הקדמה
קיום העולם
הגרעין ממנו מתפתחת האומה הוא המשפחה. קיום העולם מותנה בקיומו של התא המשפחתי, בו נולדים ילדים, מתחנכים ומקבלים מהוריהם את מסורת הדורות.
המצווה הראשונה שבתורה היא מצוות פריה ורבייה, ושורש המצווה הוא "כדי שיהיה העולם מיושב" (ספר החינוך א). משפחה המקבלת על עצמה אחריות לילדיה, היא זו המיישבת את העולם בבוגרים אחראים לגורלם.
אהבה
תחילתה של יצירת משפחה היא באהבה שבין שני בני הזוג. קשה להסביר מהי אהבה. את תחושתו של האוהב נתאר לפי פסוק מ"שיר השירים" ז, ז: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים." ורבי אברהם אבן עזרא, משורר ומפרש המקרא, מסביר: "אין בעולם תענוג לנפש, ולא דבר יפה ונעים, כמו החשק." החשק הוא אפוא הדבר היפה ביותר. ומהו "חשק"? זאת מסביר רבי משה בן מימון, הרמב"ם: "כשתגדל האהבה עד מאוד, ויהיו עיניו ולבו [של האוהב] וכל מחשבותיו בזה האהוב - הוא נקרא חושק" (מורה נבוכים ג, נ"א, בתרגום אלחריזי).
נחבר את שתי ההגדרות, של הפילוסוף ושל המשורר, ונקבל הגדרה שתספיק לנו: אהבה היא דבר המקיף את המחשבות וההרגשות. האוהב חושב רק על האהוב.
אהבה כזו היא הבסיס להקמת משפחה.
הקמת משפחה
היהדות רואה במשפחה גרעין חזק שצריך לשמור עליו מאוד. תיאור של משפחה רצויה מצוי בדברי התלמוד במסכת יבמות סב,ב:
"תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך (איוב ה, כד)".
הלכות רבות ומנהגים שונים תפקידם לשמור על המשפחה היהודית. ההלכות הקובעות איך ליצור משפחה, הן מסוגים שונים: דינים הקובעים מי יכול להתחתן עם מי, דינים הקובעים מה האיש חייב לאשתו ומה האישה חייבת לבעלה, הלכות הקובעות מה קורה אם המשפחה מתפרקת ובני הזוג מתגרשים, דינים הקובעים מתי בני זוג שהתגרשו יכולים לחזור ולהתחתן וכו'.
בכל עם יש חוקים להסדרת ענייני הנישואין והגירושין. כל מערכת חוקים כזו בנויה על תפיסה אידיאולוגית בדבר תפקיד המשפחה. אם חושבים שהמשפחה היא מסגרת חסרת ערך, יש פחות חוקים העוסקים בסדר החיים של בני הזוג. כך, למשל, היו החוקים ברוסיה שאחרי המהפכה הקומוניסטית: הפילוסופיה של הממשל הייתה שמשפחה היא דבר בורגני, העוסק ברכוש, ולכן אין צורך בחוקים להגנתה. היו רק חוקים שקבעו איך מתחתנים, ומה אחריות ההורים לילדיהם. שאר הדברים נשארו ללא חוקים, ולכן ללא טיפול מסודר. בני זוג יכלו להיפרד על ידי רישום טכני אצל פקיד הרישום.
תנועות חברתיות אחרות חשבו שהמצב הרצוי הוא "אהבה חופשית". בגישה זו אין צורך בחוק שיסדר את מבנה המשפחה. בני הזוג יחיו יחד כל זמן שירצו, ולא יהיו חייבים להיות נאמנים זה לזה או להמשיך לחיות יחד. אידיאולוגיה זו עוזרת לפירוק המשפחה. את המחיר של משפחה כזאת, שאינה חזקה ואינה יציבה, משלמים, כידוע, הילדים.
דיני אישות בישראל
דיני אישות כוללים את התחומים השונים בקשרים הקושרים איש לאשתו ויוצרים משפחה. התורה קובעת מי הם הראויים להינשא זה לזה; היא קובעת את הדרך שבה יינשאו יהודי ויהודייה; היא קובעת מה יהיה אורח חייהם בתוך מסגרת משפחתם.
רבים ומגוונים הם דיני האישות. המאחד את כולם הוא שהם הם היוצרים את המשפחה היהודית, אותה מסגרת חיים ששמרה על חיוניותה שעה שבעמים אחרים התפוררה מסגרת המשפחה.
בקבעה את הרשאים להינשא זה לזה, קבעה התורה שני מעגלים של קרובי משפחה האסורים להתחתן זה בזה. המעגל הראשון הוא קבוצת קרובים שהנישואין ביניהם עונשם מיתה או כרת, ואילו המעגל השני הוא קבוצת קרובים נוספת שאיסורה מדרבנן. חלק נכבד מאיסורי עריות אלה, אף שאין התורה נותנת להם טעם הגיוני, הגיעו אליהם בני אדם בכוח שכלם: יש איסורי עריות האסורים ברוב ארצות העולם, וחלקם אף נאסרו מסיבות רפואיות.
בקבעה את הדרך המדויקת שבה בני הזוג נישאים, ואת הדרך המדויקת שבה הם נפרדים, הביאה התורה לכך שהמסגרת של המשפחה תהיה מוצקה וברורה. החובה לפרסם את הנישואין ואת הגירושין (ע"י עדים הנוכחים בהם) גרמה לכך שהמסגרת המשפחתית גם ידועה ומפורסמת, והאפשרויות לטעות בה מועטות. גם סימן ההיכר החיצוני לאישה נשואה - כיסוי הראש - מוסיף לבהירות זו.
בתוך המשפחה קבעה התורה מסגרת לחיי האישות: דיני נידה מקרבים ומרחיקים חליפות את בני הזוג זה לזה, ושומרים על חיוניות הקשר שביניהם.
שתי מסגרות של קדושה פועלות זו בצד זו - קדושת חיי המשפחה וקדושת המקדש וקודשיו - ואין הם מתערבים זה בזה. כל הפעולות הקשורות בפריה וברביה - כאשר הן יוצרות משפחה בישראל - הן קדושות בקדושת דיני האישות ("הרי את מקודשת"), ואף על פי כן כל כולן אינן טהורות לעניין המקדש: האיש שבא אל אשתו - שניהם טמאים; האישה שראתה דם נידה, האיש שיצאה ממנו שכבת זרע, האישה שילדה - כל אלה "טמאים", דהיינו מובדלים מקדושת המקדש וקודשיו: הם אסורים להיכנס למקדש; הם אסורים לאכול קודשים, תרומות ומעשרות או קורבנות, עד שייטהרו. התורה הפרידה בין קדושת המשפחה לקדושת המקדש.
בדינים המתייחסים לחלשים - עיגון וחליצה - נקבעו דינים ותקנות שבכוחם לשמור על שלמות האומה ועל טהרת המשפחה יחד עם הדאגה לסובל: בעדות עגונה מקילים ככל האפשר, ובלבד שיהא ברור שהבעל מת, ובדין יבמה נתקנו תקנות לכפות חליצה על יבם סרבן.
דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום!