטף עליו חם או אפילו צונן אוסר ממנו כדי נטילה.
כתב הרשב"א הרוצה למלוח צלי ולאוכלו בלא הדחה עושה ואין לחוש לדם שעל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם במה דברים אמורים במולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. לא חתך הורידין בעוף או לא נקבם בשעת שחיטה אסור לצלותו עד שינתחנו אבר אבר ויצלה ואם רצה לאוכלו חי אסור עד שינתחנו וימלח.
וכתב הרשב"א
ויראה לי שאם ניקר הבשר אוכל בלא מליחה חי או צלי אפילו העוף שלם כולו כאחד, ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאוכלו כולו שלם אף ע"פ שנקרו אלא אחר חתיכת הורידין ושחיטת שני הסימנין ע"כ.
כתב בספר המצות שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצלה כל צרכו מפני דם שבו שנבלע בסכין.
והרשב"א אסר השפוד שכתב שפוד שצולין בו בשר בלא מליחה בולע מהדם ונאסר והורה אחד מהגדולים שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מותר לצלות בו ולהשהות בו כל זמן שהבשר זב, שכל זמן שהוא זב ופולט אינו בולע מהדם שבשפוד.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שהשפוד מותר דנורא משאב שאיב ואינו מניחו לבלוע הדם ולפי זה הוא הדין דסכין נמי מותר.
צלי שלא נמלח וחתכוהו ע"ג ככר אף ע"פ שיש בככר מראה אודם ועבר בכל הככר מעבר לעבר מותר אם נצלה עד כדי שהוא ראוי לאכילה. בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית הנוטף ממנו עד שיצלה עד כדי שיהיה ראוי לאכילה ע"י צלייה זו. וקאמר בגמרא שאם נותן בכלי ב' או ג' גרגרי מלח מותר לפי שהמלח מושך בטבעו כל הדם לשולי הכלי והשומן צף למעלה ואחר צלייה שופך בנחת השומן מלמעלה ומשליך הדם הנשאר בשולי הכלי.
ומיהו הכלי אסור לפי שבולע מן הדם במה דברים אמורים בבשר אבל בכבד אסור בכל ענין ליתן כלי תחתיו לקבל שמנונית מפני שדם הכבד עבה ואינו יורד לשולי הכלי ומתערב עם השומן.
וכתבו הגאונים שלא התירו ע"י נתינת מלח אלא בב' או ג' גרגרין אבל אם המלח הרבה אסור לפי שפוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן.
וע"כ כתב רש"י שאין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות או למעט ואין ליתן כלי תחת הצלי עד שימלחנו וישהה כשיעור מליחה.
וכתב הרשב"א ואם עבר ונתן אפילו מלח הרבה מותר שאין בו איסור דאורייתא כיון שנתבשל הדם ובלבד שנתבשל קצת עד שתעלה תמרתו פירוש עד שניצוצות הניתזות ממנה על הגחלים מעלות עשן שזה סימן שאין דם עוד שאין דרך הדם להעלות עשן.