סימן לו

 הריאה יש לה שני קרומים ניקב זה בלא זה כשירה עד שינקבו שניהם ואפילו נגלד קרום העליון כולו כשירה ומיהו צריכה בדיקה.

וכתב הרשב"א שאם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשירה ניקבו ועלה בו קרום ונסתם טריפה. ריאה שמוציאה קול כשנופחים אותה, אם יודעים היכן הקול יוצא מניחין על אותו מקום קש או נוצה ונופחים אותה, אי מבצבצת טריפה. ואם לאו כשרה. ואם אין יודעין מהיכן יוצא הקול משימין כולה בכלי שיש בו מים ונופחים אותה אם המים מבצבצין טריפה, ואם לאו כשירה. ולא יהיו המים לא קרים ולא חמים אלא פושרין כהפשרת המים של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר. ואם נמצא הנקב במקום שיש לתלות שנעשה אחר השחיטה כגון במקום שהעביר הטבח ידו או שתלשה בכח או שלקח זאב והחזירה נקובה תלינן להקל וכשרה.

וכן אם נמצא עליה תולעים שנקבוה, ואין ידוע אם נקבוה לפני שחיטה, או לאחר שחיטה נקבוה, כשרה. ואם אין מקום לתלות והדבר ספק אם נקבה מחיים אם לאו עושין נקב אחר אצלו, אם הם דומין כשרה שכמו שזה נעשה אחר שחיטה כך נעשה הראשון. ואם אינן דומין טריפה שודאי הראשון נעשה לפני השחיטה ומדמין מגסה לגסה ומדקה לדקה אבל לא מדקה לגסה ומגסה לדקה

ופירש רב אלפס שמדמין מריאה לריאה אחרת, רק שתהיה מבהמה כמותה אם גסה גסה אם דקה דקה.

ורש"י פירש שאין מדמין מבהמה לבהמה אחרת. ואפילו באותה בהמה דוקא מאונא לאונא ומאומא לאומא אבל לא מאומא לאונא ומאונא לאומא, וכך הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ניקב אחד מהסמפונות שבפנים לחבירו, כגון במקום שמתפצלים זה מזה ואין בשר ביניהם טריפה שחבירו קשה ואין מגין עליו, אבל ניקב לבשר הבשר מגין עליו וכשרה.

לשון הרמב"ם אחד מסמפוני הריאה שניקב אפילו לחבירו טריפה. ויראה מלשונו וכל שכן אם ניקב לבשרו ולא נהירא. חסר מבשרה מבפנים והקרום קיים כשרה. לפיכך נימוק מבשרה מבפנים וחסר אפילו אם המקום שנתרוקן גדול עד שמחזיק רביעית כשרה. נימוק בשרה בפנים כמים כשרה ובלבד שיהו כל הסמפונות קיימין.

ופירש רב אלפס דוקא שיהו מיחוי המים זך. אבל אם הם עכורים או סרוחים טריפה. וכן כתב הרמב"ם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל מכשיר אף בעכורין וסרוחין.

וכיצד בודקים אם כל סמפונותיה קיימין, מביאים קערה מחופה באבר שהוא לבנה ונוקבין אותה ושופכין לתוכה, אם רואים בה כמין וורידין לבנים בידוע שמן הסמפונות הן וטריפה ואם לאו כשירה.

כתב הרמב"ם חסר מגוף הריאה, אע"פ שלא ניקבה הרי היא כמו שחסר מנין האונות. ובעל העיטור כתב שהיא כשירה, כיון שהעור קיים. ואע"פ שנפגמה והכי מסתבר. ריאה שאירע בה מקרה שנפחוה ונשאר בה מקום אטום שאינו עולה בנפיחה, קורעין המקום האטום, אם נמצא בו ליחה כשירה, שמחמת הליחה נאטם. ואם לא נמצא בו ליחה מניחין עליו קש או נוצה ונופחין אותה אי מבצבץ כשירה שהרי הרוח בא שם, ואם לאו טריפה, אבל אין צריך לחוש על זה כל זמן שלא נפחוה.

ריאה שנתמסמסה טריפה. כיצד, כגון שנמצאה שלימה וכשתולין אותה תחתך ותפול חתיכות חתיכות, ריאה שקשה כעץ במשושה טריפה. יבשה אפילו מקצתה טריפה, וכגון שהיא נפרכת בציפורן אבל לא נפרכת בצפורן כשירה. צמקה כולה אפילו אינה יבשה אם מחמת בני אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה טריפה. ואם בידי שמים כגון שפחדה מקול הרעם או מפחד שאר הבריות כגון מקול שאגת אריה וכיוצא בזה כשירה.

וכיצד נדע אם הוא בידי אדם אם לאו, משימין אותה במים מעת לעת אם חזרה ללחותה בידוע שהוא בידי שמים וכשירה, ואם לאו בידי אדם הוא וטריפה.

ובאיזה מים בודקין אותה בימות החורף, לוקחין כלי חרס שאינו לבן ומחופה אבר מפני שאין המים שבו ממהרין להתקרר, וממלאים אותו מי פושרין שיהו חמין כמו צוננין בימות הקיץ שעומדים מעט בבית, בין של נהר בין של מעיין, ומניחים אותה בו והוא שיהיה המים פושרין כל מעת לעת. ובקיץ בודקין אותה בכלי חרס לבן מחופה באבר שהוא ממהר להתקרר ונותנין בו מים קרים שיעמדו מעט בבית אחר שנשאבו ומניחין אותו בו כל המעת לעת. מחט שנמצאת בריאה אם שלימה היא נופחין אותה אם עולה בנפיחה כשירה, בין אם היא דקה או עבה בין אם היא נכנסת דרך חודה או דרך קופא, ואם היא חתוכה או אפילו שלימה ויש עליה קורט דם כנגד המחט בחוץ טריפה.