פרייה ורבייה
לא טוב היות האדם לבדו
אחת המטרות המרכזיות של הבריאה היא הקמת משפחה, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק "לא תוהו בראה - לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).
ודרשו חכמים: כל מי שאינו עוסק בפרייה וברבייה כאילו שופך דמים, שכן כתוב "שופך דם האדם", וסמוך לו "ואתם פרו ורבו", ללמד שזה מול זה: העוסק בפרייה וברבייה אינו שופך דמים, אך גם להפך.
אחד היה בין חכמי התלמוד, שמעון בן עזאי, ששקדן היה, ועסק כל ימיו בתורה. תלמיד חבר לרבי עקיבא היה, וכאשר מת, נאמר שבמותו בטלו השקדנים. בן עזאי לא נשא אשה כל ימיו, והסביר זאת באמרו: מה אעשה, ונפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים (יבמות סג,ב). האם יכול שמעון בן עזאי לשמש דוגמה לאחרים? על כך חלקו הרמב"ם והרא"ש:
רמב"ם כתב, כי אדם העוסק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אישה כדי שלא יטרח במזונותיו ויתבטל מן התורה - מותר לו לאחר את נישואיו, כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכל שכן בתלמוד תורה: מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אישה, אין בידו עוון. והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו.
רבנו אשר (הרא"ש) חלק על דברי רמב"ם אלה וכתב: "מה שאמר הרמב"ם, 'ילמד ואחר כך יישא אישה', קצבה לאותו לימוד לא ידעתי. שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו, שלא מצאנו רשות לזה אלא כבן עזאי, שחשקה נפשו בתורה".
מתי קיים את המצווה?
מצוות פרייה ורבייה קיים אדם אם יש לו בן ובת. היו לו בנים ומתו - לא קיים את המצווה. ואף על פי שקיים אדם את המצווה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מפרייה ורבייה כל זמן שיש בכוחו, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. וכן מצוות חכמים שלא ישב אדם בלא אישה, שלא יבוא לידי הרהורי עברה. וכן לא תשב אישה בלא איש, שלא תיחשד בעברה.