סימן כט

 כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מכאן אזהרה לטריפה, וסתם טריפה היינו שטרפה ארי וכיוצא בו. ובעוף שדורס אותו עוף הדורס כגון הנץ וכיוצא בו. ועל כרחך לא איירי בנטרפה ומתה דאם כן הוה ליה נבלה, דמה לי נבלה שהומתה על ידי אחרים או שמתה מעצמה אלא מיירי שנטרפה ועדיין לא מתה.

ואי אפשר לומר דבטרפה בעלמא שהוכתה מכה כל שהוא תהיה אסורה דהא כתיב לכלב תשליכון אותו אלמא מיירי בענין שאינה יכולה לחיות ואינה ראויה אלא לכלב ובא להשמיענו כיון שנטרפה בענין שאינה יכולה לחיות אפילו אם קדם ושחטה אסורה. כיון שידענו דבנטרפה עד שאינה יכולה לחיות אסורה.

אם כן הוא הדין אם אירע לה מעצמה חולי שאינה יכולה לחיות ממנו שהיא אסורה וכי היכי דגבי נבלה אין חילוק בין מתה מעצמה או מתה ע"י אחר כך אין חילוק בטריפה בין נטרפה ע"י אחרים או נטרפה מעצמה ע"י חולי שבכל ענין היא טרפה וזהו ששנינו כל שאין כמוה חיה טריפה.

ויש מיני חולאים שהלכה למשה מסיני שהיא נטרפה בהן לפי שאינה יכולה לחיות מהם והן שמונה:

 דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, ופסוקה, קרועה, נפולה, שבורה.

וכל הטרפיות נכללין באלו הח' .

כתב הרמב"ם אע"פ שכולם הלכה למשה מסיני אין לך בפירוש מן התורה אלא דרוסה ולכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר מיני ז' טרפיות יש בהן ספק שמותרין, והנני מפרש אותם על סדר הילוך הבהמה, ואתחיל מן הראש:

גלגלת שנחבסה וניקב קרום של מוח וחוט השדרה שנפסק כי הוא נמשך מן חוט המוח ואחזור לראש כגון: ניטל הלחי, וטריפת הושט, והזפק בעוף, והקנה וכל אברים הפנימים כגון ריאה, לב, כבד, ומרה, וטחול, וכוליא, והאם, והדקין, והקיבה, והכרס הפנימי והחיצון, והמסס, ובית הכוסות, וקורקבן בעוף, וניקב בקוץ לחלל והלעיטה חלתית, ונפלה לאור, ואחר כך איברים החיצוניים כגון: הידים, והצלעות, והרגלים, ואח"כ טרפות שישנן בכל הגוף כגון: דרוסה, נפולה, וגלודה, ושאכלה סם המות, והכישה נחש, או נשכה כלב שוטה.