שינויים בנוסח ודרכי הכרעה
במקרים של ניגודים, סתירות, שינויים או נוסחים שונים בטפסים שונים של ספרים כתובים, יש דרכי הכרעה אחדים אפשריים. אפשר להכריע על פי רוב המקורות והעדויות ואפשר להכריע על פי כתב יד או מספר כתבי יד מיוחסים של אותם ספרים. הייחוס יכול להיות משום העתיקות, משום הדיוק, או משום הסמכות[1], אף הרוב,[2] אינו דבר חד משמעי, והוא תלוי בטיבם אף הרוב ובמהותם של הפרטים המהווים עדים, והדרך לשתפם בבחירה ובהכרעה. במרכז הדיון בזה[3] עומדת הברייתא המפורסמת (ראה להלן), על שלושת הספרים שמצאו או שנמצאו בעזרה, שהיו בהם ניגודים ושינויים של שניים כנגד האחד, והלכו בהם אחר הרוב, קיימו את השניים וביטלו את האחד. מסתבר שהצירוף שעשה את הרוב לא היה צירוף קבוע, אלא השתנה ממקרה למקרה, ועל כן נשארו שלושת הספרים בחזקתם, ולא נתבטל אחד מהם, אלא ביטלו גירסאות בודדות, כאשר היה להם עד יחיד לעומת השניים.[4] כך יוצא מעצם הזכרתם כ'שלשה ספרים', וכך יוצא מכינוייהם, שנקראו על שם השינויים שנמצאו בהם, והמעידים שכל שינוי שנזכר בברייתא היה בספר אחר מן השלושה. כמדומה שברייתא זו היא המקום היחיד במקורותינו שהסיקו ממנו, ראשונים ואחרונים, את הדרך ילכו בה בקביעת הנוסח של טקסטים. בעיקר (ואפשר שרק) בענייני תורה שבכתב מצינו שעסקו חכמים בבירור דרכי ההכרעה, אבל לגבי ספרי תורה שבעל פה, כמדומה שאין לנו לא בספרי חז"ל ולא בספרי הראשונים והאחרונים, דיונים או בירורים שיטתיים ומיוחדים, או דרכים להכרעה ולבירור בספיקות וכיצד לנהוג בקביעת הנוסח הנכון[5].
מסתבר שעניין זה קשור בשאלת עצם כתיבת התורה שבעל פה, שהלא מעיקר הדין אסור היה להעלות על הכתב דברים שבפה, כמו שיוצא מסוגיות גיטין ס ע"ב ותמורה יד ע"א ועוד[6]. אף לאחר שהתירו איסור זה בזמן כל שהוא, על יסוד 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', עדיין היתה הכתיבה מצומצמת, ורק עד כמה שנחוץ והכרחי היה כדי למנוע את הסכנה והחשש שבשכחת התורה. מובן אפוא שלא נקבע מעולם, בשום זמן, לא בימי חז"ל, לא בימי הגאונים והראשונים ולא בימי האחרונים ועד לימינו, בספרי התורה שבעל פה, בין בכתב ובין בדפוס, טופס איזה שהוא, שיהיה בבחינת 'ספר העזרה', היינו ספר מופת, ספר לדוגמה, אב-טיפוס, שעל פיו יהיו הכל מעתיקים, ושעל פיו יהיו מכריעים את הנוסח וממילא את ההלכה[7]. ברור שאין כל סיבה סמכותית להעדיף נוסח של כתב יד מסוים או מהדורת דפוס מסוימת על פני אחרים, וכדבריו של מהר"ם די לונזאנו[8] לענין הסתמכותו של מרן הר"י קארו על דפוס אישאר[9] של התורה: 'ואני אומר, ומנו דפוס אישאר דלא ידענא ליה?! ומאי אולמיה מדפוס בומבירגי ושאר דפוסים?! ותו אדפריך מדפוס אישאר ליסייע מדפוס פורטוגל...', וכן יכולים אנו לומר מאי אולמיה דדפוס וילנא על פני דפוס סלאוויטא, יעסניץ, קאפוסט, פרנקפורט וכל כיוצא בהם.
הברייתא על 'שלושת הספרים בעזרה'
א. מעונה אלהי קדם (דברים לג כז). שלשה ספרים נמצאו בעזרה - אחד
1 של מעונים, ואחד של 'היא היא', ואחד נקרא 'ספר זעטוטים'.
2 באחד כתיב 'מעון אלהי קדם', ובשנים כתיב 'מעונה אלהי קדם',
3 בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.
4 באחד כתיב תשעה 'היא', ובשנים כתיב אחת עשרה 'היא', בטלו
5 חכמים את האחד וקיימו את השנים.
6 באחד כתיב 'וישלח את זעטוטי בני ישראל, ואל זעטוטי בני ישראל'
7 ובשנים כתיב 'וישלח את נערי בני ישראל, ואל אצילי בני ישראל'
8 בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.
ספרי לדברים, פיסקה שנו (לדברים לג כז)[10]
א = כ"י ברלין, ד = דפוס ראשון, ה = מדרש הגדול, ט = ילקוט שמעוני, ל = כ"י לונדון, מ = כ"י מדרש חכמים.
[1] נמצאו] נפתחו מ, מצאו ה[11] // [2-1] אחד של – זעטוטים] ספר מעונו וספר זעטוטי וספר היא ה // [2] מעונים] אמט, מעוננים ל, מעוני ד // נקרא] שנקרא ד // [3] כתיב] מצאו ה [וכן בסמוך] [12] // אלהי אט, אלקי מל, ל' ד // [4] בטלו אמט, ובטלו ד, ביטלו ל // בטלו – השנים] קיימו השנים ובטלו אחד ה //
[9-7] באחד כתיב – אצילי בני ישראל בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים מ, באחד כתי' וישלח את זעטוטי בני ישראל ואל זעטוטי ובשנים כתיב וישלח את ואל אצילי בני ישראל ובטלו חכמים – השנים א,
באחד מצאו וישלח את זעטוטי בני ישראל ובשנים מצאו וישלח את נערי בני ישראל קיימו שנים וביטלו אחד באחד מצאו תשע היא ובשנים מצאו אחת עשרה היא קיימו שנים ובטלו אחד ה,
ל' טלד [עד כאן נמצא בכ"י א]
ב. ג' ספרים נמצאו בעזרה - 'ספר מעונה', 'ספר זעטוטה', 'ספר היא'.
'ספר מעונה' - באחד היה כתוב 'מעון אלהי קדם' (דברים לג כז), ובאחד היה 'מעונה', בטלו האחד וקיימו את השנים.
אמר רבי יוסי: זה הוא ספר שנמצא בבית מעון.
'ספר זעטוטי' - באחד היה כתוב 'זעטוטי בני ישראל', ובשנים כתוב ''וישלח את נערי בני ישראל' (שמות כד ה), בטלו האחד וקיימו את השנים.
'ספר היא' - בכל מקום שהיה כתוב 'היא' היו קורין (אותו) 'הוא'. ויש אומרין אחד עשר יודידיות 'היא' שבתורה, בטלו את האחד וקיימו את השנים.
אבות דרבי נתן, נו"ב, פמ"ו, מהדורת שכטר, עמ' סה
ג. ג' ספרים מצאו בעזרה 'ספר מעוני', ו'ספר זעטוטי' ו'ספר היא'.
באחד כתוב כתוב 'מעון אלהי קדם' ובשנים כתוב 'מעונה אלהי קדם', וקיימו שנים וביטלו אחד.
באחד מצאו כתוב 'וישלח את זעטוטי בני ישראל' ובשנים כתוב 'וישלח את נערי בני ישראל', וקיימו שנים וביטלו אחד.
באחד מצאו כתוב תשע 'היא' ובשנים כתוב אחת עשרה 'היא', וקיימו שנים וביטלו אחד. תלמוד ירושלמי תענית פ"ד ה"ב, דף סח ע"א
ד. א"ר שמעון בן לקיש: שלשה ספרים נמצאו בעזרה - 'ספר מעונה', 'ספר זאטוטי', 'ספר היא'.
באחד מצאו כתוב 'מעון', ובשנים כתוב 'מעונה אלהי קדם', וקיימו שנים וביטלו אחד.
באחד מצאו כתוב 'וישלח אל זאטוטי בני ישראל', ובשנים מצאו כתוב 'וישלח אל נערי בני ישראל', וקיימו שנים וביטלו אחד.
באחד כתוב אחד עשר 'הוא' ובשנים מצאו כתוב אחד עשר 'היא', וקיימו שנים ובטלו אחד.
ברייתא זו מונחת בוודאי ביסוד דברי הרד"ק, הקדמה לפירושו לספר יהושע:
ונראה כי המלות האלו [כלומר, מסוג הקרי והכתיב] נמצאו כן לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה, שהחזירו התורה לישנה, מצאו מחלוקות בספרים והלכו בהם אחר הרוב, לפי דעתם, ובמקום שלא השיגה דעתם על הבירור, כתבו האחד ולא נקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים. וכן כתבו בדרך אחד מבפנים ובדרך אחר מבחוץ'.[14]
הקובע העיקרי הוא אפוא הרוב, ואם אי אפשר להכריע על פי הרוב יש להשאיר הדבר בספק. 'לפי דעתם' יתכן שהוא גדר לדרך השימוש ברוב, כלומר שההכרעה על פי הרוב היא במקום שדעת החכמים מכרעת גם כן כך, ונמצא שדרך התהוות הרוב ובחינתו, ושמא אף התוצאה, הם כאלה שנראים להם לפי דעתם. דוגמא לדבר לשון הרמב"ם, הלכות ממרים, פ"א ה"ב, בדיון על כוח בית הדין הגדול שבירושלים, על פי שלושת הדברים שנמסרו להם. בהגדרת הכוח השני הוא כותב: 'דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא'. לומר לך שהדרשות והפרשנות צריכות להיות מיוסדות על פי דעתם והגיונם של החכמים, הן בדרך השימוש במידה, והן בתוצאה המתקבלת מהשימוש בה.[15]
אפשר לפרש שהרד"ק נתכוון לשלשה מצבים, האחד שהולכים אחר הרוב, השני, כאשר אין רוב, שהולכים לפי דעתם, והשלישי, כאשר אין רוב וכאשר אינם יכולים להכריע, שמשאירים הדבר בספק. פירוש זה פירש רבנו המאירי בעניין זה[16], ובלא ספק דבריו לקוחים מדברי הרד"ק, וכמות שפירשם:
וסבת המחלוקות הנמצאים בין הספרים הוא אמנם מה שהתחלנו לבאר, שבזמן הגליות הראשונים אבדו הספרים ונטלטלו החכמים והבקיאים במקראות ספו תמו, ובהגיע תר אנשי כנסת הגדולה ואמץ השם את לבבם להחזיר התורה לישנה מצאו מחלוקת בין הספרים [1] והלכו בהם אחר הרוב וכמו שאמרו רז"ל במס' סופרים פ"ו ג' ספרים נמצאו בעזרה וכו' ובטלו את האחד, [2] וכאשר לא נמצא רוב לדון אחריו קיימו את שנראה להם לקיים לפי דעתם, [3] וכאשר לא השיגה יד שכלם כתבוהו בדרך אחד וקראוהו בדרך אחרת'. לומר לך רוב לחוד ו'לפי דעתם' לחוד, העיקר היסודי הוא הרוב שהוא הקבלה, אחריו השכל, ואחריו ההנהגה,[17]
על ספרים מיוחדים כגון 'ספרו של רבי מאיר', ו'ספר תורה' שיצא בשבי מירושלים ובא לרומי והיה גנוז בבית הכנסת של סוירוס, ועל שינויי נוסח בהם, נמסר בבראשית רבה, ובבראשית רבתי לר' משה הדרשן[18], ולא נאמר שם דבר על משמעות השינויים ועל דרך ההכרעה בחילופי הנוסח.
הרמ"ה - רבי מאיר הלוי ב"ר טודרוס אבולעפיה מטולידו, בספרו 'מסורת סייג לתורה', פירנצי תק"י, קבע את המסורה על יסוד הרוב, אם כי לא הזכיר ברייתא זו, אלא סמך דבריו על ההוראה במקרא 'אחרי רבים להטות' (שמ' כג ב), ככל דיני התורה. כמובן שאין מדובר ברוב פשוט, אלא ברוב של הספרים המדויקים והמוסמכים שניתן לסמוך עליהם את ההכרעה. אם כי טרח הרבה להשיג טופס מדויק מספרו של הרמב"ם מוגה ומאושר בחתימת המחבר, כמות שהובא לעיל, טופס שהכרעותיו נשענות על נוסח 'הספר הידוע [...] שעליו היו הכל סומכין', לא סמך עליו בלבד. וכך כתב בהקדמה שם:
לבך יהגה אימה וכו' בעי רב יוסף וי"ו דגחון וכו' אינהו בקיאי בחסירות ויתירות ואנן לא בקיאינן וכו' ואם באנו לסמוך על הספרים המוגהים אשר בידינו, גם הם נמצאו בהם מחלקות רבות, ולולי המסרות שנעשו סייג לתורה כמעט לא מצא אדם ידיו ורגליו במחלקות, וגם המסרות לא נצלו ממקרה המחלוקות כי גם המה נמצאו ביניהם מחלקות בכמה מקומות אך לא כרוב מחלוקת הספרים. ואם יאמר אדם לכתוב ס"ת כהלכתו ילקה בחסר וביתר, ונמצא מגשש כעור באפלת המחלוקות ולא יצליח את דבריו למצוא חפצו וכו' חשתי להחלץ ולדרוש ולחקור אחר הספרים המוגהים והמדוקדקים ואחר המסרות המדוקדקות ולעמוד על מחלקותם ולנטושספרים חדשים באו מקרוב, וללכת אחר הישנים הנאמנים ולנטות בהם אחרי הרוב, כדרך שנצטוינו מן התורה בכל דבר המחלקות ללכת אחרי הרוב, שנאמר 'אחרי רבים להטות' (שמות כג ב), אולי אוכל לגדור גדרה של תורה בחסרות ויתרות, למען יוכל אדם לכתוב ס"ת כהלכתו על פי הרוב, ואל יטעה במבוכת המחלקות ספרים חדשים באו מקרוב.[19]
הרמ"ה לא הזכיר כאן, כשם שגם הרמב"ם לא הזכיר, את ההבאות של פסוקים מהתורה בספרי חז"ל כמקור לידיעת נוסח המקראות. אף על פי שההבאות הללו אינם אלא בתורה שבעל פה, ואי אפשר להסתמך על ציטוטים שנמסרו בעל פה, מכל מקום במקום שהנוסח יוצא מתוך תוכן הדיון שבתוכו באה ההבאה, כלומר שהדרשה והפירוש מיוסדים על הנוסח המובא דווקא, הן בענייני אגדה ודרש והן בענייני עיקר דין, אפשר שעדות זו בכוחה להעיד גם על נוסח הכתוב בתורה שבכתב.
דרך הכרעה כמקור מיוחס
הרמב"ם, בהלכות ספר תורה, במקום שציין את עניין הדקדוק בפתוחות וסתומות וצורת השירות, לא הזכיר כלל את עניין הרוב, אלא סמך את הדקדוק הזה על ספר מיוחס שעמד לרשותו. בהלכות ספר תורה (פ"ח ה"ד)[20] כתב:
ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הסתומות והפתוחות נחלקין בדברים אילו כמחלוקת הספרים שסומכין עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורות השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהן. וספר שסמכנו עליו בדברים אילו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלם מכמה שנים[21] להגיה ממנו הספרים, ועליו[22] הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים[23] והגיהו [ממנו][24] פעמים רבות, כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו.
ספר מיוחס זה ש'הגיהו בן אשר' וש'עליו היו הכל סומכין', לפי מסורת בת חמש מאות שנה לפחות של יהודי חאלב, הוא ה'כתר' שהיה שמור בקהילה זו במשך חמש מאות שנים[25], עד לשנת תש"ח. על מסורת זו מעידים כמה וכמה חכמים שראוהו במשך זמן זה, וציינו אליו[26]. רובו של ה'כתר' ניצל מפרעות הערבים ביהודים בשנת תש"ח ומהרס בית הכנסת שבו היה שמור והובא לישראל, והוא כעת בספריית מכון בן צבי (כ"י מס' 1)[27] . אמנם, יש אולי לטעון כי אף כאן אין מדובר במקור אחד מיוחס, שהרי הרמב"ם ציין את כוחו משום ש'עליו היו הכל סומכין', אך מסתבר שבסופו של דבר זה כוחו של כל מקור מיוחס, שהוא המייצג הנאמן, ועל כן הוא גם המבטא, את דעת הרוב או הכול. יש לצרף לכך את דעתו של הרמב"ם לגבי נוסח המשנה, שבירורו הוא רק על פי עדות החכמים ('הזקנים') ואי אפשר לבררו מתוך הספרים: 'וכי המשנה ספר העזרה היא שאין בה אות חסירה או יתירה, ומנין אנו יודעים היאך כתב רבינו הקדוש במשנה ניזונת או הניזונת הלא מן הזקנים לא מן הספרים'[28]. ספר מיוחס הוא 'ספר העזרה', ואם אין בידינו ספר מיוחס, אין הנוסח נקבע אלא על פי החכמים, מוסרי הנוסח, 'מעתיקי השמועה'.
מקורות הנוסח בתורה שבכתב
מקורות הנוסח בעניין התורה שבכתב, שלושה הם: (1) ספרי התורה; (2) ספרי המסורה (המסורה עצמה וספרי המסורה ההלכתיים); (3) 'המובאות' שצוטטו בתלמודים ובספרות חז"ל.
יחד עם דקדוקי הנוסח העולה מספרי התורה ומספרי המסורה, יש גם נוסחאות העולות מהמובאות שבספרי חז"ל, ואף אלו שלושה מינים הם: (1) פסוקים המובאים כמות שהם (ובאלו ערבך ערבא צריך, ויש לחקור תחילה את דיוק הנוסח שבספרי חז"ל שבהם מצויות המובאות הללו, ואין בטחון בנוסח המצוי לפנינו); (2) פסוקים הנדרשים ואין ספק בנוסח ההבאה, שכן מן העניין ברור שעל נוסח זה נדרשה הדרשה; (3) פסוקים שנדרשו מהם, ובנוסח זה דווקא, דינים והלכות.
ניגוד בין ספרי המסורה ובין ההבאות בתלמוד
ביחס שבין כל המקורות הללו ומי מהם עדיף ומכריע במקרה של ניגודים, דן הרשב"א, באחת מתשובותיו. אירוני הדבר, שבנוסח תשובה זו עצמה בדפוסים נפלה (ואפשר שלא במקרה) טעות במקום המכריע (ראה להלן) והיא הטעתה רבים. התשובה עצמה נדפסה בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן[29], ונציה רע"ט, סי' רלב:
שאלה, אם נפסל ס"ת בחסרות ויתרות שיהיה כנגד המסורה, שאני אומר אין ספרי המסורה מעולין מספרי התלמוד, שאמר 'פלגשם' כתיב (בר"ר סא, ד), וכן 'ואשמם' כתיב (דב"ר א, ט), וכן 'כלת' כתיב (פסיקתא רבתי פ"ה, במ"ר יב, ט), וכן 'קרנת' כתיב (סנהדרין ד ע"א, וש"נ), ובספרים שלנו: 'פלגשים' (בר' כה, ו) ביו"ד, 'ואשימם' (דב' א, יג) ביו"ד, 'כלות' (במ' ז, א) בוי"ו, 'קרנות' (וי' ד, ל) בוי"ו, הפך מזה שאמרו חכמים, ואין אנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם, שכך אני מקובל ממך, ואיך נחוש לספרי המסורה חדשים מקרוב באו[30] . ויש לי ראיה לקבלתי זו מפ"ק דקידושין (קידושין ל ע"ב) דאמר דבשני דרב יהודה ורב יוסף לא הוו בקיאי בחסרות ויתרות, כ"ש אנו, ומי שדרש 'פלגשם' 'ואשמם' 'כלת', יש לנו לומר שמצאו כן בספריהם, אבל אנו לא נחוש להם וספרינו נחזיק כמה שהם. אמנם אני איני תמה על פסוקי דרשות של הגדה כדאמרן, אבל 'קרנת' 'קרנות' חושש אני להם, כיון שב"ש וב"ה מודים להם, ולא נחלקו אלא ביש אם למקרא או יש אם למסורת, ושניהם עושין דין ע"פ החסר והיתר, ודעתי היה לתקנם, אלא שאני ירא בדבר, ואשמר לי עד יבא דברך ויורנו. ו'בסכות', 'בסכת' (סוכה ו ע"ב, וש"נ) מצאנוהו בספרינו כמו שאמרו חכמים. הודיעני דעתך בזה.
תשובה, מדעתי שכן האמת, שאין מוסיפין וגורעין בכל מקום ומקום בספרים ע"פ המסורת וע"פ מדרשי אגדה, לפי שנחלקו במקומות בארצות ע"פ חכמיהם הבקיאים בחסרות ויתרות[31], וכמדומה לי אפילו במקרא ומסורת, כמחלוקת בן אשר ובן נפתלי ובין מערבאי למדינחאי. וכמדומה לי שבזה תלוי מה שדרשו ב'כי חזק הוא ממנו' (במ' יג, לא), אל תיקרי 'ממנו' אלא 'ממנו' (סוטה לה ע"א וש"נ), אע"פ שבכל הספרים הכתובים אצלנו אין חילוק במלת 'ממנו' בין שנופל על רבים בין שנופל על יחיד[32], אע"פ שכל מקום כנוי נון וי"ו לרבים ברפה וליחיד בדגשות[33]. אלא שאני סבור שבין מדינחאי ומערבאי היה מחלוקת ב'ממנו', שהאחד נוהג בו כבשאר הכנויין, להרפות כל שהוא בא לרבים, והאחד נוהג כמנהג מקומנו, לדגש הכל. וכמדומה שכך מצאתי בספרי המסורה, שיש מחלוקת בין מדינחאי למערבאי[34]. ומ"מ בכל מה שבא בתלמוד דרך עיקר דין כ'קרנת', 'קרנות', וכ'בסכות', 'לטוטפת' (סנהדרין ד ע"א), 'ובן אין לו' (בבא בתרא קטו ע"א ויבמות כב ע"ב) ביו"ד, דרשינן עיין עליו, מדלא כתב בלא יו"ד, כמו 'מאן בלעם' (במ' כב, יד), שעליו דנין עיקר ירושה שממשמשת והולכת, בזה ודאי מתקנין. (המיעוט)[35] . וכן בכל מקום ומקום, אפילו בחסרות ויתרות, מתקנין המיעוט ע"פ הרוב, דמקרא מלא דבר הכתוב 'אחרי רבים להטות'. ושנינו במסכת סופרים: 'אמר ר"ל ג' ספרים נמצאו בעזרה ספר מעון וספר זעטוטי וספר הוא, באחד מצאו 'מעון אלהי קדם' ובשנים מצאו כתוב 'מעונה', באחד מצאו 'זעטוטי בני ישראל', ובשנים מצאו 'נערי', באחד מצאו כתוב אחד עשר 'היא' ובשנים אחד עשר 'הוא', וקיימו השנים ובטלו אחד.[36]
גם דעת הריטב"א[37] והמאירי[38] היא שבמקרה של ניגוד בין ספרי המסורה וספרי התורה נגד התלמוד בעניין שיש בו הלכה, יש ללכת אחרי התלמוד. דברי הרשב"א הללו הם יסוד להרבה מן הפוסקים והאחרונים שעסקו בנידון, כגון הרשב"ץ[39], הרדב"ז[40], הרחיד"א[41], ר' אפרים הכהן[42], ר' יצחק הכהן רפפורט[43], ר"ע איגר[44], ר"י ריישר[45] ואחרים.
ר"י נורצי[46], כתב לשיטתו, שלא כדעת הרשב"א: 'וכבר קדמתי לך כי בכל מקום שהגמ' או המדרש חולק על המסורת בחסרות ויתירות אנו הולכים אחר המסורת ולא מבעיא בדרשות של אגדה כגון פלגשם כלת ואשמם אלא אפי' היכא דנפיק מיניה דינא כגון הכא אליבא דב"ש וב"ה', ובהמשך הביא תשובה זו[47], ולא חש שהרשב"א פוסק ההיפך, והביא מדבריו רק את ההמשך ש'בכל מקום אפילו בחסרות ויתירות מתקנים מיעוט ספרים על פי הרוב וכו''. אפשר שהשיבוש שם (תוספת המלה 'המיעוט') הטעהו. דעה זו נשענת כנראה על דברי מהר"ם די לונזאנו[48]. וכן משמע שהיתה דעתו של ר"י מליסא[49] וכן פסק גם ר' שלמה גאנצפריד, בעל הקיצור שו"ע.[50] הלכה למעשה, כמדומה, שבכל מקום המנהג שפשט בישראל שהולכים אחר קביעת ספרי המסורה ולא אחר הנוסח המצוי במובאות שבתלמוד, אפילו במקום עיקר דין.
פירוש אחר לברייתא: שלושה ספרים כתב עזרא
פירוש אחר לגמרי לברייתא זו נמצא במיוחס לרש"י דהי"א, ח כט:[51]
מפרשה זו עד 'כל אלה בני אצל' כתוב שני פעמים בספר זה [ח, כט 'ובגבעון' - ח, לח 'אלה בני אצל' ובשניה: ט, לה-מד] גם פרשת '[ו]היושבים הראשונים אשר באחוזתם בעריהם' [ט, ב והלאה - נח' יא, ג והלאה] ופרשה 'מן הכהנים ידעיה בן (יהוידע) יויריב [ט, י - נחמיה יא:ג והלאה] כמו כן בספר עזרא דכתב (שרי) [ראשי] [נח' יא, ג והלאה - דהי"א ט, ב] המדינה; וזה שמפרש בסוף מגלת ירושלמי: ג' ספרים מצא עזרא - ספר מעונים, ספר זעטוטי, ספר (האחיא) [צ"ל: היא היא] ובטלו דברי האחד וקיימו דברי השנים; וכן מצאו הרבה ספרי יוחסין, כשמצאו ג' (או ה') בטלו המועט וקיימו המרובים, וכשמצאו זוגות כמו 'ובגבעון ישבו' (אבי גבעון) הוצרך לכתוב שתי פעמים שאין ספר יחוסן שוה וכן 'היושבים הראשונים' מצא זוגות וחלוקים זה על זה כתבוהו שני פעמים בכאן ובספרו.[52]
ועוד שם, בפירוש הנ"ל, א, ו, יג: 'כמפורש בשלהי מגילת ירושלמי ג' ספרים מצא עזרא וכל אחד ואחד מהן מן היחס, ומה שמצא כתב ומה שלא מצא לא כתב [...] ומה שלא היה יכול לכתוב בספר זה כתב בספר עזרא.'
וכן הוא בפירוש לדברי הימים של תלמידי רס"ג, פפד"מ תרל"ד, עמ' 29: 'ואנשי מזרח אומרים, ב' ספרים מצא הסדרן וכתב כאן וכאן.' וכן גם בפירוש דברי הימים[53] שבכ"י מינכן 5 (טור 17): 'ואין לתמוה על ששינה שמו, שכן מצינו בתלמוד ירושלמי עזרא מצא ג' ספרים ולא ידע מה לעשות, איזה לכתוב, וקיים את השנים והניח את האחד, וכן מצינו דוגמתו במסכת מגילה (ט ע"א), ואל אצילי בני ישראל [...] אלא ג' ספרים מצא, אף כאן מצא כתוב בשני ספרים' (מכאן ואילך מופיע ביטוי זה לאורך כל הפירוש בכ"י זה)[54]. יש להעיר כי בירושלמי תענית, שם, העניין בסוגיות הסובבות הוא בענייני ספרי יוחסין, ומכאן שהמיוחד שבגירסה ופירושה אליבא דפירושים אלו, אינו רק בגירסה 'עזרא', אלא גם בכך שאין הנידון ספרי תורה ונוסח התורה, אלא ספרי יוחסין, ומסורת-יחוס המשפחות שנפרטו בהם.
הקפדה על מלות והקפדה על עניינים
אין כאן המקום להאריך בשורש העניין, במשמעותם של ניגודים ושינויים בתורה, וכבר עסקו בזה הרבה ראשונים ואחרונים. רבי אברהם בן עזרא דן בהרחבה, בפירושו לתורה (שמ' כ, ב), בשינויים שבנוסח עשרת הדיברות בשני המקומות בתורה, בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, וכיוצא באלו שינויים בחסרות ויתירות, במלא וחסר, אם יש להם משמעות דורשין. בתוך דבריו שם כתב: 'ודע, כי המלות הן כגופות והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה כמו כלי ע"כ משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות אחר שהם שוות בטעמן, והנה אתן לך דמיונות וכו''. בדומה לזה מצאנו בפירוש הרמב"ן לתורה, במ' ב, ד, וכן בפירוש הרד"ק, בר' יח, יג: 'ואף על פי שלא השיב באלה המלות או התיבות שאמרה היא הענין [...] כי הכתוב שומר הטעמים ואינו שומר המלים'; וכן שם כד, לט: 'ובשנות הדברים האלה יש בהם שנוי מלות אבל הטעם אחד, כי כן מנהג הכתוב בשנות הדברים שומר הטעמים אבל לא המלות, כי גם בעשרת הדברים שהם עקר התורה כשנותן אותם במשנה תורה שנה בהם במקומות המלים, אבל הטעם אחד'. וכן דעת הרשב"א, שו"ת הרשב"א, ח"א, סימן יב[55]: 'אבל שאר החילופים שתמצא שם בכתובים בין דברי הימים ונביאים הראשונים בדברים שאין העניינים מתחלפים - אינם שאלה, לפי שאין הכתובים שומרים המלות רק הכוונות, וזה יקרה אפילו בגופי תורה [...] ולא הקפידה התורה רק בשמירת העניינים. גם בשמות בני אדם יקרה כן [...] לא הקפידה התורה בשמירת המלה כיון שנשמרה הכוונה'.
האם אנו בקיאים בחסירות ויתירות
לעצם העניין נראה שיש מחלוקת פוסקים בשאלה מה המסקנה היוצאת מדברי רב יוסף במסכת קידושין ל ע"ב, שאין אנו בקיאים בחסירות ויתירות, וממילא יוצא שאי אפשר עוד לברר את הנוסח הנכון, לא על פי רוב, לא על פי ייחוס ולא על פי שום בדיקה ועיון. בעקבות המובא בגמרא שם (ואפשר שהיא ברייתא?) על פרטים בנוסח התורה, ומהם ש'וא"ו דגחון (וי' יא) חציין של אותיות של ס"ת', הסתפק רב יוסף: 'וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא', ושאלוהו: 'ניתי ס"ת ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה (שבת מט ע"ב) לא זזו משם עד שהביאו ס"ת ומנאום?' 'אמר להו: אינהו בקיאי בחסירות ויתירות, אנן לא בקיאינן!'. מן ההמשך בגמרא שם יוצא שלא רק באותיות אין אנו בקיאים אלא אף בחלוקת הפסוקים אין אנו בקיאים.
רבים מן הפוסקים הסיקו מזה להלכה, שכל ספרי התורה שבידינו מתקופת האמוראים ואילך אינם בטוחים בכשרותם, וכלם בספק שמא אינן מדויקים בחסירות וביתירות, והלא ספר תורה שחסר בו או שיתר בו אפילו אות אחת פסול (וראה דברי הרמ"ה, שהובאו לעיל). על כן פסק הרמ"א, או"ח סימן קמג, סעיף ד, שאם נתגלתה בשעת קריאה בס"ת טעות מסוג החסירות והיתירות, אין להוציא ספר אחר שהרי אין אנו יודעים אם האחר מדויק, וכך כתב:
והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתירות אין להוציא אחר שאין ספרי התורה שלנו מדויקים כל כך שהאחר יהיה כשר יותר.
לפי המצוין שם מקור דין זה הוא מן ספר האגור ופסקי מהרי"א סימן פ' [צ"ל כתבים סימן ע] וריא"ז. במגן אברהם ס"ק ז, ובביאורי הגר"א, שם, ציינו לגמ' קידושין כנ"ל. וכן כתב הרמ"א בדרכי משה, יו"ד, סימן רעט, אות ג:
ובאגור כתב בשם מוהר"י דכשנמצא טעות בס"ת אין להביא אחרת לקרות בה, דאין לנו ספר כשר שלא נמצא בה חסר או יתיר. וכ"כ ר"י א"ז. וכ"כ מהרא"י סימן ע להלכה למעשה, שאין לקרות בס"ת אחרת אם נמצא טעות בקריאת ס"ת, וכן אנו נוהגין עכשיו אחריו עכ"ל. ול"נ בודאי אם נמצא בה טעות מעט, בחסירות וביתירות וכדומה, יש לנהוג כדברי האגור, דבעונות לא נמצא ס"ת בזמן הזה שאין בה טעות הזה, אבל אם נמצא בה טעות גדול שאינן שכיח בשאר ספרים יש לנהוג כדברי ב"י[56].
מטעם זה פסקו כמה מן הפוסקים האחרונים[57], שאי אפשר בימינו לקיים מצוות כתיבת ספר תורה כדינה, ועל כל פנים מדאורייתא. ובזה מחזקים את פסק הרא"ש (הלכות ס"ת, א) שמצות הכתיבה בזמננו היא של ספרי התורה שבע"פ[58], ונמצא שכתיבת ס"ת אינה מצוה אף מדרבנן (עיין פתחי תשובה, יו"ד, סימן רע, ס"ק י). ועוד הוסיפו, שלכן לא תיקנו חכמים ברכה על מצות כתיבת ספר תורה, שהלא אי אפשר לקיימה כהלכתה[59].
'ועכשיו אין תורה אלא כך'
לעומת זאת, משתמע פירוש אחר בזה בתשובה של רב האי גאון[60] : 'ועכשיו אין תורה אלא כך', עיקרה של שיטה זו הוא בדברי רב האי גאון[61] שנשאל על פירוש דברי הגמרא בקידושין דף ל, ע"ב, שהפרטים המובאים שם לגבי מספר פסוקי התורה, מלותיה ואותיותיה אינם מתאימים למספרים שיוצאים מן נוסח התורה שלפנינו. תשובתו מהווה יסוד גדול לביסוס תוקפו של נוסח התורה להלכה.
לרב האי. ושש' [וששאלתם] תנו רבנן שמנת[62] אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוא ספר תורה, יתיר עליו ספר תלים שמנה, פחות ממנו דברי הימים שמונה, באיזה מיניין, והא קא חזינן דלא האוו הכין. יפה הוקשה לכם. ודאי דלא האוי הכין, תורה חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים וארבעה פסוקין וספר תילים שני אלפים וחמש מאות ועשרים וארבעה פסוקין, דברי הימים אלף ותשע מאות ושבעים, אלא כך שמענו מפי חכמים הראשונים שאמרו בריתא הדא בספרים מסכתא [מסכת סופרים?][63] באותו ספר תורה שמצאו אותו בירושלם שהיה משונה בכתב ובמנין פסוקין שלו[64] וכן ספר תלים וכן ספר דברי הימים, אבל עכשו אין תורה אלא כך, ואין תילים אלא כך, ואין דברי הימים אלא כך.
לאור זה יש לפרש באופן שונה את דברי רב יוסף בסוגית קידושין שם, וכמות שנתפרשו על ידי מהר"א הלוי, שו"ת גינת ורדים, או"ח, כלל ב, סימן ו, ולפי זה אין להוציא משם מסקנא כזו, שאין בימינו ס"ת כשר כדין תורה. מסקנת דבריו שם שמאחר ואנו הולכים אחר הרוב בכל דיני התורה החמורים ביותר, ופוסקים לפי הרוב כחזקת ודאי, עלינו להכריע כן גם לגבי נוסח התורה. הנוסח שנקבע לפי המסורת ולפי הרוב הוא הוא הנוסח הכשר על פי התורה, והוא כשר מן התורה. לפי פירושו שאלת רב יוסף לא היתה כפשוטה המילולי, הסתמי, שביקש לידע האם ה'ו' דגחון היא מצד זה או מצד זה, אלא באה לברר ולשאול אם קיימת עדות של מסורת לבירור ענייני החסירות והיתירות ומספר המלים, והאם יש מי שבידו מסורת על עניין הוא"ו הזו, ומקומה המדויק. אם תימצא עדות כזו, נמצא שהתברר שהרוב שעל פיו נהגנו אינו אמת, ויש לקבל את המסורת שמעידה על האמת. השואל ששאל 'ניתי ספר ונימני', לא הבין את שאלת רב יוסף וחשב שמשמעה כפשוטה, והציע להוציא ספר ולספור. על זה השיב רב יוסף שעכשיו אין אנו בקיאים, ואין אנו בטוחים בכל דבר ודבר על פי עדות של מסורת, והספרים שבידינו מדויקים על פי רוב. רצונו היה לברר אם ישנה עדות של מסורת, שתכריע גם נגד הרוב. אבל כל עוד אין בידינו בירור גמור על פי המסורת, עלינו להשתמש בהכרעה על פי הליכה אחר הרוב, שהוא דין תורה, שיש לה תוקף של הכרעה גמורה להיחשב מצווה דאורייתא. ספר שהוכשר על ידי הרוב כשר הוא מן התורה, כשם שאנו משתמשים בהכרעת רוב לגבי כל דיני התורה החמורים, בעריות ובעונשים ובקדשים וכל כיוצא בהם, בעניינים של דאורייתא. אגב דבריו מבהיר מהרא"ה את יסוד פעולת הרוב. ואלו דברי:
דמדאורייתא אית לן למיזל בתר רובא בכל מילי, ואע"ג דאפשר ושכיח דלאו קושטא עבדינן[65]. ואפי' בערוה החמורה שגורם ממזרות בישראל דיינינן הכי לפי שעה, כהא דקי"ל שהנטבע במים שאין להם סוף אשתו מותרת מן התורה, לפי שרוב הנטבעים למיתה, ולא משגחינן במיעוטא דשכיח שפורשין לחיים כי הנהו עובדי דסוף יבמות [קכא ע"א] שנזדמן לו דף אחד וההיא דגל דחפו לחברו וחברו לחברו, מ"מ כל עוד שלא יתברר הדבר שהוא חי נשאת לכתחלה מן התורה. וכן בענין הקרבנות דלא חיישינן בהו לטריפה וסירכא, ומקילינן בהו ועבדינן עובדא עד שיבקע הנוד. ודכותה עבוד אנשי העזרה שכשמצאו מחלוקת הספרים הלכו אחר הרוב. והשתא אי עבדי הכי ספרי קמאי ששיערו ובחנו ודקדקו וטרחו הרבה ומנו אותיותיה של תורה ודקדקו בחסירות ויתירות והלכו בספיקן אחר הרוב, פשיטא מלתא טובא דשפיר עבוד כדין וכהלכה. גם צריך תנאי בזה דהולכין אחר הרוב שלא יהיו שנים סומכין דעתן זה על זה כדאשכחן לקצת פוסקים דסברי שהרב בעל הטורים והרא"ש אביו לא יחשבום לשנים לפסוק הלכה כמותם נגד היחיד שיחלוק עליהם, רק עשאוה כמחלוקת שקולה וטעמם שהטור סומך על דעת אביו הרא"ש, וכן י"ל בהנהו ג' ספרים שנמצאו בעזרה דהוו בקיאי בהו שלא נעתקו זה מזה שהיו משונין בכתיבתן ובזיונן ובשאר מילי באופן שנתברר להם ששני ספרים מהם לא סמכו על דעת אחת אבל בגונא אחריתי לא מיקרי רובא[66]. ונמצא בזה שדברי הרמב"ם ז"ל [ה' ס"ת פ"ח על עשרים הפסולין שפוסלין ס"ת] באו על נכון, שכיון שיש מציאות לברר ולידע מוצא כל ספר וספר מתחלתו כיצד היה, יש לנו לחלק במחלוקת שנמצאת ביניהם אחר הרוב, והספר שידוקדק על אופן זה חשיב לן כנתינתו מסיני וכל חסר ויתר שנמצא הפך ממנו הוי פסול מן התורה לגמרי ואין קדושת ס"ת כלל.
כך פסקו גם הר"ח די סילוה[67] ור' אפרים הכהן[68] וכפירוש הזה נראה גם מדברי ר"י עטלינגער.[69] וכן נראה מדבריו של ר"א בורנשטיין[70]: 'בזמן הזה אנן בקיאין בחסירות ויתירות אף שבזמן הש"ס לא היו בקיאים, שכבר ישב על מדוכה זו הרמ"ה ז"ל ובירר הכל כשמלה'[71]. בדרך זו הלך גם רבי חיים הלוי סולובייציק מבריסק, כפי שמסר נכדו הרי"ד הלוי סולובייציק מבוסטון בשיעוריו, שביאר הענין כך, כנגד דברי הרמ"א כנ"ל, ולא ציין לדברי מהר"א הלוי שהובאו לעיל[72]. הרי"ד הלוי צירף לזה את מה שמוסרים בשם רבי יוסף דב הלוי בעל שו"ת בית הלוי, שהשיב לרבי מראדזין בענין התכלת, שמאחר שנפסקה המסורת בענין התכלת, אי אפשר לחדשה על פי הוכחות ומופתים מן המציאות[73]. המסקנה לפי זה היא שאם קובעים את נוסח התורה על פי כללי ההלכה הקבועים מן התורה, אף על פי שההכרעות הן הכרעות אנושיות, הוא הוא הנוסח שלהלכה אנו רואים אותו כנוסח שניתן מסיני, על אף שיתכן שמבחינה היסטורית אין הדברים כך. ניתן להשוות עקרון זה לדברי הר"ח קנייבסקי[74], לגבי מחלוקת התנאים האם נשתנה כתב התורה על ידי עזרא, שלדעת אותם התנאים שאמרו שהתורה נכתבה בראשונה בכתב עברי ועזרא שינה לכתב אשורית, נפסלו כל ספרי התורה, התפילין והמזוזות מכאן ואילך.[75] אם כי מבחינה היסטורית ניתנה תורה בכתב עברי, אך להלכה, 'עכשיו אין תורה אלא כך' ויש לכתוב בכתב אשורי, ואם כתב בכתב עברי ספר התורה פסול. מכך יוצא שאילו היה מתגלה בימינו ספר התורה שכתב משה רבנו מפי הגבורה, היה פסול לקריאה ולשימוש הלכתי!
ספר העזרה או ספר עזרא
ראינו שבפירוש הברייתא של 'שלושת הספרים' יש חילופי נוסח: עזרה/עזרא, ואף חילוקי פירושים אם מדובר בספרים שהיו מונחים בעזרה של בית המקדש, או שמדובר בספר של עזרא הסופר. וכל זה לעניין תורה שבכתב, אבל לגבי תורה שבעל פה עיין דברי הרמב"ם בתשובה שנשאל מדוע נסתפקו חכמים בגמרא (כתובות צה ע"א) בנוסח מלה כיצד היא כתובה במשנה, 'והלא ספר המשנה לפנינו', יעיינו בו ויראו כיצד כתוב[76]. והשיב הרמב"ם: 'וכי המשנה ספר העזרה היא שאין בה אות חסירה או יתירה, ומנין אנו יודעים היאך כתב רבינו הקדוש במשנה ניזונת או הניזונת הלא מן הזקנים לא מן הספרים'.
מונח זה 'עזרה', מובא במשנה מועד קטן, ג, ד: 'ואין מגיהין אות א' אפילו בספר העזרה' (כך בכ"י קויפמן, בדפוס נפולי, במשנה שבירושלמי דפוס ונציה, ובבבלי יח ע"ב דפוס ונציה [ובכ"י מינכן: בספרי העזרה], וכן בהלכות גדולות, ברי"ף, במיוחס לרגמ"ה, בתוך: קובץ ראשונים למו"ק, ירושלים תשכ"ו, עמ' צו, בס' האשכול, ברמב"ם, הלכות יו"ט פ"ז הי"ג, בכלבו סימן ס ובארחות חיים הלכות חול המועד אות ז, בסמ"ג לאוין ע"ה [ועיין דקדוקי סופרים]). 'בספר [מספר] עזרא' - כך גרסת הפירוש המיוחס לרש"י, והמאירי (המציינים גם לגירסה 'עזרה'). ופירש המיוחס לרש"י (שם): 'ס"ת של עזרא. ואני שמעתי עזרה, בה', ופי' ספר מוגה היה בעזרה שממנו היו מגיהים כל ספרי גולה'. ובבבא בתרא יד ע"ב: 'אמר רב אחא בר יעקב ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל'. ופירש רש"י: 'ספר עזרה - ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכה"ג ביוה"כ'. ולזה כנראה התכוון בארחות חיים שהביא שיש מפרשים שהוא ס"ת שקרא בו הכה"ג ביוה"כ, והובאו דבריו בב"י, או"ח, סוף סימן תקמ"ה. וראה מה שציין שם לריטב"א ולתרומת הדשן סי' פ"ה. וראה גם כלים טו, ו, תוספתא שם ב"מ פ"ה[77]; ירושלמי שקלים פ"ד ה"ג: 'רבי אחא רבי תנחום בר חייה בשם רבי שמלאי מגיהי ספר העזרה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה'[78], ובכתובות קו ע"א: 'אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה'. בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו: וכות' ספר תורה לשמו וכו' ומגיהין אותו מספר העזרה, על פי ב"ד של ע"א'. ומכאן ברמב"ם, הלכות ס"ת, פ"ז ה"ג, ובהלכות מלכים פ"ג ה"א[79].
כבר הטיל הרב חי"ד אזולאי ספק רב באמיתות הסיפור שהביא רבי עובדיה מברטנורא על ספר עזרא שטבע בים, שהוא גם הסיפור שהובא בחומש שנדפס עם ספר החינוך [אמשטרדם תקכ"ז], בפ' ויחי, בהגהה של ר' מנחם מן הלוי, ממה ששמע על ספר עזרא שהיה במלכות בורגוניא, ושהרמב"ם נסע לראותו; עיין שם הגדולים, מערכת גדולים, ערך רבינו עובדיה. גם ר' רפאל מילדולה, שו"ת מים רבים, סימן נה, כתב שאין להאמין לסיפורי המון העם הללו. הסיפור הזה מובא על ידי ר' יום טוב ליפמן מילהויזן[80], שמצאו ב'מכתב' מצורף לרשימת חסירות ויתירות[81] ונראה שהוא מקור הסיפור גם אצל ר"ע מן האדומים, מאור עינים, חלק אמרי בינה, שמצאו ב'חומש קדמון כתוב יד' שראה בפיררה בעזבון ר' שלמה ששון, שבפתחו היה כתוב סיפור זהה. הסיפור מסופר על ידי הרמב"ם בגוף ראשון, שקינא לד' צבאות אלהי ישראל, 'וכתבתי חומש בקונטרוסים מועתק מספר הידוע שבמצרים שהוא כולל כ"ד ספרים שהיו בירושלים בזמן הבית, וכשנלכדה ירושלים ע"י המלך קרלין לוקח משם הספר ובא שבי בארץ מצרים ועליו אנו סומכין', והוא שהלך למלכות בורגונא אשר בצרפת למדינת יילון היושבת על נהר שאזכה, 'כי דרשתי וחקרתי שנמצא שם תורת אלוקינו כתב יד קודש עזרא הכהן הגדול ומצאתי מכוונת כל דבר ודבר עם הספר שהבאתי עמי...'.
הרחיד"א הביא את הסיפור מן החומש הנ"ל, ותלה אותו בר' מנחם מן הלוי המתואר בשער החומש, שם; כ'המדקדק התורני', ולא הזכיר שהוא המובא בספר מאור עינים; והלא ר' מנחם מציין שם שהוא מעתיק מספר מאור עינים. אין זאת אלא שנמנע הרחיד"א מהזכרת שם ספר זה, שלא הזכירו בשם הגדולים, מחמת רצונו של מרן הב"י להחרימו, כפי שהביא הרחיד"א[82]. ספר עזרא, וכנראה על פי הנ"ל, נזכר גם על ידי הרמ"א[83]. מדברי הרמב"ם ידוע לנו על ספר תורה שכתב, עיין הלכות ס"ת פ"ח ה"ד, אך לא נמסר דבר על 'חומש' שכתב, היינו, בניקוד, בטעמים ובמסורה וכו'. אדרבה מדברי בנו ר' אברהם משמע שגם לגבי התורה לא היה בידו, ומכאן שגם לא היה בידי אביו, נוסח בטוח לחלוטין, עיין שו"ת ראב"ם, סימן צא:
אנו רואים שיש הרבה חילוקים בין הסופרים בדבר הפרשיות הפתוחות והסתומות, והספרים הנמצאים בישראל שונים הרבה בעניין זה. וכבר ראינו בעלי הוראה ז"ל שנקראו במעמדם בכל אחד מהספרים הללו. והוא דבר של טעם, כי אין עמנו ספר העזרה שנוכל לדקדק ממנו את הדבר, ואין בעניין זה קבלה שהכל מסכימים עליה עד שנפסול מה שיסתור אותה.
[1] מצינו שמהדירים נתנו עדיפות לספרים או לכתבי יד שלמים על פני חלקי ספרים או קטעי כתבי-יד, וקשה למצוא הגיון בדבר. ושמא חשבו שיש ריעותא בדבר שאינו שלם. על כל פנים שכיח מאוד שדווקא המקורות הקדומים והעתיקים יותר הם מדרך הטבע לקויים, קטועים וחסרים, ואין הזנחתם אלא מתוך עצלות המהדירים. סיכום שיטות הפילולוגים (לאכמאן, קלארק, סקריבנר, מאס, וירשובסקי, קוונטין, בדייה, לג, אלסברג, פרי, וינאוור, פסקוואלי, מנלי, ריקרט, גרג ודירינג) בדרכי ההדרת טקסטים, ראה אצל מלאכי בית אריה, פרק שירה (דיסרטציה), ירושלים תשכ"ז, חלק א, מבוא ב, פרק ד: מדע ביקורת הטקסט לזרמיו, והספרות העברית ובעיית ביקורת הטקסט, עמ' 161-148. בתחום הספרות העברית כתבו מעט בעניינים אלו של הטכניקה של ביקורת הטקסט, ובעיקר עסקו בכך הרי"נ אפשטיין, הר"ש ליברמן, הרא"ש רוזנטל, א"א פינקלשטיין וד' גולדשמידט. לאחר תשכ"ז עסקו בענין זה כמה וכמה מהדירי טקסטים, כגון ש"י פרידמן, א' סגל, ד' רוזנטל, צ' פוקס, ומ' כהנא. מן הבחינה המקצועית הפילולוגית כמדומני שבלשון העברית פורסם רק מאמר אחד, והוא של ס' אלסברג, השלמה לביקורת הטכסטים של Dom Henri Quentin, תרביץ, יב (תש"א), עמ' 293-281. במקצת דן בכך גם ח' וירשובסקי, אקדמות לביקורת הנוסח של פירוש ספר יצירה לר' יצחק סגי נהור, תרביץ, כז (תשי"א), עמ' 264-257. ועיין עוד א' הק, פואטיקה לאריסטו, מבוא, עמ' XXX. מ' שוובה, קרית ספר, ו (XXX), עמ' ' 192 (ביקורת על מהדורת תרגום השבעים של ראלפי אלפרד); ד' גולדשמידט, קרית ספר, יד (XXX), עמ' 32 (ביקורת על מהדורת תרגום השבעים). מ' שוובה, אולריך פון וילמוביץ-מלנדורף, מאזניים, ג (XXX), גליונות כז, כט.
[2] ר"י הלוי, הכוזרי, מאמר ג, כה: 'יעיינו ברוב הספרים, כי הרבים לא יעבור עליהם הכזב, ויניחו היחידים. וכן יעשה במעתיקים, כשיחלקו, המיעוט ישובו לדעת הרוב'.
[3] על השינויים מפני הכבוד, אמרו חז"ל 'שכינה הכתוב' (מכילתא, שמות שירה, פרשה ד, מהדורת הורביץ, עמ' 135; ספרי במדבר, פד, מהדורת הורביץ, עמ' 81) יש לשונות בדברי האמוראים שקראו להם 'תיקוני סופרים' (שמו"ר יג, א [רבי יהושע בן לוי], בר"ר לט, ז [ר' סימון] ותנחומא בשלח טז, וראה בערוך, ערך כבד, א, ועיין גם שם, ערך עטר, א), וראה: ר"ש ליברמן, יוונית ויוונות בא"י, ירושלים תשכ"ג, עמ' 177-170. כל זה אינו ענין לדיוננו כאן.
מכאן שאין להסיק מברייתא זו שביטלו או גנזו ספרים שהיו בהם גרסאות שנתבטלו ברוב כנגד רוב ספרים, וממילא אין להקיש מזה על כתבי-יד הנמצאים במרוצת הדורות, ולחשוש שמא היו מן המתבטלים או שנגנזו, עיין קובץ אגרות החזון איש, חלק א, לב, וצ"ע. כל שכן שאי אפשר להסמיך ברייתא זו ועניין זה לוויכוח שנתעורר לאחרונה על ייחוסו של החומש המכונה 'כתר ארם צובה', או 'כתר חלב', או 'כתר בן אשר'. אין צריך לומר שלא ייתכן לראות את השמירה המעולה והקדושה שבה התייחסו בני קהילת ארם צובה ל'כתר', זה מאות בשנים, ומניעת השימוש הרחב בו מן הציבור, כ'גניזה'. סברה זו חסרת הגיון וחסרת טעם, ולא היה צורך להזכירה אלמלא הועלתה לאחרונה בקונטרס הפולמוסי 'דעת תורה', ירושלים תשנ"ה, עמ' יב: 'ועיין דרישה (או"ח סי' ל"א סק"א) בענין הפלוגתא דרש"י ור"ת ז"ל [...] דאין לסתור סדר ר"ת ממה שמצאו תפילין בקבר יחזקאל כדברי רש"י, שאדרבה לר"ת מצי למימר שפסולין היו כיון שכתבן באותן הסדר, ולכך נקברו בקברו כדין ספרים פסולין שנקברין ונטמנין בקברו של צדיק' עכ"ל. וקרוב לזה יתכן לומר בנ"ד דכיון שספר זה [כתר בן אשר שבחלב] היה טמון וסגור ולא השתמשו בו לנהוג על פיו'. והרי זה מרפסין איגרא להשוות שמירה מעולה בקדושה בבית כנסת במשך מאות שנים לקבורת ספר בקבר!
[4] מכאן שאין להסיק מברייתא זו שביטלו או גנזו ספרים שהיו בהם גרסאות שנתבטלו ברוב כנגד רוב ספרים, וממילא אין להקיש מזה על כתבי-יד הנמצאים במרוצת הדורות, ולחשוש שמא היו מן המתבטלים או שנגנזו, עיין קובץ אגרות החזון איש, חלק א, לב, וצ"ע. כל שכן שאי אפשר להסמיך ברייתא זו ועניין זה לוויכוח שנתעורר לאחרונה על ייחוסו של החומש המכונה 'כתר ארם צובה', או 'כתר חלב', או 'כתר בן אשר'. אין צריך לומר שלא ייתכן לראות את השמירה המעולה והקדושה שבה התייחסו בני קהילת ארם צובה ל'כתר', זה מאות בשנים, ומניעת השימוש הרחב בו מן הציבור, כ'גניזה'. סברה זו חסרת הגיון וחסרת טעם, ולא היה צורך להזכירה אלמלא הועלתה לאחרונה בקונטרס הפולמוסי 'דעת תורה', ירושלים תשנ"ה, עמ' יב: 'ועיין דרישה (או"ח סי' ל"א סק"א) בענין הפלוגתא דרש"י ור"ת ז"ל [...] דאין לסתור סדר ר"ת ממה שמצאו תפילין בקבר יחזקאל כדברי רש"י, שאדרבה לר"ת מצי למימר שפסולין היו כיון שכתבן באותן הסדר, ולכך נקברו בקברו כדין ספרים פסולין שנקברין ונטמנין בקברו של צדיק' עכ"ל. וקרוב לזה יתכן לומר בנ"ד דכיון שספר זה [כתר בן אשר שבחלב] היה טמון וסגור ולא השתמשו בו לנהוג על פיו'. והרי זה מרפסין איגרא להשוות שמירה מעולה בקדושה בבית כנסת במשך מאות שנים לקבורת ספר בקבר!
[5] עיין ירושלמי מע"ש, ה, א, (נה ע"ד): 'כרם רבעי וכו'. זוגא [כצ"ל, כבמלאכת שלמה, ועיין י"נ אפשטיין מבוא לנוסח המשנה, ירושלים תש"ח, עמ' 16, שהכוונה לר' יהודה ולר' חזקיה בני ר' חייא, ובכ"י ליידן ניכרים שרידי ג, שנגרד] שאל לר' מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי. אמ' לון פקון שאלון לר' יצחק רובא [הוא ר' יצחק ב"ר אבדימי] דבחנת ליה כל מתניתא. נפקון ושאלון. אמ' לון: קדמיא כרם רבעי, ותניינא נטע רבעי. ר' זעירא מקבל לסביא דהוון ביומוי דר' יצחק רובא דלא בחנון כל מתניי' מיניה'. ועיין לפירוש ולגירסה מ"ש י"נ אפשטיין, שם, עמ' 16-13. ובפרטים שונים מצינו שחקרו על הנוסח ויש שנשארו בספק, עיין שבת עז ע"א, ועיין עירובין נג ע"ב, לפי גירסת רש"ג, אגרת רש"ג, מהד' ב"מ לוין, ירושלים עמ' 25-25, וכ"י מינכן, שרבי עצמו היה מסופק בנוסח המשנה. ועיין כתובות צה ע"ב אלמנה ניזונית או אלמנה הניזונית, ונשאל הרמב"ם (אגרות ותשובות, אמשטרדם תע"ב, דף נג ע"א, ושו"ת הרמב"ם מהדורת בלאו, ירושלים XXX, כרך ב, סימן תמ"ב, עמ' 720),מדוע נסתפק להם, והלא, ספר המשנה לפנינו, יעיינו בו כיצד כתוב. והשיב הרמב"ם: וכי המשנה ספר העזרה היא שאין בה אות חסירה או יתירה, ומנין אנו יודעים היאך כתב רבינו הקדוש במשנה ניזונת או הניזונת הלא מן הזקנים לא מן הספרים'. ועיין אפשטיין, שם, עמ' 8, ובמקומות רבים שם. דרכי הבירור וההכרעה בספרי חז"ל שונים מן הנהוג לגבי ספרי המקרא. בעיקר הדבר יש לדון גם בזה מכוח הרוב, ככל דיני התורה, אך לעומת החכמים שסמכו על הרוב, מצינו רבים מן החכמים שראו בשינויים ובחילופים של הנוסחאות, מחלוקת כעין מחלוקת הפוסקים, ודנו בזה כדין הספיקות, כמו בתשובת הגאון המובאת בתשובות הגאונים, מהדורת אסף, ירושלים תרפ"ז, סימן קכג: 'ואעפ"כ כיון דאיפליגו בהו גירסאי דהוו מעיקרא, ליכא כח בהא מילתא למיזל בתר רובא ולקולא עבדינן', וכן בעיטור, ח"א, סוף מאמר שמיני, באותו ענין: 'ואף על פי כן כיון דפליגי גרסאי, לקולא עבדינן ולא מגבינן ביה ממשעבדי' (ועיין אוצר הגאונים, גיטין, חלק התשובות, סימן לה, עמ' 15 והמצויין שם). וראה ר"ח מדיני, ספר שדי חמד ,XXX מערכת החית, כלל לו, ורמ"מ כשר, גמרא שלמה, מסכת פסחים, ירושלים תש"כ, מבוא, עמ' ז, שהביאו (רממ"כ לא הזכיר את השד"ח!) כך מן מהר"י קארו (שו"ת בית יוסף, יבום, סימן ה), המהרש"ל (ים של שלמה, חולין, פ"ג סימן צט, ושם סימן צה, ופ"ח סימן סו), הר"י סירקיש והר"מ סופר, לומר שחילופי נוסחאות דינן כספק. ועיין עכשיו ציונים למחברים שהעירו בזה, אצל י"מ שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי, ירושלים תשנ"ו, עמ' 507-495, למחברים שהעירו בזה. אחד ומיוחד שהעיר הרבה לענין הנהוג בגירסאות ובחילופים שנפלו בהם, ובדבריו כללים רבים בענין זה, הוא רבנו תם, בהקדמתו לספר הישר ובתשובותיו, ובמיוחד באלו שנכתבו לר' משולם ממלאון (מנהגו היה, כדבריו, שלא למחוק ספר מימיו אלא שונה את גירסתו וגירסת חכמי צרפת, ונהג בזה מנהג ספק, עיין שו"ת ר"ת XXX, סימן מז אות ז, עמ' 93, ור' משולם היה מחכמי ארצות המזרח; ראה, מ"ש בספרי תורתן של גאונים, ח"א: תורת הגאונים ותקופתם, ירושלים תשנ"ג, עמ' 237). מן הראוי היה לסדר את הכללים היוצאים מדבריו בסדר הגון.
[6] עיין אפשטיין, לעיל הערה 4 עמ' 706-692, ושם ציונים לכל הדיונים בשאלה זו, וכל הראיות שהובאו לעניין זה. ביאורי סוגיות אלו ומסקנות חדשות בעניין זה ראה מ"ש בספרי הנ"ל בהערה הקודמת, עמ' 29-20.
[7] ראה ר"ש ליברמן (לעיל הערה 3), עמ' 224-213, בפרק 'פרסומה של המשנה': 'מאחר שאין אנו מוצאים בכל הספרות התלמודית שספר המשנה נבדק פעם במקרה של פלוגתות או ספיקות בעניין גירסה מסוימת, אנו רשאים להחליט בביטחון גמור שהחיבור לא פורסם בכתב' (עמ' 216). לעומת זאת הביא ראיות שפורסמה בדרך אחרת, היינו בעל-פה, מהדורה סדורה וקבועה של המשנה, שנשנתה על ידי ה'תנאים' בבית המדרש.
[8] אור תורה (בתוך: שתי ידות, ונציה שע"ח), פרשת וארא, ועיין גם פרשת יתרו.
[9] אגב, דפוס זה אינו ידוע כעת והניסיונות לזהותו לא הצליחו לפי שעה, ראה מה שכתבתי במשנה תורה להרמב"ם, הספרים מדע אהבה, מהדורה פקסימילית של כ"י אוקספורד 577, ירושלים-קליבלנד תשנ"ז, מבוא, עמ' 60, הערה 105.
[10] מהדורת פינקלשטיין, ברלין ת"ש, עמ' 423 ומשם שינויי נוסח שצוינו כאן, וכידוע יש לבדוק אחריהם. את הדעות השונות בפירוש הברייתא הזו, ציין ש' טלמון, 'שלשה ספרים מצאו בעזרה', ספר מ"צ סגל, ירושלים תשכ"ה, עמ' 264-254, ביניהם פירושים חסרי שחר ומוזרים. פירושו שלו מתבסס על הטענה שנוסח הברייתא בספרי קצרה מהנוסחאות האחרות, אבל הוא השתמש במהדורת איש שלום, ולא ראה את מהדורת פינקלשטיין כמובא בפנים, ואת שינויי הנוסח שם. ועיין עוד: י' קוטשר, הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלמה ממגילות ים המלח, ירושלים תשי"ט, עמ' 65-58, ושם, עמ' 464-462.
[11] וכן הוא בגירסת הירושלמי, ראה להלן. וראה ביאור המונח כאן ולהלן ('מצאו כתוב'), אצל ר"ש ליברמן, הנזכר לעיל הערה 3, עמ' 165.
[12] הרישום משובש, ושם: 'מצאו כתוב', כמו שבירושלמי ובמס' סופרים, ראה להלן, וראה אצל ר"ש ליברמן כדלעיל הערה 11, וכל מה שציין אליו שם.
[13] הברייתא הובאה עוד בגנזי שכטר, ח"א, XXX, עמ' 428 (קיצור הגדות ירושלמי); מדרש הגדול לדברים, כתבי יד בית הספרים הלאומי בירושלים, מס': 118 40; 411 40; נוה שלום עמ' 46-45; גרינהוט, ספר הליקוטים ח"ג, עמ' פז; מיוחס לרש"י; נוה שלום עמ' לדברי הימים א, ח כט; ספר האשכול, סדר הסדרים של כל השנה, סי' כ, עמ' 62-61; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רלב; שו"ת הריב"ש סימן רפד; שו"ת הרדב"ז ח"ד אלף קעב (קא); שו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן קו. ועיין אגרת ר' חסאן הסופר שנתפרסמה בהסגולה חוברת נד (תרצ"ח), חוברת ג-ו, ושוב בידי מ' בניהו, 'אגרת הסופר רבי אברהם חסן משאלוניקי', ספונות, יא (XXX), עמ' 229-189. על אגרת זו ראה: י' תא שמע, 'יצירתו הספרותית של ר' מאיר אבולעפיה', קרית ספר, מה (תשמ"ג), עמ' 126-119. ועיין עוד: ר"י הכהן, שו"ת בתי כהונה, שיצויין להלן הערה 43, ור' נחמיה מדוברווונא, שו"ת דברי נחמיה, יו"ד סימן כא.
[14] וכן דעת ר' יצחק ב"ר משה האפודי, מעשה אפוד, וינה תרכ"ח, פרק ז. וכנגדם כתב הר"י אברבנאל, הקדמה לפירושו לירמיהו, והאיש אשר שמו היה לפנים בישראל יעקב ן' חיים, בהקדמה למקראות הגדולות, ונציה רפ"ד-רפ"ה.
[15] עניין זה הוא מן היסודות של תורה שבעל פה, והרחבתי בזה מעט בחיבורי על ר' אברהם הלוי מחבר שו"ת גינת ורדים, ירושלים תשמ"ג, עמ' 440-438, ולאחרונה במאמר 'פרקי יסוד בעיקרי התורה שבעל פה', הגיון, ג (תשנ"ו), עמ' 41-25.
[16] ראה: ר' מנחם המאירי, קרית ספר, איזמיר תרכ"ג, א ע"א.
[17] אפשר שקרא המאירי בדברי הרד"ק: 'והלכו בהם אחר הרוב, ולפי דעתם...', אבל בכתבי יד של פירוש הרד"ק, ומהם קדומים, שבדקתי, הנוסח כלפנינו: 'לפי דעתם'. וכן במהדורת היסוד החדשה של מקראות גדולות, הכתר, בעריכת מנחם כהן, XXX תשנ"ב, עמ' יד. מלשונו של הר"ש ליברמן (לעיל הערה 3) עמ' 165 הערה 9, משמע שפירש דברי הרד"ק שבשימוש ברוב השתמשו בהכרע דעתם, שעל לשון הרד"ק: 'והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם' , הוסיף: כלומר, הגירסה שנראתה להם מקורית.
[18] ראה עליהם להלן, הערה 63.
[19] בספרו מסורת סייג לתורה, פירנצי תק"י, נה ע"ה, נטה הרמ"ה לקבל את הנוסח בחז"ל לגבי 'הפילגשם' (בר' כה, ו), וכן הביא משמו מהר"ם די לונזאנו, אור תורה, אמשטרדם תי"ט, ה ע"א. וכן לענין 'כלת' (במ' ז, א), שם, לד ע"א, הביא מחלוקת בספרים ובמסורה והוא מציין שהדרשה מסייעת לדעה שהוא חסר, ומשמע שאף כאן הוא נוטה לנוסח שהובא בחז"ל, ואינו מובן מדוע באור תורה פ' נשא הביא כאילו הרמ"ה לא חש לדרשה. וכבר עמד על כך ר"י הכהן רפפורט, שו"ת בתי כהונה, XXX, ח"ב, סימן כב, והקשה על הסתירה. וראה מ' ברויאר, כתר ארם צובה, ירושלים תשל"ז, עמ' 88. ד' רוזנטל, 'על דרך טיפולם של חז"ל בחילופי נוסח במקרא', ספר זליגמן, ירושלים תשמ"ג, עמ' 401, ביקש לראות בענין זה 'מחלוקת עקרונית בין חכמי מזרח למערב'. רבותינו חכמי צרפת ואשכנז החזיקו בשיטה שעדות התלמוד עדיפה, ואמרו: 'הש"ס חולק על ספרים שלנו' (שבת נה ע"ב, ד"ה מעבירם), 'המסורת חולק על הש"ס' (נדה לג ע"א ד"ה והנשא), ונתנו כוח לדייקנות ולנוסח של התלמוד שבידם נגד 'החומשים המדוייקים' שבידיהם. כנגד זה במזרח, שיטתם של גאוני בבל היתה שונה לחלוטין, ובמפורש דחו את הגירסה בלשון התלמוד מפני הנוסח שבמקרא, וראוה כנוסח שעשוי לסבול מאי דייקנותם של מעתיקים ותלמידים. רוזנטל סמך דבריו על תשובת רב האי גאון (תשובות גאונים קדמונים סימן עח, אוצר הגאונים ברכות עמ' 113, ושם מגילה עמ' 6). סברה זו נאה ומושכת את הלב, אך המקורות אינם מוכיחים אותה. כבר העיר שם בעצמו שרש"י אינו הולך בשיטה זו, כיוצא מדבריו בשבת נה ע"ב: 'קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן כי אומר אני שטעות גדול הוא ולא גרסינן להא מילתא [היינו בתלמוד] שהרי בספרים מוגהים כתיב מעבירים וגם במסורה הגדולה וכו''. [עיין מהרש"ל ומהרש"א שם, שנתקשו בדברי רש"י, והפירוש הפשוט הוא במהר"ם מלובלין שם, לומר שהבחין רש"י בין דברי סתם התלמוד שאין קושי לקבוע שהם שיבוש ולהגיהם, ובין דברים בשמו של חכם שקשה בעיניו להגיהם, וכמות שהבחין גם נכדו ר"ת בהקדמתו לספר הישר]. לצד שני הרשב"א, מחכמי המזרח, הולך בשיטה שהיא אשכנזית לדבריו. בר מן דין, עצם החלוקה אינה מתיישבת ואינה מכוונת. הגאונים שללו את האפשרות שחכמים טעו בנוסח בהבאות פסוקים, ואמרו שהגרסאות שאינן מדויקות, באשמת המעתיקים או התלמידים הן, וכלום יש חולקים על כך שישנם מקרים כאלו. פשוט שכוונתם רק למקרים של הבאות שהן בגדר ציטוט גרידא, ועדיין אין אנו יודעים מה היו אומרים במקרה של גירסה בתלמוד שיוצא ממנה פירוש ענייני או שינוי שמשפיע על עיקר דין. לא הוכח שלדעת הגאונים וחכמי המזרח אין בנמצא נוסח מובא בחז"ל שהוא שונה מנוסח ספרי המקרא בבחינה של חילוף נוסח, ושלדעתם כל השינויים הנמצאים הם אך ורק שיבושי מעתיקים. לא מצינו לפי שעה בדברי הגאונים, ובכל מה שצוין אצל רוזנטל, דברים לעניין מובאות של נוסח פסוקים שהנוסח יוצא מתוך העניין הן בדרשות והן בעיקר דין.
[20] הנני מעתיק מנוסח הספר המוגה - כ"י אוקספורד 577. במהדורת הצילום ירושלים-קליבלנד תשנ"ז, עמ' רסה-רסו, ומושווה לדפוס הראשון, רומי, קודם רל"ה, והדפוסים הספרדיים.
[21] על טענתו של נ' אלוני, רמב"ם, 'בן אשר ובן בויאעא משמשים כתר ארם צובה', תרביץ, נ (תשמ"א), עמ' 370-348, כי הכתר יצא מירושלים לפני הרבה שנים, השיב כהוגן מ' גלצר, 'מלאכת הספר של כתר ארם צובה והשלכותיה', ספונות ס"ח, ד (יט), (תשמ"ט), עמ' 276-167, וציין לזכ' ז, ג: 'כמה שנים', ושם, ז, ח, מפורש כי ביטוי זה מדבר על פרק זמן של שבעים שנה!
[22] נוסף מעל לש' בכ"י המגיה.
[23] כך גם בדפוס הספרדי ן' שאלתיאל והדפוס הראשון רומי ר"ל-רל"ה. בנוסחאות מאוחרות: 'ודקדק בו שנים הרבה'.
[24] כך נראה להוסיף כדי שהמשפט יהיה ברור, אם כי ניתן לפרשו כך גם בלא מלה זו. כוונת הדברים ש'הגיהו' ו'העתיקו' חוזר על 'הכל' שהיו סומכין עליו, היו מגיהין ממנו, והיו מעתיקים ממנו. מכאן ברור שספר זה לא היה ספר תורה, שהרי היו בו ארבעה ועשרים ספרים, והיה אפוא חומש (המכונה מצחף או קודקס, ובלשון הפוסקים 'ספרים הכתובים דפים דפים').
[25] לפני שנת רל"ט/1479 ראהו ר' סעדיה העדני בהיותו בחלב, כפי שהוא מספר בפירושו על ספר אהבה ממשנה תורה הנמצא בכ"י שבספרית הבודליאנה באוקספורד, נויבאואר מס' 620 196 ע"א, המובאה להלן (כתיבתו החלה בכ"ח בטבת הרל"ט, דף היא בדפים 120-119): 'הספר שסמך עליו הגאון [הרמב"ם] ז"ל עדיין הוא היום במדינת צובה והיא חלב ויסמוה אלתאג' ומכתוב עלי רק בכל ורקה תלאת דפאית ומכתוב פי אכ'רה שהגיהו בן אשר (וקורין לו ה'כתר', והוא כתוב על קלף, בכל יריעה שלושה טורים, וכתוב בסופו שהגיהו בן אשר). ובגליון מול: אלתאג' הוסיף ר' סעדיה: 'ואני בעצמי ראיתיו בחלב בזה הזמן, שהיא מדינת צובה'. בהעתק שני מפירוש זה, כ"י אוקספורד, נויבאואר 619, דף 138 ע"ב: 'הספר שסמך עליו הגאון ז"ל עדיין הוא היום במדינת צובה והיא חלב, ויסמוה אלתאג' [...] ומכתוב פי אכ'רה אני אהרן בן אשר שהגהתיו וכו' ואני ראיתיו וקראתי בו'. העתקתי מגוף כתב היד שעיינתי בו בספרית הבודליאנה באוקספורד, בשבט תשנ"ו. וראה על כל זה אצל י' פנקובר, נוסח התורה בכתר ארם צובה (עדות חדשה), ירושלים תשנ"ג, עמ' 95. גם ר' יהוסף אשכנזי ה'תנא' מצפת, כמעט מאה שנים לאחר מכן, מעיד שראהו: 'מצאתי הספר עצמו של בן אשר שהעתיק הוא [הרמב"ם] ממנו פרשיות הפתוחות והסתומות כמו שכתב בספרו, ומצאתי בו שפעמי' רבות לא כתב אלא תיבה אחת בשיטה והתחיל כנגדה בשיטה שתחתיה' וכו', ואף העתיק קצת מן הקולופון ששם, כ"י הבודליאנה באוקספורד, מס' 1664, דף123 ע"ב. אף זאת העתקתי מגוף כתב היד כנ"ל. גם בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים יש עותק בכתב יד מביאורו של ר' סעדיה על הרמב"ם מס' 1179 80, ובו הקטע הזה בדף קב ע"א, ונוסחו כבהעתק השני דלעיל (כ"י זה לא קוטלג עדיין והוא רשום רק בפתקיה, וכנראה משום כך לא ידעו עליו כל העוסקים בעניין. כ"י זה נרכש ע"י הספריה לפני למעלה מחמשים שנה ונזכר במכתב של א"ח פריימן למ"ד קאסוטו מג' באדר תש"ד/1944 : 'לפני זמן מה רכשה הספריה הלאומית שלנו כ"י של ביאור ר' סעדיה עדני', ראה י' עופר, 'כתר ארם צובה לאור רשימות קאסוטו', ספונות, ד (יט), (תשמ"ט), עמ' 338).
[26] בהם: ר' סעדיה ב"ר דוד העדני בין שנת הרל"ט ושנת הרמ"ד; ר' יהוסף אשכנזי 'התנא מצפת', בסביבות השנים ש"כ-ש"מ, ר' ישי ב"ר עמרם הכהן עמאדי, בין השנים שכ"ו-שס"ד/1604-1566; אנשים שהזכירם ר' אליהו ן' חיים - הראנ"ח; על הזמן הסמוך לשנת תקנ"ג/1793,מספר הנוסע האנגלי אלכסנדר ראסל, The Natural History of Aleppo, London 1794, שראה את הכתר בחלב, ושהיהודים שם מספרים על משלחות שבאו מאירופה במטרה לראות את הכתר כדי להכריע על פיו במקומות מסופקים; א"א הרכבי, ראהו שלש פעמים בשנים 1919-1835. ר' יעקב זאב העתיק ממנו ושלח רשימת שינויים לר' יעקב ספיר, אבן ספיר, ליק 1866, עמ' יב; ר' מנשה סתהון, ר' שלום שכנא ילין, ראהו בשנת תרי"ז/1867; אלקן אדלר, בשנת תקנ"ח/1898; נסים בכר, מנהל בי"ס כי"ח בחלב, סמוך לשנת 1873, העתיק וצילם, ושלח צילום לאיזידור לב שמסרו לויליאם ויקס, שפירסם צילום של דף אחד בשנת 1887; הכומר ג'וזף סיגל מביא בספרו בשנת 1910 צילום של עמוד מן הכתר. כן ראוהו ר' מאיר נחמד בתרצ"ג, ר' יהודה עטייה, מ"ד קאסוטו. [צילומי עמודים מן הכתר ראה בספרו של ו' ויקס, אוקספורד בשנת 1887, ע"פ 'מחקרים בכתר ארם צובא', ירושלים תש"ך, בראשו, בעמ' יא, ובעמ' טו הערה 20, ובספרו של ג' סיגל, בספרו מסעות בצפון סוריה (אנגלית), לונדון 1910 99, ע"פ א' שמוש, הכתר, ירושלים תשמ"ז, עמ'54 (שם הצילום מספרו של סיגל). על הרשימות השונות שנערכו על פי כתר ארם צובה ראה י' פנקובר, לעיל הערה 25.
[27] ראה מאמריהם של י' בן צבי, מ' גושן-גוטשטיין וד"ש לוינגר, בקובץ 'מחקרים בכתר ארם צובא', הנ"ל; וראה: J. S. Penkower, Maimonides and the Aleppo .Codex, Textus, Vol. ix, (1981), pp. 39-128 ערעוריו של נ' אלוני (לעיל הערה 21), עמ' 370-348, אין בהם ממש. מחקרו המאלף והמצויין של מ' גלצר, (לעיל הערה 21), עמ' 276-167, הוכיח את אמיתות ייחוסו של הספר הזה, מצד כותבו, מנקדו, מטעימו ומגיהו, ומצד זיהויו כספר שהשתמש בו הרמב"ם. וראה גם י' עופר (לעיל הערה 25), עמ' 344-277. את הספרות בענין הכתר רשם י"ש פנקובר (לעיל הערה 25), עמ' 130-120. בשנה האחרונה נתפרסמו כמה חוברות של פולמוס בעד ונגד ייחוסו של הכתר ומעמדו בהלכה למעשה כיום הזה, בעד: ר"ד יצחקי ור"י טשינגל, נביאי האמת והצדק, בני ברק תשנ"ה; [רמ"מ קארפ], קנאת סופרים, ירושלים תשנ"ה; נגד: ר"מ דוידוביץ [א"י הופמן], קונטרס דעת תורה (לעיל הערה 4).
[29] על קובץ זה כתב מרן הר"י קארו, הקדמה לבית יוסף: 'בא לידי קצת תשובות הרשב"א, כתובות בעט ברזל ועופרת בדפוס, וכתוב בתחלתן שהם תשובות הרמב"ן, וכשאני כותב מאותם התשובות, אע"פ שאני יודע שהיא תשובת הרשב"א אני כותב" "כתוב בתשובות להרמב"ן", לפי שספרי הדפוס מצויים ביד כל אדם ומי שירצה לעיין לשון התשובה עצמה יוכל לעמוד עליה'. ידידי הרד"צ הילמן, 'תשובות להרמב"ן שבבית יוסף', קובץ בית אהרן וישראל, יא, גליון ג (תשנ"ו), עמ' קו-קח, מצא כי לאורך ספרו הקפיד מרן לכנות קובץ זה בדרך כלל 'תשובות להרמב"ן'. רח"ד שעוועל, תשובות הרמב"ן, ירושלים תשל"ה, סימן קד, עמ' קנב הערה 1 כותב: 'עברתי בעיון על כל הכ"י היחידי (פריס 369) של חיבור [שו"ת המיוחסות לרמב"ן] ונוכחתי לדעת למעלה מכל ספק שהתשובות כולן הן של הרשב"א מלבד שתי התשובות [...] ועוד ב' תשובות [...]'. משפט קצר זה מעלה מספר תמיהות. מנין לו שזה כתב היד היחידי, והלא באותה ספריה ישנם כתבי יד נוספים של קובץ תשובות זה (למשל מס' 411)? ועוד, כתב יד פריס שצוין (מס' 369) נכתב בשנת הרצ"ג כמו שרשום עליו, והיינו י"ד שנה לאחר שנדפס קובץ זה בונציה (רע"ט); ועוד, כתב יד זה כולל את הקדמת המגיה ר' חייא מאיר ב"ר דוד, מגיה דפוס ונציה; ועוד, ברור בעליל שכתב יד זה מועתק מן הדפוס הראשון בונציה; ולאחרונה, לאור הנ"ל, יש לתמוה מה ניתן היה ללמוד מעיון בכתב יד זה, יותר ממה שמונח לפנינו בדפוס?
[30] מסתבר ש'ספרי המסורה' שהם 'חדשים מקרוב באו', הם ספרי מסורה כגון 'מסורת סייג לתורה' לר' מאיר אבולעפיה 'הרמ"ה' (ספק אם הספר 'קרית ספר' להמאירי כבר נודע בימי הרשב"א), ולא עצם 'המסורה הגדולה' ו'המסורה הקטנה' שכתובים יחד עם המקרא במצחפים. אמנם לשון השואל לעיל 'שיהיה כנגד המסורה', מורה שכוונתו לעצם המסורה, ותמוה שיכנה אותה 'חדשים מקרוב באו'. עיין גם הקדמת הרמ"ה למסורת סייג לתורה, שממעט בערכם של 'חדשים מקרוב באו', וכוונתו שם כנראה ל'ספרים חדשים'. מכל מקום בדעת הרשב"א להלן נראה שהוא ממעט בחשיבות המסורה בשל המחלוקות שנמצאות בקרב המסורה עצמה, וחזרנו שוב לעיקר של הליכה אחר הרוב.
[31] לפי ההמשך משמע שגם ההבאות בתלמוד בכלל זה, והם כמסורת וכמדרשי אגדה אם אינם 'דרך עיקר דין'. האופן של ניגוד בין המסורה ובין התלמוד אינו נזכר בדברי הרשב"א, אולי לפי שסמיכה על נוסח הספרים שבידינו מחייבת הכרעה הלכתית לענין כשרות הספרים, וכן סמיכה על נוסח ההבאה בתלמוד מחייבת הכרעה לענין הדין היוצא מהנוסח הנידון, אך התייחסות וסמיכה לגבי ספרי המסורה כשלעצמן אינה מחייבת הכרעה הלכתית. ועיין ר"י נורצי, מנחת שי, בר' יד, א: 'ובכל אתר דהמס[ורה] פליגא על הגמרא, בתר המסרה אזלינן כדאשכחן בכמה דוכתי'. אבל שם אין זה רק המסרה, אלא 'ספרים כתבי יד מדוייקים', וכן 'בכולהו ספרי עתיקי', בנוסף ל'והכי אסהידו כלהו מסראתא'. ושם שמ' כה, לג, הסתייע במדרשים במחלוקת הספרים וסיוע למסורה. וראה להלן
[32] רש"י במנחות, שם, ד"ה אל תקרי: לא גרס, שאין הפרש קרייה בין ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמן (ועיין שם תוספות איברא המיוחסות בדפוסי התלמוד לתוספות שאנץ, שהביאו את דברי רש"י בסיום: ל"ה, כנראה: לשון הרב).
[33] עיין תוספות, ערכין טו ע"ב, ד"ה אל: 'פירוש [שיטה מקובצת: יש מפרשים] אל תקרי ממנו - רפי, אלא ממנו - דגש, ואינו כן, שכל ממנו שבתורה דגושין, ואינו מחליף כלל זה בזה, וכן מצינו בספרי ולא נס ליחה אין כתיב כאן אלא ולא נס ליחה'.
[34] עיין פירוש התורה לראב"ע, שמ' א, ט: ממנו. 'כל "ממנו" בספרי אנשי מזרח, סימן לרבים - הנו"ן רפה. כמשפט להפריש בינו ובין "ממנו פנה", שהוא סימן לשון יחיד, שאינו נמצא בפני המדבר, שהוא דגוש כמשפט. וכל ספרי מערב שניהן דגושים - בין שהוא סימן לשון יחיד ובין שהוא סימן לשון רבים. והיה כן כי "ממנו" לשון יחיד דגוש הפך המנהג. כי מלת אני רפה, וכן מלת נחני ה', והנה מלת מן כפולה ונדגש הנו"ן "ממני" לחסרון הנו"ן האחרת, כאלו הי' ממנני, כי הנו"ן הראשון תבא עם אות המ"ם כאילו הוא מן נו"ן ני לסימן המדבר. אם כן יהיה "איש ממנו" שהוא לשון רבים, כאילו הוא ממננו, וטעם נו"ן "ממנו" דגוש, להתבלע הה"א בחסרון, כי יאמר מן ישמור ישמרו, אשר יקראו, אויב ירדפו והוא המעט, כי הרב ישמרהו, רק ישמרו דרך קצרה, כמו "והנהו עושה במלאכה", שהוא כמו והנה הוא, והנה נצב, ופעמים יוסיפו הנו"ן: "ישחרונני", ו"אל ימצאונני", "תברכני נפשך", כמו "תברכנני", "זובח תודה יכבדנני", "יסובבנהו יבוננהו יצרנהו", ופעמים יבלעו הה"א בנו"ן "ולא ישמרנהו בעליו".
[35] מלה זו ליתא בנוסח תשובה זו המובאת במאירי, קרית ספר, מהדורת הר"מ הרשלר, ירושלים תשט"ז, הקדמה, עמ' 58 ובעמ' 254; בשו"ת התשב"ץ, אמשטרדם תק"א, ח"ג סי' קס, ובשו"ת הרדב"ז,, XXX ח"ד, סי' אלף קעב (קא), (עיין גם שם, ח"ג, סימן אלף כ [תקצד], ח"ח [מכ"י] סימן קפא), ובכ"י ביה"ס הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, של ספר ארחות חיים, לר"א הכהן, מס' 12 40 , לאחר הלכות קריאת התורה, סימן סד! בנוסף לכך, בתוספת מלה זו המשפט אינו מובן, לפי שאין הדיון ברוב ומיעוט אלא בנוסח ההבאה בתלמוד נגד הנוסח בספרי תורה ובספרי המסורה. דעת הרשב"א היא שבמקרה כזה, אם הוא עיקר דין, יש להכריע כנוסח ההבאה שבתלמוד. יש לעיין אם הגדרה זו 'שבא בתלמוד דרך עיקר דין', כוונתה שהדברים אמורים רק אם אמנם הדין הוסק מדרשה זו, ולא אם ההלכה באה במסורת והדרשה היא רק אסמכתא בעלמא. מן הלשון 'דרך עיקר דין' משמע שלאו דווקא שהדין נלמד מהדרשה, אלא שדרך ההבאה בתלמוד היא 'דרך עיקר דין', וצ"ע. וכן משמע מדברי ר"י מליסא, דרך החיים, XXX, דיני קריאת התורה, פרק על איזה טעות מוציאין, אות ב. על פירוש דעת הרשב"א הערתי במאמר על הספרי לדברים, מהדורת א"א פינקלשטיין (תש"ל, לא נדפס), ועל פי ההבאות מתשובה זו (מאירי, רדב"ז וכ"י ארחות חיים כנ"ל), כתבתי בחיבורי על ר' אברהם הלוי מחבר שו"ת גינת ורדים ובני דורו, ירושלים תשמ"ג, עמ' 441 והערה 241, ושוב במאמרי 'ספר תורה שכתב לעצמו רבינו נסים גירונדי', עלי ספר, יב (תשמ"ו), עמ' 3. Maimonides and the Aleppo Codex', Textus 9 (1981) p. 40 n. 3. . וש"ז ליימן, Masorah and Halakhah: A Study in Conflict', Tehillah le-Moshe, in Honor of Moshe Greenberg, Indiana 1997, pp. 304-305, n. 37, 38 .
[36] הביאו תשובה זו: המאירי, קרית ספר (לעיל הערה 35)בשם 'גדולי הדור'; הרשב"ץ, שו"ת התשב"ץ (לעיל הערה 35); הרדב"ז, שו"ת הרדב"ז (לעיל הערה 35) ארחות חיים, ח"א, כ"י ירושלים (לעיל הערה 35); ר"א הלוי, שו"ת גינת ורדים, חלק או"ח, כלל ב סימן ה, ו, ז. ההבאה בחידושים המיוחסים לר"ן, סנהדרין ד ע"א ד"ה קרנת, מקוצרת מאוד, והובא רק המשפט על הליכה אחר הרוב, ומתוך העניין משמע שעולה גם על ענין 'קרנת', וצ"ע, וראה להלן הערה 69. ד' רוזנטל (לעיל הערה 19) עמ' 402 הערה 42, הביא את דברי הרשב"א בנוסח המשובש, ומשום כך כנראה השתמט מהגדרת דעת הרשב"א בשאלת הניגוד שבין המסורה ובין התלמוד, וציין רק את ההבחנה שעשה הרשב"א בין סוגי ההבאות.
[37] ראה חידושי הריטב"א, קידושין סו ע"ב: 'וא"ו דשלום קטיעא היא... ונפקא מינה לס"ת, ויש להגיה כל הספרים שלנו שכתובה כדרכו'.
[38] קרית ספר (לעיל הערה 35(, ובבית הבחירה, XXX, לקידושין ל ע"א בשם גאונים (וכנראה דבריו מיוסדים על הרשב"א).
[41] לדוד אמת, XXX, יא אות ג, לפי הלשון נראה שהוא ע"פ הרשב"א.
[42] שו"ת שער אפרים, XXX, יו"ד, סימן פב
[43] שו"ת בתי כהונה, XXX, חלק בית דין, סימן כא. דבריו הובאו ע"י ר' עקיבא איגר, ראה ההערה הבאה. לענין 'וא"ו קטיעא' במלה 'שלום' (במ' כה, יב, וקידושין סו ע"ב) שדנו בה, עיין עוד ר"ד טירני, עיקרי הד"ט XXX, או"ח סימן ז סוף אות כה, בשם רבני ונציה שכל הצורות כשרות, ועיין עוד ר"ד פרדו, שו"ת מכתם לדוד, XXX, יו"ד, סימן מ, שו"ת דבר משה, XXX, ח"ג יו"ד, סימן ח, שו"ת בית יהודה, XXX, ח"ב סימן קטו, ספר, מלא הרועים XXX ח"ג דף קפז ע"ב, וספר קול יעקב, XXX, סימן רעד.
[44] שו"ת ר"ע איגר סימן עה. דבריו: 'דחילוק כן לדעת הב"י (בתשו' סי' ק"א)' הם פליטת הקולמוס, וצ"ל: לדעת הרדב"ז בתשובותיו [ח"ד] סי' קא. ר"א ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, XXX, חי"ב סימן מ העתיק דבריו עם הטעות הזו.
[45] שו"ת שב יעקב, XXX, סימן נו.
[46] מנחת שי, וי' ד, לד בעניין קרנת, וכן כתב בבר' יד, א. בעל מנחת שי מזכיר תשובת רשב"א זו גם בבמ' ז, א, וראה גם שמ' כה, לג.
[47] הוא קרא לה תשובת הרמב"ן, לפי הרשום על גבי הספר בדפוס ונציה, בדומה לדרכו של מרן כפי שכתב בהקדמתו לבית יוסף, אך שלא כמרן שידע כי הם תשובות רשב"א, ואף לאורך ספרו הבחין בין הכינוי לספר זה ('להרמב"ן') ובין תשובות רמב"ן, ראה לעיל הערה 27, סבר ר"י נורצי שהיא תשובת רמב"ן ממש ('והשיב לו הרמב"ן ז"ל') !
[48] אור תורה, בר' כה, ו, על פי דברי הרעיא מהימנא, פרשת פנחס, על הפסוק ויהי ביום כלות משה
[49] דרך החיים (לעיל הערה 35), אות ב.
[50] קסת הסופר, אונגוואר תרל"א, קג ע"א, בהערה: 'ולכן מחוורתא כמו שכתב המנחת שי דבעלי המסורה פליגי אגמרא והילכתא כבעלי המסורה'. והובא במאמרו של ליימן (לעיל הערה 32), עמ' 305. רש"ז ליימן מעיר, כי במהדורה ראשונה של קסת הסופר לא הובאה דעתו של בעל מנחת שי ולא המסקנה שהובאה לעיל 'והלכתא כבעלי המסורה', ועל כן אין לייחס הסכמה בשתיקה לכך של ר"מ סופר בעל החתם סופר, שהסכמתו ניתנה למהדורה ראשונה. במהדורות הנפוצות מאז תרל"א נכלל פסק זה, ודומה היה כאילו בעל החת"ס סמך ידו על הכרעה זו. ואפשר שזו היא שגרמה שנתפשטה הלכה זו בישראל. רש"ז ליימן דן שם בדוגמאות הידועות (בר' יד, א, ד, ה, ט, יז, וחולין סה ע"א ['כדרלעמר']; וי' ד, כה; ד, ל; ד, לד, וסנהדרין ד ע"א ['קרנת']; שמ' יג, טז, דב' ו, ח; יא, יח; וסנהדרין ד ע"ב ['טטפת']; במ' כה, יב, וקידושין סו ע"ב ['שלום']; וי' טו, י, ונדה לג ע"א ['והנשא']; וי' כג, מב ['בסכת']; במ' כז, ח ['אין לו']; בר' כה, ו['הפלגשים']; דב' א, יג ['ואשמם'], במ' ז, א ['כלות']), שבהם יש ניגוד בין המובא בחז"ל ובין ספרי המסורה, והראה כי הלכה למעשה נוהגים בכתיבת ספרי התורה לפי הכרעת ספרי המסורה ולא לפי המובא בחז"ל.
[51] על מחבר הפירוש הזה ראה י"נ אפשטיין, 'מחבר הפירוש לדברי הימים', בתוך: הנ"ל, מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, א, ירושלים תשמ"ד, עמ' 278-275.
[52] ציין לזה גם רי"ז שטרן, שו"ת זכר יהוסף, א, ירושלים ת"ש, סימן לה, נ ע"ג, לענין עזרא או עזרה, אך לא העיר על הפירוש המחודש והשונה בברייתא שיוצא מן הדברים.
[53] לדעת י"נ אפשטיין, (לעיל הערה 24), מחבר הפירוש הזה הוא ר' שמואל החסיד. אביו של ר' יהודה החסיד. וראה עכשיו: י' תא שמע, 'פירוש דברי הימים שבכ"י מינכן 5', מגנזי המכון לתצלומי כתבי היד העבריים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 141-135.
[54] וראה ש' קליין, נספח למאמר 'מחקרים בפרקי היחס שבספר דברי הימים', ציון (מאסף), ג (תר"ץ), עמ' 30-27.
[55] ועיין מה שכתב ר' דוד אבן זמרא, שו"ת הרדב"ז, ח"ג סימן תתקפ (תקמט): 'ואע"פ שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאין הכתוב מקפיד אלא לשמור הענין לא הלשון, אין דעתי נוחה בזה'. וכן כתב כנגד זה בחריפות רבה ר' יוסף אשכנזי, 'התנא מצפת', בספרו שנמצא בכ"י בספרית הבודליאנה באוקספורד בפרקים ז וח, ודן דעות אלו כמינות. רוב הספר הזה נדפס ע"י ג' שלום, 'ידיעות חדשות על ר' יוסף אשכנזי ה"תנא" מצפת', תרביץ, כח (תשי"ט), עמ' 235-201. הפרקים הללו, שעוסקים בענייננו לא נדפסו שם. ועיין ר"י טברסקי, 'ר' יוסף אשכנזי וספר משנה תורה לרמב"ם', ספר היובל לכב' ש' בארון, החלק העברי, ירושלים תשל"ה, עמ' קפג-קצד. וראה כיצד הוציא ר"מ הכהן בשינוי קל של החלפת מקומה של אות אחת, כלל זה לצד אחר, עיין יד מלאכי, ליוורנו תקכ"ז, כללי החית, סימן רפג, סא ע"א: 'שדרך קדמונינו היתה לשמור כוונת העניינים לא המלות וכפי הכלל המסור בידינו שדרך הפוסקים לשמור העניינים לא המלות'. עשה מן 'הכתובים' - 'פוסקים' (ר"ע פליישר העירני על אפשרות שנפלה כאן טעות דפוס, וצ"ל: הפסוקים)! צרף לכאן גם דברי הרמ"א על דרכו בהבאות ובציטוטים, הקדמה לדרכי משה: 'לכן לפעמים שמרתי הטעמים ולא המלות [...] ומ"מ כתבתי על המאמר ההוא עד כאן לשונו, אע"פ ששיניתי את טעמי לפני אבי מלך. כי מלת לשון נאמר על ג' חלקים, ובשלשה דרכים הולך, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמיעה, כמו שנאמר אל עם אשר לא תשמע לשונו, ושמתיו גם כן על כוונת המדבר ורצונו, כי הלשון הוא קולמוס הלב ומוציא לחוץ רעיונו, ולכן כתבתי עד כאן לשונו'. הרמ"א מסתמך שם על דברי תוס' שבת קכח ע"א, ד"ה ונתן, שדרך התלמוד לקצר ולומר פסוק בלשון אחר קצר, והביאו ראיות לדבריהם מהבאת הפסוק 'ונתן הכסף וקם לו', שאינו פסוק בכל התורה והביאו בעל התלמוד בגמרא. על הפרפראזות בהבאות הפסוקים בתלמוד העיר כבר רבנו תם, הקדמה לספר הישר, וראה דיון רחב בזה אצל רי"ן אפשטיין (לעיל הערה 5) עמ' 790-782.
[56] מן הדברים נראה כאילו נקט הרמ"א דעה מפשרת, בין דעת הב"י שמסיק שיש להוציא ספר אחר כדעת חכמי ספרד והמנהג שם, ובין דעת האגור ומהרא"י שאין להוציא ספר אחר, והיינו שבטעות גדול יש להוציא ואילו בטעות קלה כגון חסירות ויתירות אין להוציא ספר אחר, וזאת בנוסף על הטעם שאין בקיאין. ועל פי זה כנראה נדפס כעת בשו"ע, או"ח, שם, בהמשך: 'ומהרי"ל פסק דאין להביא ספר תורה אחר, וב"י פסק דצריך להוציא ס"ת אחר (לכן צריך לחלק כך)'. אך נראה שזהו פירוש של מאוחרים בדברי הרמ"א. בדפוסים הראשונים של השו"ע אין המילים: 'לכן צריך לחלק כך', ואפשר שנשתרבב בשו"ע על פי פירושו של הר"ש ב"ר יוסף, עולת תמיד, אמשטרדם תמ"א; ועיין בדברי מהר"א הלוי בשו"ת גינת ורדים, או"ח, כלל ב, סימן ה. ובחידושי ר"ע איגר שם, הובא במשנה ברורה, או"ח, סימן קמג, ס"ק כח, ביאר גם כן כך על פי דברי הדרכי משה, יו"ד, סימן רעט, ס"ק ג, וצייין למנחת יעקב סימן יח, ועיין גם אליהו רבא, XXX, או"ח, סימן קמג, ס"ק ח.
[57] כגון ר"א לייב הכהן, שו"ת שאגת אריה, ,XXX סימן לו, ר"א פלעקלעש, שו"ת תשובה מאהבה,XXX, ח"ג סימן שפט, ר"מ סופר שו"ת חתם סופר, XXX, או"ח סימן נב.
[58] וכן נפסק בשו"ע, יו"ד, סימן רע, סעיף ב.
[59] ר"מ סופר, בשו"ת חתם סופר, או"ח, סימן נב. ועיין עוד במנחת חינוך, מצוה תרי"ג, שהעיר כי מסקנה זו נוגעת גם לקיום מצות תפילין, שיש בפרשיות התפילין ספיקות של חסרות ויתירות, וביקש להבחין בין חסרות ויתירות שיש בהם משמעות להלכה, שבזה אנו בקיאים, ובין חסרות ויתירות בכתיב בלבד, שבזה אין אנו בקיאים, אך סוג זה אינו פוסל את הספרים
[60] תשובות הגאונים, מהד' א"א הרכבי, ברלין תרמ"ז, סימן ג; תורתן של ראשונים XXX, ח"ב עמ' 48, ומובאת באוצר הגאונים, קידושין, לדף ל ע"א, סימן קצא, עמ' 84.
[62] כך גם בכ"י מינכן, בעין יעקב, ובהבאה שבמנחת שי וי' ח, ח. בדפוסים שלפנינו: חמשת. ועיין ברש"ש: 'ואנכי מצאתי בחלופי גרסאות בברכות (ז'.) על כמה רגע כו' וז"ל: ויש גורסים שמונת אלפים כו' נגד פסוקי תורה'.
[63] רב"מ לוין, אוצר הגאונים, שם, פירש שהכוונה למסכת סופרים פ"ו ה"ד, אם כי הטיל בזה ספק, ואכן אין במקורות הידועים לנו בנוסח ברייתא זו דמסכת סופרים, שהיה הספר משונה בכתב ובמנין הפסוקין שלו. כמו כן צ"ע אם דברי מסכת סופרים מכונים בפי רב האי גאון 'בריתא'. וראה מ' היגער, שבע מסכתות קטנות, עמ' 10 ואילך. הלשון 'ספר תורה שמצאו אותו בירושלם' רומז לספר שנזכר במדרשים שהיה בירושלים בכנישתא דסוירוס, ויצא לרומי, והוא היה דומה לספרו של רבי מאיר, והיו בהם שינויים ידועים כגון 'כותנות אור', 'טוב מות', עיין בר"ר, פ"ט, ה, עמ' 70: 'בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד - והנה טוב מות'. ושם פצ"ד, ט, ובירושלמי תענית פ"א ה"א . (XXX) ועיין בראשית רבתי לר' משה הדרשן, מהדורת ר"ח אלבק, ירושלים ת"ש, עמ' 209: 'דין הוא מן מליא דכתיבן באורייתא דנפקת מן ירושלם בשביתא וסלקת לרומי והיא גניזא בכנישתא דאסוירוס [...] כן הוו כתיבין באורייתא דנפקת מירושלם'. ועיין שם בהערות הר"ח אלבק. ס"ת שהובא בשבי מירושלם נזכר ביוסיפוס, מלחמות היהודים, ז,ה, ז (162) וראה עוד חיי יוסף 75 (418), ומה שציין ר"ש ליברמן (לעיל הערה 3) עמ' 166. על ההשוואה בין ספרו של ר' מאיר בבראשית רבה ונוסחאותיו השונות ובין ספר התורה מירושלים שנגנז בבית הכנסת של סוירוס ברומי, העירו ר' משה הדרשן, שם, והרד"ק, ראה אלבק שם.
[64] אינו מובן כיצד אפשר להבחין בספר תורה במנין הפסוקין שלו, וצ"ע.
[65] רעיון זה שרוב אינו מעיד בהכרח על האמת, הוא רעיון יסוד במהות ההלכה בכלל ומהות דיני המשפט בכלל, שבאים להסדיר את ההנהגה בעולם בין בני האדם בקירוב האפשרי אל האמת, אך במידה אנושית, 'אמת שהושלכה לארץ'. ואי"ה נרחיב בזה במקום אחר. עיין לפי שעה, בביאורו של הגר"א לדברי בראשית רבה, פרשה ח, ה, המובא בספר תולדות אדם, XXX, , סוף פרק יד, קול אליהו,XXX, לב"מ, נט ע"א, ודברי אליהו, XXX , לב"מ נט ע"א; ור"י הכהן, קצות החושן, הקדמה, שרומז לפירוש זה של הגר"א, ור"מ פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חלק א, הקדמה, ומה שציינתי בחבורי רבי אברהם הלוי (לעיל הערה 15) עמ' 180.
[66] עוד הבחנה, חשובה ויסודית בענין הליכה אחר הרוב מצאנו בדברי הר"י חזן, שו"ת חקרי לב, XXX, סימן רל, שכשם שבמחלוקת הפוסקים אזלינן אחר חכמי העיר הזאת, ואע"פ שאפשר שבמדינת הים יש עוד חכמי ישראל, כך גם לענין מחלוקת הספרים יש לסמוך על הספרים נמצאים בעיר או בסביבה הקרובה.
[67] פרי חדש, או"ח, סימן קמג, אות ד, שלא כדברי הרמ"א ושהמנהג הוא שיש להוציא ספר אחר במקרה של טעות בחסירות ויתירות.
[68] שו"ת שער אפרים, יו"ד, סימן פב: 'לכאורה היה נראה לומר דא"צ [דאין צריך] להוציא ס"ת אחרת, לפי שהוא מן החסירות ויתרות ואנן אינן בקיאים [...] אמנם זה אינו, שהרי דרשינן בגמרא וכו''.
[69] שו"ת בנין ציון, סימן פב, ועיין גם שם, סימן צח. בשני המקומות הוא מסתמך, כנגד הרדב"ז ובעל השב יעקב, על ההבאה המקוצרת מאוד של דברי הרשב"א בחידושים המיוחסים לר"ן לסנהדרין, ד ע"ב, וצ"ע.
[70] שו"ת אבני נזר, יו"ד, סימן שנו אות ה.
[71] דעה זו אינה בדיוק כפירושו של בעל גינת ורדים שהובאה לעיל, ושלפיו כל הכרעה שכלית של חכמים, דיה לעשות את הנוסח לעיקרי וקובע, אלא משמע ממנה שפעולתם העצומה של חכמי המסורה, על אף המחלוקות והמסורות השונות, הביאה לידי יכולת של הכרעה, ועל ידי כך נעשינו בקיאים בחסירות ויתירות.
[72] פורסמו שלא ברשות בשם 'מבית מדרשו של הרב'. ועיין עוד במה שצוין באנציקלופדיה התלמודית, טז, ערך 'חסרות ויתירות'.
[73] עיין שעורים לזכר אבא מרי ז"ל, ירושלים תשמ"ג, עמ' רכח. ומזה יוצא שאי אפשר להשתמש בהוכחות מן המציאות בהלכה. אמנם בדברי הרי"ד בעל בית הלוי המובאים על ידי רג"ה ליינער, עין התכלת, הקדמה, עמ' יג, משמע להיפך, שהרי"ד טען שהדג הזה היה ידוע ומצוי, ודרך הוצאת הצבע היתה ידועה, ומכל מקום לא נהגו בתכלת, הרי שהמסורת היא נגד זיהוי זה. אם יוכח על הדג או על המלאכה שנשכחו ונעלמו, ולפיכך חדלו ממנהג זה ונפסקה הקבלה, כי אז אפשר יהיה להוכיח מן ההלכה ולחדש הדבר. מזה יוצא שאפשר להסתמך על הוכחות מן המציאות. העיר על כך תלמידו ר"צ שכטר, נפש הרב, ירושלים תשנ"ד, עמ' נג, והביא ראיה לכך מבבא בתרא עד ע"א ומדברי הפרישה, טור או"ח, סימן לד. ועיין עוד ר"ע יוסף, שו"ת יביע אומר, ח"ב, ירושלים תשט"ז, או"ח סימן כא, עט ע"א: 'ולאפוקי מאיזה חכמי דורינו שאומרים שהמציאות הוא היפך ד' ר"ת, שהשמים מלאים כוכבים וכו', בפחות משיעור ג' מילים, ואיך יהיה עליו תורת יום. ובאים בטענות של המציאות וחכמת הכוכבים נגד גדולי הפוסקים'. וראה עוד שם שביקש להסתמך על הטענה בשיטה מקובצת, כתובות יג ע"ב, שאף על פי שנצחו חכמי אומות העולם את חכמי ישראל במחלוקת שבמסכת פסחים צד ע"ב, זה היה רק ניצוח בטענות, אבל האמת כחכמי ישראל (!). כלום באמת הוא סבור שניתן לומר כך בימינו, שהשמש מהלכת בלילה מעל כיפת הרקיע!? שנים מגדולי הפוסקים האחרונים, הסומכים דעתם על המציאות נגד ר"ת, הם הגר"א והגר"ז מלאדי. עיין ביאורי הגר"א, או"ח, סימן רסא, סעיף ב: 'וכל זה הוא לשיטת התוס' הנ"ל אבל ליתא דא"כ [...] ובאמת אינו כן כמ"ש לעיל והחוש מכחיש לכל רואה [...] וגם שם דברי הגמ' מוכחש בחוש', וכן ביאורי הגר"א, אבה"ע סימן רסב, ס"ה סק"ט: 'תוס' דשבת שם [...] וכ"כ הרמב"ן והר"נ [...] וכמ"ש באו"ח סי' רסא [...] וליתא [...] והחוש מכחיש לכל רואה [...] וגם ח"ו דברי הגמ' מוכחש בחוש'. ובדברים דומים להפליא כתב גם הגר"ז מלאדי, 'סדר הכנסת שבת', סידור הרב מלאדי, ליקוטי תורה, פיעטרקוב תרס"ז, קנז ע"א, וכן בסידור תורה אור, וילנא תרע"א, מג ע"ב: 'ומה גם כי דעת זו [ר"ת וסיעתו] היא נגד החוש ופליאה נשגבה [...] ועוד יש פליאות עצומות מהחוש על דעת זו וגם ראיות רבות ועצומות מסוגיות התלמוד לדעת הגאונים'. על פרשת העניין ועל ההתעוררות לחשוש לדעת רבינו תם לגבי זמן בין השמשות, ראה מהר"י פראג'י, בתשובה ארוכה שכתב בעניין ושלא נודעה עד עתה (היא כנראה הת' סימן א בשו"ת מהר"י פראג'י, אלכסנדריה תרס"א, שצוין עליה כי אבדה, ועיין שם סימן מו וסימן מז), בכ"י בניהו, ותתפרסם על ידי אי"ה בכרך הקרוב של אסופות, בצירוף מבוא.
[74] ר' שי"ח קנייבסקי, מסכת ציצית תפילין ומזוזה, עם ביאורים תפלה של ראש ותפלה של יד, בני ברק חש"ד (הוצאה ששית). סעיף ג, עמ' לה, בביאור 'תפלה של ראש': או שכתבן ערבית. ואפי' לר' יוסי דאמר בסנהדרין כ"א ב' דבתחלה ניתנה תורה בכתב עברית מ"מ אחר שנשתנה ע"י הנביא לכתב אשורית נפסלו כל התפילין ומזוזות מכאן ולהבא וצריך לשנותן לכתב אשורית ואע"ג דאין נביא [רשאי] לחדש דבר מעתה שא"ה דקרא אשכחו ודרוש את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות כדאמר בסנהדרין כ"ב א' ובספרי. ובפ"ד דידים ובמגילה ח' ב' אמרי' דס"ת הכתובה בכתב עברית אינו מטמא את הידים דהואיל ואסור לקרות בה לא גזרו עלי' טומאה ועי' בשבת קט"ו א' פלוגתא אי מצילין אותן מפני הדליקה והרמב"ם פכ"ג דשבת הכ"ו פסק דאין מצילין ונראה דאפי' אותן שהיו כתובין מקודם פקעה קדושתן (הדגשה שלי; שז"ה) כיון דמכאן ואילך לא ניתנו לקרות בהן והא דתנן בפט"ו דכלים מ"ד דספר העזרה אינו מטמא את הידים אין זה ספר שכתב משה דתיפוק לי' דבלא"ה אין מטמא (לר' יוסי) דלא ניתן לקרות בו (ועוד דמשמע קצת ביבמות ט"ז ב' דעמונים ומואבים שרפוהו) אלא ספר שכתב עזרא ועי' רש"י שם ועמש"כ בע"ה בברייתא דמלאכת המשכן פ"ו ה"א בדעת ד"ה כדי והא דאמר בסנהדרין צ"ב א' א"ר יהודה בן בתירא אני מבני בניהם של מתים שהחי' יחזקאל והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם צ"ל לר' יוסי דתפילין אלו כתבו אחר ימי עזרא כדמשמע שם בגמ' שעלו לא"י ונשאו נשים וכו' ועי' ברבנו חננאל סנהדרין כ"ב שכתב דלא קי"ל כר' יוסי'. והביא דבריו ר"מ שטרנבוך, מצות היום, ירושלים תשל"ב, עמ' XXX.
[75] וראה נ' טור סיני, 'כתב התורה', בתוך: הלשון והספר, כרך הלשון, ירושלים תשי"ד, עמ' 164-123, פירוש חדש ומחודש במקורות חז"ל בכל פרשת הענין הזה, ובהגדרות המונחים 'לשון עברי', 'כתב עברי', 'לשון אשורי', 'כתב אשורי', שפירושם אינו כפי שרגילים לפרש. הרבה יש לדון בדבריו, שעם חריפותם אינם משכנעים ואינם מכריעים. השאלות הן קשות, אך תשובותיו רופפות ואכמ"ל, ונדון בזה אי"ה במקו"א.
[77] ראה לעיל הערה 74, פירוש ר"ח קנייבסקי, שהכוונה היא לספר עזרא שהיה בעזרה,. ואי אפשר לומר שהוא ספר שכתב משה רבינו, שהלא בלאו הכי לדעת ר' יוסי ועוד, סנהדרין כא ע"ב, ספר שכתב משה היה כתוב בכתב עברית, ואחר שנשתנה הכתב ע"י עזרא לאשורית הוא פסול, וממילא אינו מטמא את הידים.
[78] בהגהות הגר"א, שם: 'וגי' עזרא ט"ס הוא, דשל עזרא ודאי א"צ להגיה, שהיה כל התורה עוברת על פיו וכל סדר כתיבת התורה ממנו קבלנו'.
[79] בהלכות ס"ת לא נתברר למרן בכסף משנה מקורו של הרמב"ם, אך בהלכות מלכים כבר ציין לירושלמי כנ"ל, ולא ראה מהר"צ חיות, בהגהותיו למו"ק יח ע"ב, את הכסף משנה בהלכות מלכים שם, וכתב שנעלמו ממרן דברי הירושלמי!
[80] ד' ש' לוינגר וא' קופפר, 'תקון ספר תורה של ר' יום טוב ליפמאן מילהויזן', סיני, ס (תשכ"ז), עמ' רלט.
[81] נדפס שם, עמ' רמ-רמא, על פי שני כתבי יד.
[82] מחזיק ברכה, או"ח, סימן שז. וראה ר"מ שטרשון, מבחר כתבים, ירושלים תשכ"ט, עמ' קסט, על יחסו זה של הרחיד"א, וצרף מקום זה לרשימתו שם.
[83] דרכי משה, יו"ד, סימן רעה, אות ב.