היחס בין ההלכה והמנהג
מחבר: הרב ד"ר יצחק זאב כהנא
מזכרת לזכר הגריא"ה הרצוג
היכל שלמה, אדר ב' תשכ"ב
נדפס ללא ההערות
תקציר: המחבר דן בשאלות: מהי הגדרת היחס בין ההלכה והמנהג? מה קורה במקרים שהמנהג מנוגד להלכה? האם הוא מבטל את ההלכה? וכו'.
מילות מפתח: הלכה; מנהג.
למרות חשיבותו הרבה שנודעה למנהג בשטח ההלכי, כפי שהודגשה בהרבה מקומות בש"ס ובספרי הגאונים והראשונים, כגון: כשם שקונסין להלכה, כך קונסין למנהג, ומנלן דמנהגא מילתא היא. ועל אף השפעתו הרבה של המנהג כגורם בקביעת ההלכה: שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, חסרים בספרות ההלכה ביאורים מדויקים המגדירים את היחס שבין המנהג לבין ההלכה.
בין התפקידים שעל בית דין הגדול בירושלים למלא בין השאר ושיש לשמוע להם מזכיר הרמב"ם:
"דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזירות והתקנות והמנהגות... בית דין שגזרו גזירה, או תקנו תקנה והנהיג מנהג".
בהקדמתו לפירוש המשנה שנדפסה לסדר זרעים, בחלוקת הדינים מציין הרמב"ם בחלק החמישי: "את הדינים העשויים על דרך חקירה וכו' וקראו אותם תקנות ומנהגים". ברם חסרה כל הגדרה ביאור או פירוש של מושג מנהג ובמה הוא נבדל מהמונחים הנזכרים אתו ביחד. אמנם נעשו ניסיונות לאסוף את החומר הנוגע למנהג כפי שהוא בא לידי ביטוי בש"ס, בספרי הראשונים וגדולי האחרונים. ברם העבודות האלו לא יצאו מגדר איסוף החומר גרידא. עוד לא נעשה ניסיון או מחקר רציני לעבד את שפע החומר הזה; לחקור את התהוות המנהג; למצוא את המפגש שבין המנהג לבין ההלכה או בינו לבין תקנה וכו'. רבות הן הבעיות הקשורות בשטח המנהג המצפות לפתרונן. ואלה הם דברי רבי חיים חזקיה מדיני (חה"מ):
"ולפי שהוא המנהג - מקצוע גדול בתורה, ויש חלוקים רבים בדברי הפוסק, מה לרחק ומה לקרב, ולאו כל אפייא שוין, אמרתי אלקטה באמרים... אבל לא עלי המלאכה לגמור".
המנהג מבטל את ההלכה
בין הבעיות המסובכות ביותר בשטח המנהג נמנה הכלל: המנהג מבטל את ההלכה.פירושו של הכלל הזה והמסקנות הנובעות ממנו מעסיקות הרבה את הפוסקים: "כמה דיות נשתפכו בהא דמנהג מבטל ההלכה". הכלל הנזכר נתן - לפי המובן המילולי מקום לטעות. חכמי הדור בקעה מצאו בצורה שהשתמשו בכלל זה וגדרו בה גדר. לדוגמא: בן באבוי מוסר לנו, שרב יהודאי גאון (גאון סורא ד"א תקי"ז-תקכ"א) כתב לארץ ישראל בענייני הרבה דברים, "שנוהגין בהן שלא כהלכה אלא כמנהג שמד". אולם בני ארץ ישראל "לא קבלו ממנו ושלחו לו: מנהג מבטל הלכה" והחזיקו במנהגיהם.
המקרה השני הוא מהמאה השבע עשרה.רבי שמואל ב"ר דוד הלוי, פונה בחריפות נגד האנשים המגלים פנים בכלל זה שלא כהלכה ותולים בו בוקי סרוקי בגלל שהם מפרשים אותו שלא כדין:
"אף אם חדשים מקרוב באו שעשו איזה דבר איסור בטעות או מחמת קלי הדעת - אם מפני שאינם בני תורה, ואם נשתרשו בחטא פעמים ושלוש אי אפשר לשום מורה להוציאם ממנהגם הרע, אפילו באיסור של תורה. ואפילו עמי הארץ ובורים שאינם יודעים בין ימין לשמאל, מרגלא בפיהם: מנהג עוקר הלכה, ועושין מנהג מהם, כאשר זה דבר שכיח ורגיל טובא בעו"ה באתרין, ל"ד (=לא דייקים?) אפילו באיסורי תורה".
אמנם הכלל: מנהג מבטל את ההלכה, אינו נזכר בבבלי, אולם הוא נמצא פעמים בירושלמי, והוא בעניין דיני ממונות. אמר רב הושעיא: "זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה" (בניגוד לעיקרון המקובל: המוציא מחברו עליו הראיה, במקרה של מנהג הטוען כנגד המנהג, עליו להביא ראיה גם אם הצד השני הוא המוציא מחברו).
המקור השני הוא בעניין חליצה.ר' בא א"ר יהודה בשם רב:
"אם יבוא אליהו ויאמר שחולצין במנעל שומעין לו; שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל, והמנהג מבטל את ההלכה".
ביחס לכלל זה הנזכר בדיני ממונות יש לציין שמבחינה עקרונית בש"ס ובפוסקים הוא מוסכם ומקובל, ואין במקורות ההלכיים שום סתירה או התנגדות אליו, כי בדיני ממונות נפסקה ההלכה שתנאי שנעשה בענייני ממון התנאי קיים. וגם יש תוקף לעיקרון: הפקר בית דין הפקר. הבעיות המתעוררות בקשר לכלל הזה בדיני ממונות הן דנות רק על טיבו ומהותו של המנהג שיש לו תקוף כזה לבטל את ההלכה. אחרת היא היחס לכלל זה: מנהג מבטל את ההלכה, הנאמר בשטח איסור והיתר בעניין חליצה כפי שהזכרנו לעיל, כי הבעיה המתעוררת מסביב לכלל זה בספרי הפוסקים, היא מתנועעת בכיוון לעצם קיומו של העיקרון הזה בכלל בשטח של איסור והיתר, כי הוא עומד בסתירה למה שנאמרו בעניין זה במקורות תלמודיים אחרים:
א) בבבלי ראש השנה במחלוקת שבין החכמים לבין רבי נחמיה בנוגע למעשר אילן העושה בריכה אחת, מוסר רבי יוחנן: נהגו העם כרבי נחמיה. בהמשך השקלא וטריא על שאלת הגמרא: "קאמינא לך שנהגו ואת אמרת לי איסורא". נאמר "דא"ל במקום איסורא, כי נהגינן שבקינן להו", זאת אומרת שלפי דעת הבבלי שם אין מקום למנהג אם הוא עומד בניגוד להלכה.
עיקרון אחר בתורת המנהגים הנמצא גם כן בירושלמי אומר: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין את יודע מה טיבה, צא וראה היאך הציבור נוהג, ונהוג". וכפי שפירשו הראשונים את הכלל הזה:
"אם יש רפיון בהלכה, שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה, וראית שנוהגין, הלך אחרי המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן, אבל במקום שאין רפיון בהלכה, אין לך לילך אחר המנהג שהוא כנגד ההלכה".
זאת ועוד אחרי עיון וניתוח יסודי של הכלל: המנהג מבטל את ההלכה המובא בקשר לעניין חליצה בסנדל, אנו רואים שבמקרה זה אין ניגוד בין המנהג לבין ההלכה - כפי שיש להבין לכאורה בירושלמי שם. אדרבא, אם ישמעו לאליהו הנביא - שלא לחלוץ בסנדל, יבטלו את הדין כי המנהג לחלוץ בסנדל אינו מבטל את הדין אלא מחזק אותו,
"דאין באותו מנהג שום ביטול איסור - אפילו איסור דרבנן. ואדרבה עקר חליצה בסנדל, היא אליבא דכולי עלמא, ובמנעל פליגי תנאי ואמוראי אי חולצין בו לתחילה או לא (יבמות קב, א)... ונמצא שהמנהג שנהגו לחלוץ בסנדל אליבא דהלכתא היא".
לפי הגדרה אחרת:
"לפי שכשאמרה תורה וחלצה נעלו לאו לאפוקי סנדל קאמרה, אלא כל דבר שנוהגין בו לנעול ברגליהם. וכיון שנהגו בסנדל הוי כמנעל. ואם יבא אליהו ויאמר שאין חולצין בו אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו בסנדל והוה ליה כחולץ במנעל שאמרה תורה".
ברם לבעיות הכרוכות בהבנת הכלל הנזכר מתוספת עוד שאלה, והיא למה הגמרא מעוררת את העיקרון: במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו רק במקרה המובא בראש השנה במחלוקת שבין החכמים לבין רבי נחמיה שהזכרנו לעיל; הלא נמצאים גם מקומות אחרים בש"ס שהמנהג עומד בניגוד לדין שנפסק על פי הכלים שנקבעו בשטח ההכרעה, ואין התנגדות למנהג זה בגמרא מתוך הנימוק: כי נהגו מי שבקינן להו, שאין לקיים מנהג שהוא עומד בניגוד להלכה, ואלה הם:
בבלי: ברכות כב, א (וש"נ): אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי. ובכל שלושת הדברים הנזכרים המנהג מקל בהם כלפי הלכה, כי לפי כללי ההכרעה יש לפסוק כהחולקים המחמירים בהם. הגמרא אינה מעירה כאן את השאלה: במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו, הגם שבמקרים האלה נשתנה המנהג רק בזמנו של רב נחמן בר יצחק - כפי שמציין המונח: והאידנא, ולפני זה לא היה ניגוד בין המנהג לבין הלכה.
ברכות נ, א: במחלוקת שבין רבי ישמעאל לבין רבי עקיבא מכריע רבא כמו רבי ישמעאל, גם מתוך הנימוק: "ועוד הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל". הגם שמנהג זה עומד בניגוד לכללי הכרעה: הלכה כרבי עקיבא מחברו.
עירובין סב, ב: במחלוקת לעניין עירוב שבין רבי מאיר המחמיר לבין רבי אליעזר בן יעקב המקל, מוסר לנו רבי יוחנן נהגו העם כרבי אליעזר בן יעקב - זאת אומרת להקל, הגם שבמקרה זה פוסק רבי יוחנן כרבי מאיר - בניגוד לכלל המקובל שמשנת רבי אליעזר בן יעקב הוא קב ונקי, משום "דלא מסתבר כוותיה", דרבי אליעזר בן יעקב במקרה זה.
תענית כו, ב: במחלוקת שבין רבי מאיר לבין רבי יהודה ורבי יוסי, מוסר רבי יוחנן: נהגו העם כרבי מאיר. רבי מאיר הוא המקל, הגם שלפי כללי ההכרעה ההלכה היא כרבי יוסי.
בירושלמי תרומות פ"ג, ה"ב במחלוקת שבין בית שמאי לבין בית הלל נאמר: "אמר רבי יוסי הלכה כב"ש, והרבים נהגו כב"ה". המנהג הוא כאן בניגוד להלכה. המפרשים והפוסקים נלאו למצוא פתרונים לבעיות העולות על הפרק בקשר לכלל: המנהג מבטל את ההלכה, אבל יש בהם הרבה מן הדוחק.
דומני שביאור הגדרת המונח: "הלכה" בשטח ההכרעה תקל עלינו למצוא דרך המוליכה לפתרון הסתירה שהזכרתי.
כידוע מבטא המושג: הלכה, במובן של פסק את ההכרעה במקרים השנויים במחלוקת: הלכה מכלל דפליגי. יש גם מקומות בש"ס שאין נזכרת בהם איזו מחלוקת שהיא, רק על יסוד הביטוי: "הלכה", כשמשתמש בו אחד מהאמוראים בעניין המדובר, קובע התלמוד שיש מחלוקת בדבר זה. השקלא וטריא בגמרא מסתובבת לרוב במקרים האלה למצוא את התנאים החולקים בדבר זה. זאת אומרת שהמונח "הלכה" בשטח ההכרעה מציין דין השנוי במחלוקת ועל יסוד כללי הוראה הוכרע לפסוק כן. הניגוד לביטוי זה הם המונחים: הלכה ברורה: "שלא תהא בה מחלוקת", או: הלכה פסוקה. לפסק זה הנקרא: הלכה, יש אמנם עדיפות על המנהג, כי "הלכה" נאמר בגמרא דרשינן לה בפרקא, דעה זו שנקבעה הלכה כמותה מפרסמים אותה ברבים - בשעת הדרשה, בכדי שתתקבל על הציבור ויתנהגו על פיה. בעוד שערכו של המנהג - לפי הגמרא שם, הוא: מידרש לא דרשינן, אורויי מורינן. דין השינוי במחלוקת ולא נפסקה הלכה אלא שיש מנהג שנשתרש בעם, אין אנו מפרסמים אותו ברבים. אולם מי שבא לשאול, איך להתנהג אנו מורים לו שיתנהג על פי המנהג. ברם גם לפסק זה המכונה: הלכה, ללא שם לוי שהושג על יסודי כללי הכרעה אין לו תוקף אבסלוטי שאין להרהר אחריו, כי ידוע הכלל: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. או הביטוי: הלכה למעשה הוא דעביד, הלכה למעשה אתא לאשמועינן, לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה.
יש לציין שלפעמים פסק המתבטא על ידי המונח הלכה אין ערכו עולה על המנהג, והגמרא מגדירה אותה בשם: הלכה ואין מורין כן, שאמנם כן היא ההלכה, ומותר כל איש לעשות כן - אבל אין מורין לרבים כן. וזו היא בעצם סמכותו של המנהג לפי הגדרת הגמרא הנזכרת לעיל. הלכה כזו המציינת דין השנוי במחלוקת והפסק מושתת על עקרוני כללי הכרעה בשטח ההוראה יש כוח במנהג "כשר" להכריע כנגד הלכה זו, כפי שנוכיח זה לקמן.
אחרי שהגדרנו את המושג: הלכה בשטח ההכרעה מסתמן היחס שבין המנהג לבין ההלכה, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקורות התלמודיים, כדלקמן:
א) המנהג משלים את ההלכה: דבר הלכה שלא נקבע בו פסק, או שהוא נשתכח במשך הזמנים ויש פנים להקל או להחמיר, אז המנהג הוא הקובע את הפסק דין.
ב) דבר שאינו עניין של איסור והיתר, כגון נוסח של ברכה, תפילה וכדומה גם אם המנהג שנשתרש שנשתרש בעם מתנגד לנוסח שנקבע על פי ההלכה, במקרה זה המנהג הוא הקובע:
"שאפילו תמצא לומר שמדין התלמוד כך יש להם לעשות, מיהו כיון שעל מנהג זה התנהגו הדורות, אין כוח לשנות מנהגם כלל, שזהו מתורת המנהגות, "דכל היכא דליכא איסורא אפילו נוהג דלא כהלכתא, שבקינן להו, ולא מסלקינן להו כלל".
ג) דברים השנויים במחלוקת וההלכה - הפסק נקבע בהם על יסודי כללי ההכרעה, יש בכוחו של המנהג להכריע כנגד הלכה זו. לכל הפחות עד כדי כך: "אי עביד עביד ולא מהדרינן ליה".
ד) מנהג המנוגד לדין בשטח של איסור והיתר והוא מוסכם ושנוי ללא מחלוקת, אין בכוחו של מנהג זה לבטלו ואין מקום למנהג כזה.
המקורות התלמודים שעליהם מושתתים העקרונות האלה:
ירושלמי פאה פ"ז, ה"ה (= מעשר שני פ"ה, ה"ב): כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה: היאך הציבור נוהג, ונהוג. לפי הסכמת הראשונים נאמר כלל זה גם לקולא, שכן יוצא מהירושלמי הנ"ל.
בבבלי (ברכות מה, א וש"נ) השתמשו במקרים כאלה במונח: פוק חזי מה עמא דבר. והפירוש הוא לפי אחד מגדולי האחרונים: "פוק חזי, ולסמוך על המנהג ולא על ההלכה".
במקרים שהלכה נפסקה אולם הפסק נשכח במשך הדורות, הסתמכו על המנהג, ואמרו: "הנח להם לישראל, אם אינם נביאים הן, בני נביאים הם".
המקרים בגמרא שהזכרנו לעיל - שבהם המנהג עומד בניגוד להלכה שנפסקה, ואין הגמרא מעוררת את הבעיה: במקום איסורא, כי נהגינן מי שבקינן להו, הם שייכים לסוג של המנהגים שיש בהם כוח להכריע כנגד הפסק, מתוך הנימוק - כפי שהוא מובא אצל הראש, "דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן".
בקשר לנימוק הנזכר יש לציין את הגמרא בפסחים לעניין נוסח ההבדלה שעל יסוד המנהג שהוא בניגוד לדעת רבי מנחם בר סימאי משמע לגמרא למצוא בעניין זה מחלוקת תנאים: "תנאי היא, דאמר רבי יוחנן בגן של קדושים - רבי מנחם בר סימאי אומר אחת, ונהגו העם לומר שלוש", ולפי פירושו של הרשב"ם שם: "ונהגו העם, תנאים שהיו בימיו של רבי פנחס בר סימאי - נחלקו עליו ועושין העם על פיהן, הרי תנא אחר".
גם את הגמרא במסכת סופרים פי"ד, הי"ח בעניין המנהגים בקריאת המגילות: "ונהגו העם כך, שאין הלכה נקבעה עד שיהא מנהג", מפרשים:
"ואין הכי נמי שאין הלכה נקבע אלא עד שיהא מנהג קבוע, אבל אין המנהג מבטל הלכה קבועה. ותו דהתם לא איירי במנהג שהוא לבטל דבר האיסור".
הדברים שאמרנו בנוגע לתוקפו של המנהג להכריע בדין השינוי במחלוקת והפסק מושתת על יסודי הכללים שנקבעו בשטח ההכרעה, אין כוחם יפה בפסק כזה הנובע מהכלל: יחיד ורבים הלכה כרבים, הכלל הזה הוא נבדל משאר כללי הכרעה; הוא היסוד והבסיס בשטח ההכרעה. ואלה הם דברי הירושלמי:
"אמר רבי ינאי, אילו ניתנה התורה חתוכה ("פסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן". פני משה שם), לא הייתה לרגל עמידה. מאי טעם וידבר ה' אל משה, אמר לפניו: ריבונו של עולם הודיעני, היאך היא הלכה? אמר לו: אחרי רבים להטות; רבו המזכין, זכו; רבו המחייבין, חייבו".
הכלל הזה הוא היחידי בין שאר כללי ההכרעה, שמקורו הוא בתורה: "אמר ר' חנינה משניתנה - התורה - לא ניתנה אלא אחרי רבים להטות". והיו גם מנדים את מי שפסק כנגד הכלל הזה. ועל העובר עליו נאמר: ופוץ גדר ישכנו נחש דין השנוי במחלוקת שבין יחיד לרבים והפסק מושתת על הכלל הנזכר אין במנהג הכוח לבטל הלכה זו. וזה הוא המקרה בראש השנה על כן סוברת שם הגמרא: במקום איסורא כי נהגינן מי שבקינן להו?
בעקבות העקרונות הנזכרים:
כמעט הסכמת כל הראשונים - מלבד הראב"ד, וגדולי האחרונים היא, שאין בכוחו של המנהג לדחות שום דבר של הלכה בשטח איסור והיתר אפילו לא איסור של דרבנן.
רבינו יעקב תם: "מנהג זה גהנם למפרע, אם שוטים נהגו חכמים לא נהגו, ואפילו מנהג הגון אין עוקר הלכה.
הרמב"ם: "ואין הרחיצה מקרי לתפילה בזמן הזה אלא מנהג ואין מנהג לבטל דבר האסור, אלא לאסור את המותר".
רבינו אשר בן ר' יחיאל: "במקום שאין רפיון בהלכה, אין לך ללכת אחרי המנהג שהוא כנגד ההלכה".
יותר מפורש נמצא העניין בריטב"א (פסחים נא, א) בשם רבו ר' אהרן הלוי:
"והדבר פשוט, שאין במשנתנו וכל גמרא ועובדא אלא במנהג להחמיר. אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו - ואפילו היה על פי גדולים שבעולם, כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם - שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו".
בעקבות הראשונים האלה הלכו גם גדולי ראשוני האחרונים: הריב"ש (בתשובותיו, סימן מט); תשב"ץ (שו"ת התשב"ץ ח"א, מט, קנג); הרדב"ז עד רבינו יוסף קארו - בעל "שולחן הערוך" ורבינו משה איסרליש - בעל "המפה" ועוד.
רבי שלמה בן רבי שמעון דוראן מנמק בין השאר סברא זו שאם מפני המנהג באנו לבטל דבר האסור, יבטלנו כל האיסורין אחד לאחד ונמצא כל התורה בטלה.
אחרת הוא היחס שבין המנהג לבין ההלכה, אם המדובר הוא במקרים שהם שייכים לסוגי הלכה הנזכרים לעיל, שבהם המנהג דוחה את ההלכה. לדוגמא: לפי הגמרא (מגילה לא, ב) יש להפטיר בראש חודש אב שחל להיות בשבת בישעיהו, א': חזון ישעיהו. ברם אנו מפטירים על פי המנהג המיוסד על הפסיקתא, לפי הסדר דש"ח; ובישעיהו א' אנו מפטירים רק בשבת שלפני ט' באב. ומנמקים עובדא זו: "מה נעשה המנהג עוקר את ההלכה" (רבינו שמחה מהגהות מיימוני הל' תפילה פי"ג, כ).
גם בהפטרת שמחת תורה המנהג הוא בניגוד להלכה: לפי הגמרא מגילה לא, א, יש להפטיר בשמחת תורה במלכים - א', ח: ויעמד שלמה, אולם המנהג שלנו הוא להפטיר ביהושע א: ויהי אחרי מות משה. ואין לבטל מנהג זה, הגם שהוא בניגוד לגמרא, מטעם "דקריאת הפטרות אינו לא איסור ולא היתר, ומה שנוהגין נוהגין", או: "כיון שנהג נהגו, שמנהג מבטל את ההלכה".
במשנה מגילה (ל, ע"ב) שנינו, שקורים בתעניות ברכות וקללות שבפרשות בחוקותי. ברם המנהג שלנו הוא על פי מסכת סופרים (פי"ז, ה"ז) לקרות בפרשת כי תשא: ויחל משה.
בעיות אחרות העולות על הפרק בקשר עם הכלל המנהג מבטל ההלכה הם המקרים שמבחינת הלכה יש לבטל את המנהג שנשתרש כנגד הפסק, אולם לא היה בידם של החכמים שבאותו הדור הכוח לבטלם בגלל שלא היו שומעים להם ונתנו ביטוי ליחס הסבלנות שלהם במילים: "ואי איישר חילי אבטליניה"; הבעת אמונה שיבואו זמנים שהמצב ישופר ומנהג זה שהוא בניגוד להלכה יבוטל.