ידועה דרשת רש"י בפרשת לך לך, על הפסוק:
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (בראשית יב, ה)
רש"י כתב על כך:
שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום (לכן כתיב אשר עשו)…
מדברי רש"י, לומדים את חשיבות הכנסת אנשים תחת כנפי השכינה. אברהם אבינו התחיל במעשה הגיור. כבני בניו אנחנו רוצים ללכת בדרכיו וללמוד ממעשיו. נברר להלן, אם יש מצוה לגייר גרים. האם מצוה זו נמנית כמצוה בתוך התרי"ג מצוות? אולי זו רק סניף של מצוה, או אולי יש רק חיוב דרבנן לגייר גרים, ואולי אין בכלל ציווי לגייר גרים.
הגר במקרא
ויקרא יט, לד:
כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלקיכם.
במדבר טו, יד-טז:
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה: הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדרתיכם ככם כגר יהיה לפני ה': תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם.
דברים א, טז:
ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו.
עיון בגמרות וקצת בראשונים
בש"ס אנחנו לא מוצאים פתרון ברור לשאלתנו, אך אולי יש מקום לדייק מכל מיני סוגיות בש"ס, תשובה לשאלתנו. מובא במסכת יבמות:
דא"ר יצחק מאי דכתיב 'רע ירוע כי ערב זר' רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים. (קט, ע"ב)
לכאורה, מדברי הגמרא משמע שלא רצוי לקבל גרים. הראשונים התקשו בכך, היות והיו מגדולי ישראל קיבלו גרים. יתירה מכך יש גמרא ששם מובאת ביקורת על האבות שלא קיבלו את תמנע כגיורת. מובא במסכת סנהדרין:
מיהת 'אחות לוטן תמנע' מאי היא? - תמנע בת מלכים הואי, דכתיב 'אלוף לוטן אלוף תמנע'. וכל אלוף - מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי, באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל. מאי טעמא - דלא איבעי להו לרחקה. (צט, ע"ב)
אברהם, יצחק ויעקב, היו צריכים לקבל את תמנע כגיורת, ולא לרחקה.
תוס'[1] העלה את השאלה איך ר' יצחק אומר שרעה תבוא למקבלי גרים, הרי רואים מן הגמרא במסכת סנהדרין שיש לקבל גרים? הוא יישב שר' יצחק התנגד לאלו שמביאים את הנכרים להתגייר, שהולכים אחר הנכרים לגיירם. או שמתנגד לאלו שמקבלים מיד כל אחד שבא להתגייר. אבל, נכרי שמתאמץ להתגייר, יש לקבלו, ומי שלא מקבלו, יענש על כך.
אך, התוס' הקשה על כך, מדברי הגמרא במסכת שבת[2], שהלל גייר כמה גרים, שלא התאמצו להתגייר. הוא גייר גר אחד שאמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת. גר שני אמר גיירני על מנת שאהיה כהן גדול. גר אחר אמר שהוא רק מאמין בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ואמר גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. אולם, התוס' השיב שהלל ידע שסופם להיות מן הגרים הגמורים. לדעת התוס', אין לגייר כל נכרי, אלא רק אלו שמתאמצים להתגייר. אין שום מצוה ללכת לגייר, ונראה שאפילו לא ראוי לעשות זאת[3].
גמרא נוספת שניתן ללמוד ממנה לעניינו, היא הגמרא במסכת יבמות:
תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד… ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו קיבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרים ומלין אותו שניה נתרפא מטבילין אותו מיד... (מז, ע"א-ע"ב)
הגמרא אחר כך ביארה את דברי הברייתא:
ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו: אמר רבי אלעזר מאי קראה דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה...
קיבל מלין אותו מיד: מ"ט שהויי מצוה לא משהינן.
לומדים מדברי הגמרא שלשה דינים:
א. אין להקשות על גר שמתאמץ להתגייר, ויש לקבלו לגרות.
ב. לא משהים את הגיור. לאחר שהתחיל תהליך הגיור ממהרים לסיימו.
ג. משמע שיש מצוה בגיור, כיון שהגמרא אומרת שלאחר שקיבל על עצמו את המצוות, יש למולו מיד. הטעם לכך, כיון שאין לשהות במצוה.
עיון במוני המצוות
מורנו הגדול הרמב"ם אינו מונה את הגיור כמצוַת עשה בתוך מנין התרי"ג מצוות, אבל מאידך, אולי אפשר לראות שהרמב"ם מחשיב גיור גרים, כביטוי לקיום מצוַת אהבת ה'. הוא לא הזכיר במפורש את הגיור, אך הזכיר שאדם האוהב את ה', מאהבו על הבריות, קורא לבני אדם להאמין בה', כמו אברהם אבינו:
מצוה ג' היא שצונו באהבתו יתעלה… וכבר בארנו שזאת המצוה ג"כ כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו... ולשון ספרי "ואהבת את ה'" אהבהו על הבריות, כאברהם אביך שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ור"ל כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי", וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם. (ספר המצוות, מ"ע ג)
נראה לי, שאין בדברי הרמב"ם יסוד של גיור. אין ברצונו של הקב"ה שנלך לגייר אנשים, אלא צריכים להביא אנשים לידי הכרה בקב"ה, זהו חיוב שמוטל על כל הבריות. האמונה בקב"ה היא חובת כל בר נש, גם בני נח. את הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", הוא הסביר שאברהם אבינו הביאם להכרה באמונה בקב"ה.
עדיין יש מקום לומר שאם אדם רוצה להתגייר ורוצה להידבק בעם ישראל ולקיים את מצוות ה', יש בגיורו קיום למצוַת אהבת ה'. שמתוך אהבתנו לקב"ה אנו רוצים שיעבדו את ה'. אנו לא הולכים ומגיירים אנשים, כעין מיסיון, שלא מצינו כדמותו ביהדות, להיפך מצינו שבתחילה מנסים לדחות את הגרים[4]. אך, אם בא אדם ולבו טהור ורוצה להידבק לעם ישראל, מוטל עלינו לגיירו.
עוד צריך עיון בדברי הרמב"ם, אם דרישת אנשים לעבודת ה', היא חיוב או שאדם צריך להגיע לידי אהבה כל כך גדולה שתחייב אותו ללכת לדרוש אנשים לעבודת ה'. מחד כתב הרמב"ם שהמצוה של אהבת ה' כוללת "שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו". משמע שיש בכך חיוב. מאידך, כתב "ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם... שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו". משמע שאברהם דרש אנשים בגלל גודל השגתו ואהבתו, זאת אומרת שהגיע לדרגת אהבת ה' כל כך גדולה שתבעה ממנו לדרוש אנשים לעבודת ה'. כפי שאברהם עשה, כך גם אנחנו מחוייבים להגיע לידי אהבה כל כך גדולה שתביא אותנו לדרוש אנשים לעבודת ה'. הרמב"ם כתב שהחיוב הוא "אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו", המצוה היא לאהוב את ה', שיעור המצוה שנגיע לאהבה כזאת שתדרוש אנשים אל ה'. אין מצוה מיוחדת ללכת לדרוש אנשים לה'.
בהלכות הרמב"ם לא נמצא בצורה מפורשת חיוב לדרוש אנשים להכרה בה', אך מוצאים בדברי הרמב"ם שמספר איך אברהם אבינו דרש אנשים לעבוד את ה':
... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים... והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוק העולם... והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה...
(הלכות עבודה זרה א, ג)
הרמב"ם לא הביא את הסיפור בצורת פסיקת הלכה שחייב כל אחד לעשות כאברהם אבינו, אלא כתב את הדברים כסיפור על אברהם. נוסף על כך, נראה מדברי הרמב"ם, שהדרישה לקרב אנשים לעבודת ה', באה רק אחר ההכרה והידיעה בה'. כפי שכתב "כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות". לכן, נראה שאין חיוב פרטי לקרב אנשים לעבודת ה', אלא יש חיוב להגיע לידי אהבה כזאת שתקרב אנשים לה'.
לסיכום, בדברי הרמב"ם לא נמצא חיוב לגייר אנשים, ואפילו לקרב אנשים לעבודת ה', נראה שאין בכך חיוב פרטי, אלא זוהי דרגה באהבת ה', כלומר, שיש חיוב לאדם להגיע לידי אהבה כל כך גדולה שיקרב אנשים לעבודת ה'.
גם ספר החינוך כתב כדברי הרמב"ם, וגם הוא סובר שמדובר בשיעור באהבת ה', ולא על חיוב עצמי:
שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא… ואמרו זכונם לברכם [ספרי] שזאת האהבה תחייב האדם לעורר בני אדם באהבתו לעבדו, כמו שמצינו באברהם… (מצוה תיח)
גם הרשב"ץ בספרו ספר זוהר הרקיע כתב כדברי הרמב"ם, אך בשינוי קטן. בעוד שלפי הרמב"ם הדרישה "אהבהו על הבריות", היא ביטוי למצוַת אהבת ה'. כל עוד שלא הגיע לדרגה של "מאהב את ה' על הבריות", לא הגיע לשלמות מצוַת אהבת ה'. הרי לפי הרשב"ץ, זוהי חלק ממצוַת אהבת ה', אלו דבריו:
ועניין מצוַת האהבה היא באה במנין וענינה מה שאמרו בתלמוד לאהוב את השם ושלא נכפור עבודתו אפילו במקום סכנה… ועוד פי' ואהבת יוצא לאחרים שידרוש תורה לאחרים עד שיביא אהבתו בלבם וכן בספרי ואהבת אהבהו על הבריות כאברהם אבינו שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' ומפני זה נקרא 'אברהם אוהבי'… (סימן יג)
יש להעיר שברשב"ץ, מבואר שהחיוב הוא לגרום שאנשים אחרים יאהבו את ה', ולא שאנשים יגיעו להכרה בקב"ה, שיאמינו בקב"ה. אך, המעניין שעל אף הדברים הללו, הרשב"ץ כתב שיש למנות כמ"ע פרטית גיור גרים. הוא תמה על שאר מוני המצוות שלא מנו מצוה זו, בתוך תרי"ג המצוות. הוא לומד על פי הגמרא במסכת יבמות שהובאה לעיל, שיש מצוה לבית דין לקבל גרים. לדעתו, יש ללמוד את הציווי מן הפסוק "ושפטתם צדק":
ואני תמה למה לא הכניסו בכלל המצוַת קבלת גרים, שהיא מיוחד בבית דין לקבלם ולא לדחותם. וכמו שאמר ביבמות החולץ [מ"ז:] מלין אותו מיד, משום דאשתהויי מצוה לא משהינן... אם כן קבלת גרים לבית דין מצוה היא ולשון התורה בזה 'ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו', מכאן למדו שצריך למסור לו קלות וחמורות כמו שהוא מוזכר בפרק החולץ[5] ובפרק ג' דקידושין[6], משום ד'משפט' כתיב ביה. ואמרו בכתובות[7], גר קטן היו מטבילין אותו על דעת בית דין, והוא מפני המצוה הזו שנתחייבו לקבל גרים. ואם כן ראוי הוא שתבוא במנין פרטי. ואיני יודע על איזו מצוה נסמוך אותה אם אינה נמנית מצוה מיוחדת... ואפילו נכניס כל הדינין במצוה אחת כמו שהוא דעתי מצוה זו ראויה להמנות מיוחדת. (סימן כח)
לכאורה, יש לתמוה על הרשב"ץ, מדוע מנה מצוה זו כמצוה פרטית ולא הכלילה במצוַת אהבת ה'? הרי לאחר שביאר כדברי הרמב"ם במצוַת אהבת ה', וכלל את החיוב לקרב אנשים לאהבת ה', במצוַת אהבת ה', היה יכול לכלול בכך את החיוב לגייר גרים. אכן, ספר המצוה ומקרא[8] תמה על הרשב"ץ שמנה מצוה זו, כמצות עשה ולא הסמיכה למצוַת אהבת ה'. לדעת ספר המצוה ומקרא, הרמב"ם, כלל במצוַת אהבת ה' את המצוה לגייר גרים. ספר המצוה ומקרא הסתפק שאם נמנה מצות גיור כמצוה, על איזו פסוק יש להסמיך מצוה זו. הוא כתב שעל הפסוק[9], "כאזרח מכם יהיה לכם הגר וכו' ", הספרא דרש:
מה אזרח שקיבל עליו את כל התורה אף גר שקיבל עליו את כל דברי התורה. מכאן אמרו, גר שקיבל עליו את כל דברי התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו.
לפי הספרא יתכן שיש בפסוק הזה רמז למצוה לגייר. אך, נראה לו שהמקור למצוה זו, טמון בפסוק[10], "הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה' ", שמבואר בגמרא במסכת כריתות[11], שלומדים מפסוק זה, שהגר המתגייר צריך להתגייר כמו שעם ישראל התגייר, ולכן צריך מילה, טבילה והרצאת דמים [כלומר, הבאת קרבן וזריקת דם על המזבח]. עוד לומדים ממה שכתוב "לדורותיכם", שיש לקבל גרים לדורות, ולכן בזמן שאין בית המקדש קיים, הרצאת דמים אינה מעכבת[12]. ספר המצוה ומקרא למד מן הפסוק שיש ציווי להקהל את הגרים, כלומר, לקבלם.
נראה לי, שמכל הפסוקים לעיל, אין מקור מפורש לקבלת גרים. בכל הפסוקים לא נמצא ציווי מפורש לקבלת גרים. בציווי "הקהל חוקה אחת", הציווי על החוקה, שתהיה חוקה אחת לעם ישראל ולגר. לכן, אין תמיהה מדוע הרשב"ץ, לא הסמיך את המצוה לפסוקים אלו? גם, אין מקום לתמוה על הרשב"ץ, שלא כלל מצוַת גיור גרים בתוך מצות אהבת ה'. כיון שכפי שנכתב לעיל, הרמב"ם רק מזכיר שיביא בני אדם לעבודה ואמונה בה', ולא על גיור. יתר על כן, הרמב"ם מדבר על קריאת בני אדם, ונראה שזה אינו שייך בגיור. לא הולכים להביא אנשים להתגייר, כפי שראינו בדברי התוס' לעיל. רק אם באים להתגייר, אז יש לקבלם. הרשב"ץ, לא סובר שיש מצוה ללכת לגייר גרים, ולכן החיוב לקבל גרים לא נכלל במצוַת אהבת ה'. אלא המצוה היא, שאם מישהו בא להתגייר, ובאמת מתאמץ, עלינו לגיירו. נראה שאין בכך קיום מצוַת אהבת ה', אלא אולי המצוה נובעת מצד החסד כלפי הנכרי, לעזור לו להתגייר, ולא להקשות עליו.
לומדים מדברי הרשב"ץ ומספר מצוה ומקרא שהבינו שיש מצוה לקבל גרים. יש אולי מקום לצרף לשיטתם את דעת הסמ"ג. שאולי אפשר למצוא בדבריו רמז וסמך למצות עשה של קבלת גרים.
הסמ"ג כתב:
שלא להרחיק זרע עשו מן הקהל מלישא בת ישראל אלא עד שלש דורות… שלא להרחיק מצרי מלבא בקהל לישא בת ישראל אלא עד שלש דורות… ועכשיו בזמן הזה כל הגרים מותרים לבא בישראל מיד… (ל"ת קטו-קטז)
בהמשך המצוה הסמ"ג מאריך בהלכות גרים. נראה לי, שיש ללמוד מן הלאו של הרחקת גר אדומי ומצרי לאחר ג' דורות, שאין להרחיק כל גר. רצון ה' שנקבל גרים. אם את המצרים והאדומיים האסורים להיכנס לקהל ה' תוך ג' דורות, אסור להרחיקם לאחר ג' דורות, כל שכן שאין להרחיק את שאר הגרים. אולם, יש מקום לדחות ולומר, שהאיסור להרחיק את הגר, הוא לאחר שהתגייר, אך אין מכך לימוד שיש מצוה לקבל את הגר שבא להתגייר.
"אזהרות אתה הנחלת"[13] כתב: "והקרבת גרי צדק לגור יחד ולקיים חוקים כמחופשי מפרך צוענים". ספר מצוות הערוך[14] הביא מקור לשתי המצוות שמזכיר ספר "אזהרות אתה הנחלת":
א- "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך"[15].
ב- "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים"[16].
גם, בדבריו אין הוכחה למצוַת גיור. כיון שיש לפרש את דבריו שכוונתו לקרב את הגר לאחר גיורו, אין מצוה להביא אנשים להתגייר ואולי אפילו אין מצוַה לקבל את הגר שרוצה להתגייר.
אמנם, יש מקום ללמוד מדברי הראב"ד שסובר שיש מצוה לגייר. הוא דן בדין ברכה על טבילת גר קטן. לדעתו, בית הדין מברך את הברכה קודם שמטביל את הגר הקטן, בניגוד לגר גדול, שמברך לאחר הטבילה:
ואם תאמר היכן צונו? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן', והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום. (ספר בעלי נפש, סוף שער הטבילה)
מדבריו יש ללמוד שיש ציווי לקבל את הגר שרוצה להתגייר. אך, יש לתמוה על המקור שהביא לציווי על מצוַת גיור. הרי בפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אין ציווי, אלא סיפור דברים[17]. נראה שהראב"ד הבין שאם כך התנהגו אברהם ושרה, כך בני בניהם צריכים לנהוג. אך, עדיין קשה לומר שיש כאן ציווי. בוודאי שאין שום הכרח לומר שזו מצוַת עשה דאורייתא. אלא, נראה שכוונתו לומר, שמן הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" אנחנו רואים שכך רצון ה'. לפיכך, אפשר לברך אשר קדשנו במצוַתיו וצונו. אבל, בוודאי אין כאן מצוה של חיוב, לא מצוַת דאורייתא וגם לא מצוַת דרבנן.
התוס' רא"ש[18] מצא מקור אחר לציווי. הוא דן בדין הברכה על מילת הגר. שמבואר במסכת שבת[19], שהמל את הגר צריך לברך: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוַתיו וצונו על המילה", וקשה היכן ציוונו? לדעתו, מקור הציווי במה שנצטוינו לאהוב את הגרים, ואי אפשר להיות גר בלא מילה. לכאורה, מדבריו אפשר למצוא יסוד למצוַת דאורייתא לגייר מי שבא להתגייר. אלא שהיא כלולה במצוַת "אהבת הגר". אך, גם את דבריו יש לבאר כפי שביארתי בדברי הרשב"ץ, שאין מצוה ללכת לגייר אנשים. אלא המצוה לסייע בגיור, לסייע למי שמתאמץ להתגייר.
אמנם, יש להקשות על עצם דברי התוס' רא"ש, מה עניין למצוַת "ואהבתם את הגר"? הרי עדיין הוא אינו גר. לכן, אין שום מצוה לאהבו. נראה שגם את דבריו יש לבאר בסגנון מה שביארתי את דברי הראב"ד. לא מדובר על מצוַת דאורייתא לקבל גרים, אלא על לימוד על רצון ה'. מתוך המצוה של אהבת הגר, אפשר ללמוד שרצון ה' שנעזור למי שבא להתגייר, ונגיירו. יש להוסיף, שעל שאלת התוס' רא"ש יש תשובה אחרת. לדעת הרמב"ן, אין כאן ברכת המצוות, אלא ברכת השבח: "ותמהני עוד למה כללו שתי ברכות של מילה כאחת[20] ולא ברכו בה תחלה וסוף כשאר הנמולין, וי"ל לפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו עליו על המילה כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עליה, אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא ועל הברית אנו מברכין ובענין הזה היא ברכת אירוסין". לפי הרמב"ן, יש כאן ברכת השבח והודאה ולא ברכת המצוות כמו ברכת אירוסין[21]. אך, דברי הרמב"ן, רק מסתדרים עם השיטה שמברכים ברכה אחת במילת גר, אך לפי השיטה שמברכים שתי ברכות, וברכה ראשונה מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הגרים", אי אפשר לומר כדבריו, ובודאי ברכה זו היא ברכת המצוות. אכן, השו"ע[22] פסק כשיטה שמברכים שתי ברכות.
עיון בדברי הגר"י פערלא
הגר"י פערלא[23] דחה את דברי הרשב"ץ[24], שמצוַת קבלת גרים נכללת במצוַת מילה וטבילה של בן ישראל, וטען שאינו מובן מה עניין זה לזה? נוסף על כך, טבילה אצל ישראל, היא מטומאה לטהרה[25]. הוא הביא שר"י אלברגלוני, הכניס את המצוה של קבלת גרים, בכלל מצות עשה של אהבת גרים, אך גם על הבנה זו הוא הקשה שהרי בשעה שבא להתגייר עדיין אינו גר. הגר"י פערלא השיב על קושייתו, שצריכים לומר כיון שבקבלה זו מתגייר, לכן קרינן ביה "ואהבתם את הגר". אבל, אם כך, יש לומר שכבר קרינן ביה "ואהבת לרעך כמוך", ואם כן יש לכללו במצוַת "ואהבת לרעך כמוך".
הגר"י פערלא כתב שלפי הבנה של הר"י אלברגלוני, יהיה קושי על הרס"ג שלא מנה בתוך התרי"ג מצוות את מצוַת "ואהבתם את הגר". שהרי לפי דברי הר"י אלברגלוני כלולה בכך מצוַת קבלת גרים, ואין מצוה זו כלולה במצוַת "ואהבת לרעך כמוך". לפיכך, יש תוספת במצוַת "ואהבתם את הגר". אלא לפי דברי הגר"י פערלא, אין קושי על הרס"ג. כיון שמצוַת קבלת גרים כבר כלולה במצוַת "ואהבת לרעך כמוך", ולכן אין מצוַת "ואהבתם את הגר" מוסיפה על מצוַת "ואהבת לרעך כמוך".
לדעת הגר"י פעלרא, היה מקום לכלול מצוַת קבלת גרים, במצוַת אהבת ה'. כך למד בדעת הרמב"ם. אך, את דעת רס"ג אי אפשר לפרש כן, שהרי הרס"ג לא מנה מצוַת "אהבת ה' ".
עיון בדברי שו"ת דבר אברהם
שו"ת דבר אברהם[26], נשאל על נוסח הברכה במילת גר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", היכן ציוונו? השיב שאין כאן שום קושי, שהרי לא מברכים רק על מצוות חיוביות, אלא מברכים גם על מצוה שהיא הכשר, כגון ברכה על השחיטה. כך גם הדבר במילת הגר, זו מצוה של הכשר, שנצטוונו כשיבוא גר להתגייר נגיירו לפי ההלכה, דהיינו במילה וטבילה. מקור הציווי הוא מן הפסוק "ככם כגר יהיה לכם".
גם לפיו אין מצוה חיובית ללכת לגייר נכרים ואפילו אין מצוה חיובית לגייר נכרי שבא להתגייר.
הטעם שלא נמנתה מצות גיור
נראה לי, שאין קושי, מדוע מוני המצוות[27] לא מינו גיור גרים בין תרי"ג המצוות? יש לתת על כך כמה טעמים:
א- אין ציווי מפורש בתורה לקבל גרים. לכן, אפילו אם נאמר שיש מצוה, כפי לשון הגמרא, בכל זאת היא אינה נכללת בתרי"ג מצוות.
ב- מוני המצוות הבינו שכשהגמרא קראה לגיור הגר מצוה, היא לישנא דעלמא ואין הכוונה שיש ממש מצוה לקבל גרים. לא בכל מקום שנשנה בגמרא מצוה, הכוונה למ"ע דאורייתא ואפילו לא למצוַת דרבנן[28]. כוונת הגמרא שקבלת גרים היא מעשה שמוטל על בית דין לעשות. ראוי שהוא יקבל גרים, כמו שרואים מן המעשה של תמנע. נגדיר את הדבר, כרצון ה', המעשה אינו נכלל בתרי"ג מצוות, אך הוא רצון ה'. הקב"ה רוצה בגיורם של אלו שמתאמצים להתגייר. אולי המקור שרצון ה' שנקבל גרים, נלמד ממה שכתוב "הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה' ". הגמרא במסכת כריתות[29] למדה מן המילה "לדורותיכם" שאפשר להתגייר לעולם, כלומר, גם בזמן שאין בית המקדש קיים, ולפיכך בזמן שאין ביהמ"ק הבאת קרבן אינה מעכבת את הגיור. רואים מכך שרצון ה' שנקבל גרים.
מסקנת הדברים
מדברי הראשונים נראה שאין מצוה לגייר גרים, מלבד הרשב"ץ לא מצינו במוני המצוות שמנו קבלת גרים כמצוה. בדברי הראב"ד ותוס' הרא"ש משמע שהבינו שיש מצוה לקבל גרים. לדעת התוס' ראש, היא כלולה במצוַת אהבת הגר. גם ר"י אלברגלוני, כלל את מצוַת קבלת גרים במצוַת אהבת הגר. יש אחרונים שרצו לבאר, שמוני המצוות כללו מצוה זו, במצוַת "אהבת ה' ", שאדם שאוהב את ה', מקרב אנשים לעבודת ה' ולאמונתו.
נראה לי, שאין הכרח להבנה זו, מצוַת קבלת גרים אינה כלולה במצוַת אהבת ה'. אין מצוַה לעם ישראל ללכת לגייר גרים, או לקבל גרים. אלא, אולי רצון ה' הוא לקבל גרים שבאים להתגייר, כלומר, גר שמתאמץ ורוצה להתגייר, רצון ה' שנקבלו. מה שהוזכר בגמרא "מצוַה", לישנא דעלמא, וכוונת הדברים, שזהו רצון ה'.
יש לומר שאחד שבא וביטא את נכונותו להתגייר הוכיח בכך שהוא שייך לעם ישראל, וכזה גר רצון ה' שנגיירו. סתם כך אין רצון ה', שנגייר אנשים. הרי ה' אינו מצוה על כל האנושות להתנהג כמו עם ישראל, ולהתחייב בתרי"ג מצוות. רק עם ישראל מתאים לקיים את המצוות[30].
אפשר למצוא בדברי חז"ל שהבינו שהגר שבא להתגייר, יש לו קשר עם עם ישראל. הוא במידה מסויימת עמד במעמד הר סיני בשעת קבלת התורה. כך נראה במדרש תהילים:
שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים... ביישנין מנין, דכתיב 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' (שמות כ, כ), מכאן אמרו כל מי שאין לו בושת פנים, ברי לנו שלא עמדו אבותיו על הר סיני... ראה דוד בגבעונים שאין בהם אחת מאלה, עמד ורחקם, שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה (שמואל ב כא, ב). (מזמור א)
הרעיון הטמון בדברי המדרש, הוא שכל הגרים שבאים להתגייר עמדו בהר סיני. הם עמדו בצורה כל שהיא על הר סיני, ולכן הם קשורים לעם ישראל. הגבעונים לא עמדו על הר סיני, ולכן דוד הרחיקם. נראה שרעיון זה מופיע בגמרא במסכת שבת:
ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי? - אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו'. (קמו, ע"א)
גרים אע"פ שלא עמדו בהר סיני, מזלם היה בהר סיני. כלומר, הגרים שבאים להתגייר, עמדו במידה מסויימת בהר סיני[31].
בהקשר לכך יש לציין שספר גליוני הש"ס[32] העיר על דברי הראשונים שכתבו שמברכים על טבילת הגרות לאחר הטבילה, כיון שלפני הגרות אי אפשר לברך, משום דלא חזי קודם הטבילה, שאינו ראוי לומר "וצונו", כיון שהוא עדיין נכרי[33]. הקשה ספר גליוני הש"ס, איך מברך לאחר הטבילה, הרי הגר אינו מצווה להתגייר? ישראל הם שמצווים לקבל גרים, למולם ולהטבילם. לגר עצמו אין שום מצוה. על שאלה זו, הוא השיב שני יישובים:
א- כיון שהגר נעשה ישראל עם הטבילה, אז הטבילה והיותו ישראלי באים כאחת, ונעשה הוא מצווה לקבל את עצמו ולטבול את עצמו. לכן, מברך "וציוונו".
ב- כשהגר מתגייר התגלה למפרע שהיה בו גם בהיותו עכו"ם עניין ישראליות, אשר הניעו להתגייר. אותו עניין מחוייב ומצווה להתגייר ולצאת לפועל. כל זמן שלא נתגייר, אנחנו לא יודעים שיש לו את עניין הישראליות אלא רק לאחר שמל וטבל, והיה מצווה להתגייר. לפיכך, לאחר הטבילה, יכול לומר "וציוונו".
רואים ביישובו השני שהגר המתגייר, יש לו עניין הישראליות עוד קודם שהתגייר, ולכן רצון ה' שנקבלו. נראה לומר שדווקא מי שקשור לעם ישראל, יש לגיירו. כלומר, רק מי שבא ומראה שהוא באמת רוצה להתגייר, הרי עלינו לגיירו, שבכך מגלה את הקשר שלו לעם ישראל. לכן, יש בדיקה כל כך קשה עד שמקבלים אחד לעם ישראל[34]. הדברים הללו מבוארים בדברי התוס' שהובאו בריש המאמר.
מכאן, יש ללמוד לעניין הגיור בימינו, שאפילו אם נאמר שיש צורך לגייר כל אלו שעלו לארץ, משום חשש לנישואי תערובת וכיוצ"ב, הרי נראה שאין כאן מצוַה של הגיור. אל לנו למהר לגייר בנפש חפצה. דווקא אלו שמתגיירים בלב שלם ובאמת כוונתם לשם שמים, רצון ה' שנגיירם ויש לסייעם בכל דרך שהיא. יש להוסיף, שבמקרה שבית הדין רואה שלגר יש רצון אמיתי להתגייר וכל כוונתו לשם שמים, יש למהר לגיירו ולא לדחות את גיורו שהרי במסכת יבמות[35], מובאת מחלוקת תנאים מדוע גרים מעונים בייסורים? דעת אחרים היא מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה. רואים מכאן שנכרי שהתגייר נענש על כך ששיהה עצמו להכנס תחת כנפי השכינה ויש ללמוד מכך שרצון ה' שלא נעכב בידו מלהתגייר.
[1] מסכת יבמות קט, ע"ב, ד"ה רעה.
[3] עיין גם בתוס' רא"ש (מסכת יבמות קט, ע"ב) שכתב כדברי התוס'.
[4] עיין ערוך השלחן (יורה דעה רסח, ו): "אפילו בזמן הקדמון שהיה לנו רשות לגייר מכל מקום אין להסית שום גוי לגייר את עצמו ואדרבא כך אמרו חז"ל ביבמות (מז, ע"א) כשבא עכו"ם לנו וכו' ".
[8] שחובר ע"י הרב אברהם צבי רבינוביץ, עמ' 167, עמ' 215, עמ' 220.
[12] יש מחלוקת ראשונים אם בזמן שבית המקדש קיים, הרצאת דמים מעכבת; עיין במאירי, מסכת יבמות, סוף מו, ע"א; רשב"א שם, ע"ב, ד"ה הא דאמרי' וכו'; ספר נהור שרגא, שם מו, ע"ב, ד"ה משפט וכו'; ספר נזר הקודש, מסכת כריתות, תחילת פרק ב; משך חכמה, במדבר טו, יג-יד; הובאה המחלוקת להלן במאמר "קבלת גרים בזמן הזה"; עוד הארכתי בדין זה במאמר "גר שאינו מביא קרבן", בספר גר המתגייר, כרך ג', בחלק עיון בתנ"ך.
[12] עט, ע"א.
[13] מובא בספר מצוות הערוך, חלק א, אות נ; בהקדמה שם כתוב שלא ידוע שם המחבר.
[14] שם בביאורו על דברי ספר אזהרות אתה הנחלת.
[17] שם שו"ת שבט הלוי (חלק ו, סימן קצא) תמה על דברי הראב"ד בלימודו מן הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן".
[18] מסכת שבת קלז, ע"ב, ד"ה המל את הגרים.
[20] יש מחלוקת ראשונים אם מברכים שתי ברכות במילת הגר. כפי הנוסחא שנמצאת בגמרא אצלנו יש שתי ברכות: א- "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה". ב- "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הגרים ולהטיף מהם דבר ברית שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ... ברוך אתה ה' כורת הברית". הרמב"ן הביא את דעת בעל הלכות גדולות שלפיו מברכים רק ברכה אחת, הברכה השניה.
[21] עיין שו"ת דבר אברהם, חלק ב, סימן כה, אות ד.
[24] בקונטרס אחרון, עשין מ.
[25] יש אולי מקום להבנה שגם הטבילה של הגרות, היא טהרה מטומאה. עיין ירושלמי קידושין מא, ע"א, פרק ג, הלכה יב;. נמוק"י, מסכת יבמות טו, ע"ב; עיין במאמרי "ברכה על טבילת גר גדול".
[27] כוונתי לכל מוני המצוות חוץ מספר זוהר הרקיע ור"י אלברגלוני. בספר המצוות של הרמב"ם, בהשגות הרמב"ן, בסמ"ג, בסמ"ק, בבעל הלכות גדולות, בספר יראים וכו' לא נמצאה מצוה של קבלת גרים.
[28] עיין מסכת ברכות (ד, ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו". בוודאי לא מדובר כאן על מצוַת עשה דאורייתא, מקסימום יכול להיות מצוַת עשה דרבנן. נראה לי, שאינו מדובר אפילו על מ"ע דרבנן.
עיין מסכת ברכות (כט, ע"ב): "דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוַה להתפלל עם דמדומי חמה". גם כאן, בוודאי לא מדובר על מצוַת עשה דאורייתא, ונראה בפשטות שאין כאן מצוַת דרבנן, אלא זוהי מעלה להתפלל בדמדומי חמה.
מסכת יומא (יט, ע"ב): "אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר 'ודברת בם' בם ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו שנאמר 'כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר' ". קשה לומר שמדובר כאן שעובר על מצוַת עשה דאורייתא ועל לאו דאורייתא, בעיקר שהפסוק שהביא רב אחא בר יעקב, הוא פסוק בקהלת. מהרי"ץ חיות שם כתב: "וענין הך דעובר בעשה ולא תעשה הנאמר בענינים כאלו. אינו רק אסמכתא". המאירי (שם) כתב: "דרך צחות אמרו השח שיחת חולין כו' ". משמע, שאין מצות דאורייתא, אלא רק אסמכתא בעלמא.
מסכת יומא (כט, ע"ב-ל, ע"א): "אמר ר' אבא זאת אומרת מצוַה לשפשף [הכוונה לאחר הטלת מי רגלים]. מסייע ליה לר' אמי דאמר ר' אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים". מהרי"ץ חיות (שם) כתב, שמכאן מוכח שהלשון "מצוַה", אינה נופלת רק על עניין תורה, ולא על עניין דרבנן. הוא הבין, שאין כאן מצוַת דאורייתא.
עיין מסכת יבמות (סה, ע"ב): "ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". אינו נראה שיש בכך מצוַת דאורייתא, וגם לא מצוַת עשה דרבנן.
בדין שינוי בדבר השלום (שם): "וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: 'אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' '. ר' נתן אומר: מצוַה, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו' ' ". בוודאי אי אפשר לומר שיש בזה מ"ע דאורייתא, כיון שהפסוק שהביא ר' נתן, הוא פסוק בנביאים, וגם אין ציווי בפסוק, אלא יש לימוד מן הסיפור.
עיין מסכת יבמות (קו, ע"ב): "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל - מצוַה בדיינין ולא מצוַה בתלמידים; רבי יהודה אומר: מצוַה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל".
מסכת כתובות (מט, ע"א): "במזונות בתו הוא דאינו חייב, הא במזונות בנו חייב, בתו נמי חובה הוא דליכא, הא מצוַה איכא, מני מתניתין? לא רבי מאיר, לא רבי יהודה, ולא רבי יוחנן בן ברוקא! דתניא: מצוַה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים, דעסקי בתורה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: מצוַה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום זילותא"; עיין בדברי הרב צבי שכטר, בספרו ארץ צבי, סימן יט, אות ב; עיין במאמרי "חיוב מזונות לולד שנולד לו מנכריה" (ספר גר המתגייר, כרך ב, הובא בהלכות אבן העזר) שדנתי במקור לחיוב מזונות ילדיו.
גם במסכת ברכות (יג, ע"א), מובא שבר קפרא סובר שהקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. ר' אליעזר סובר שעובר בלאו. אם מעיינים בדברי מוני המצוות, אנחנו לא מוצאים שמנו קריאת אברהם אברהם ולא אברם כמצוַה. גם הפוסקים השמיטו הלכה זו. ספר באר שבע (סוף מסכת תמיד) כתב, שאין הכוונה לעשה ממש. הוא ציין שם לכמה מקומות שכתוב שעובר בלאו, ואין הכוונה שעובר בלאו ממש. מובא במסכת ברכות (לג, ע"א), שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. ובוודאי אין כאן איסור דאורייתא; כבר הארכתי בספרי "מעבדות לחירות, ממוות לחיים ומחושך לאור גדול" (הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, נספחים, דין ברכה לבטלה/ ברכה שאינה צריכה) שראשונים רבים נקטו שאיסור ברכה לבטלה הוא רק איסור דרבנן. נראה לי, שכך יש לנקוט להלכה.
[30] עיין בדברי מהר"ל מפראג, הקדמה לדרוש על התורה. שם הוא הרחיב את הדיבור להראות מדברי המדרשים שרק עם ישראל מתאים לתורה, וזהו הרעיון של המדרש שה' הציע את התורה לכל האומות, ואף אומה לא הסכימה לקבלה, אלא רק עם ישראל הסכים לקבלה; יש לציין שמבואר בגמרא במסכת עבודה זרה (כד, ע"א), שלעתיד לבוא יתגיירו אומות העולם. אך, מבואר שם בגמרא שהגרים הללו הם גרים גרורים. רש"י (שם, ד"ה גרורים) הסביר שהכוונה שהם מעצמם נגררים להתגייר אף על פי שלא מקבלים אותם. כלומר, זה לא לרצון עם ישראל שיתגיירו.
[31] ספר בעל המאמרות (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן מ) סובר שגרים מזלם היה בשעת קבלת תורה, וגם להם ניתן חלק בתורה.
[33] עיין תוס', מסכת פסחים ז, ע"ב, ד"ה על הטבילה; עיין רמב"ם, הלכות ברכות יא, ז; עיין במאמרי "ברכה על טבילת גר גדול", מובא בספר גר המתגייר, כרך ב', הובא בהלכות יורה דעה.
[34] עיין מסכת יבמות מז, ע"א-ע"ב.