מפרשי ה"שולחן ערוך" האחרונים

לתולדות ה"שלחן-ערוך" והתפשטותו

מחבר: רב-צעיר

התקופה, תשרי - כסלו תרפ"א ספר תשיעי

תוכן המאמר:
מפרשי השולחן ערוך האחרונים
חלקת-מחוקק
חלק "יורה דעה"
תולדות חייו
סתירות ה"שלחן-ערוך"
"בית-שמואל" לרבי שמואל פייביש
יחסו לשלחן ערוך
דרך כתיבתו של בית שמואל
קונטרס לקוטי שמות
פירושים על אורח חיים
מגן אברהם
מגיני ארץ
יחסו לרמ"א
מחצית השקל
באר הגולה
דרכו של בעל "באר הגולה"
באר הגולה על חושן משפט
פרי חדש
סגנונו של פרי חדש
חרם על פרי חדש
המלקטים
פרי מגדים
א. לפרש ולבאר את דברי הט"ז והש"ך
שיטתו של פרי מגדים
ב. להוסיף ליקוטי דינים
ג. פתיחות וכללים לכל ההלכות
פרי מגדים על אורח חיים
קשי הספר פרי מגדים

תקציר: סקירה על מפרשי השולחן ערוך לדורותם.

מילות מפתח: חלקת מחוקק, בית שמואל, מגן אברהם, מגיני ארץ, מחצית השקל, באר

 מפרשי השולחן ערוך האחרונים

אחרי ה"טורי זהב" (הט"ז) וה"שפתי כהן" (הש"ך) תופסים בתולדות התפשטות ה"שלחן-ערוך" מקום גדול יתר מפרשיו הגדולים, כמו: חלקת-מחוקק, בית-שמואל, מגן-אברהם ובאר-הגולה, אשר באו לפרש את החלקים שלא נתפרשו על-ידי הט"ז והש"ך או להוסיף על המפרשים הקודמים.

פעולתם של המפרשים הללו מכוונת בשעה אחת עם פעולתם של הט"ז והש"ך, הינו, אחרי גזרת ת"ח ות"ט, לאחר הדלדול הגדול והנורא שנתדלדלו פולין וליטא וחרבו הישיבות ובתי-המדרשות וכח ההפסקה נתגבר. באותה שעה קנה לו ה"שלחן-ערוך" מקום בראש הפוסקים וגדולי הדור צמצמו את כל פעולתם בפרושו ובפרושי פרושיו ועל-ידי זה עשו לו, ל"שלחן-ערוך", מהלכים בכל הישיבות באשכנז, מקום שגלו שם גדולי ליטא, וגם בליטא ובפולין, לאחר שעברה המהומה והתורה חזרה על אכסניה שלה.

חלקת-מחוקק

הגדול שבמפרשים הללו הוא בעל חלקת-מחוקק, אחד מזקני הרבנים בדורו. גם בעל הש"ך נמנה על בית-דינו, אלא מפני שהחלקת-מחוקק נתפרסם אחר הש"ך, לפיכך נחשב הש"ך לראשון במעלה בספרות ה"שלחן-ערוך". גם השפעתו בחיים של הש"ך גדולה הרבה מהשפעת החלקת-מחוקק. בתקופת האבטונומיה של היהודים בפולין ובליטא תפס חלק ה"חשן-משפט" מקום גדול ביותר בחיים, לפי שכל חיי השוק והמסחר נצטמצמו בדיני חלק זה, וכל עניני ממונות שבין אדם לחברו היו נחתכים על-פי הבית דין; על הירידים, ששם היו הרבה סכסוכים בין הסוחרים, היו מתאספים כל הרבנים הגדולים של ועדי הארצות, כדי לפשר בין סכסוכי הסוחרים שנולדו שם לרגלי השוק, עד שהיה שם כעין בית-דין הגדול, ומשם היו גם הרבה תקנות יוצאות לכל הקהילות; כי כשנתאספו הרבנים וראשי הקהילות, טפלו בתקנות הזמן לצורך השעה. ולא על הירידים בלבד, אלא גם בקהילות הבודדות תפס חלק ה"חשן-משפט" מקום גדול ביותר בחיים וכל רב ודיין בעירו היה מוכרח להיות בקי בו, משום שהרב היה השופט המושבע של הקהילה בכל ענפי החיים במובנו היותר רחב וגם כחו היה יפה להוציא את פסקי דיניו אל הפועל.

חלק "יורה דעה"

חלק ה"יורה דעה", הכולל דיני איסור והתר, היה גם-כן הכרח לא רק לרבנים, שהעם פנה אליהם בשאלותיהם בעניני אסור והתר יום יום, אלא גם לסתם בעלי-הבתים לומדי התורה, כמו-כן חלק ה"אורח-חיים", שעניניו היו מעשים שבכל-יום והלומדים היו מצוים אצלו תדיר, ולפיכך היו דרושים לחלקים הללו פרושים תכף להתפרסמותם. לא כן חלק "אבן-העזר", שמלבד סדרי גטין אין עניניו מן המעשים שבכל-יום ולא נתן ללמוד של בעלי-בתים, ולא עוד, אלא שהוא כולל הלכות גדולות, שהן קדושות ונעלות בעניני העם, ועל-פי-רוב השאלות הנולדות בהלכות קדושין ועגונות אינן נחתכות על-ידי סתם רב שבקהילה בלי הסכמתם של רבנים מפורסמים. ומפני-כך חלק זה נותן יותר ענין לגדולי הרבנים יחידי-סגולה שבדור ולא לסתם דיינים ולומדים. מטעם זה, כשנתקבל ה"שולחן-ערוך" לפוסק כללי, תפסו בו המפרשים של חלק "אבן-העזר" מקום באחרונה. אפשר עוד להניח, שגדולי הרבנים, אשר להם נמסרו ביחוד ההלכות הללו, לא בקשו עדין להרכין את ראשם ל"שלחן-ערוך" ולקבלו כפוסק מוסמך בהלכות אישות שבאו לידיהם; ואפשר שחלק זה של ה"שלחן-ערוך" היה נשאר מונח בקרן זוית, אלמלי עמדו לו גואלין מקרב גדולי-הדור מצד שני רבנים מפורסמים - בעל חלקת-מחוקק, שהיה גדול בדורו, ובעל בית-שמואל - ועל-ידי חבוריהם נתנו את הסמכתם האחרונה על ה"שלחן ערוך" וגזרו שדינו דין ואין להרהר אחריו כלום, ועל-ידי-כך נעשה גם חלק זה מקובל לא על רבנים בינונים ולומדים בלבד, אלא גם על גדולי-הדור.

תולדות חייו

רבי משה ברבי יצחק יהודה, מכונה לימא, בעל חלקת-מחוקק היה תלמידו של הגאון החריף רבי יהושע בעל "מגיני שלמה" ו"פני יהושע". בבחרותו היה רב בסלונימא ובשנת ת"י נהג נשיאות בתור אב"ד בוילנה ובסוף ימיו נתקבל לאב"ד בבריסק ומת בן נ"ג שנה ("קריה נאמנה" לפין, צד 72-71). הרב הזה היה מפורסם לחריף ומפולפל, ולמרות מה שקבל לתוכן ספרו את ה"שלחן-ערוך" המפסיק, רוחו שנחל מרבו המפולפל והמחודד בעל "פני יהושע" לא עזבהו; רוח הפלפול, שנשבה בישיבת הרב המפולפל הזה, מרחפת גם על ספר הפסיקה של בעל חלקת-מחוקק. תכונה זו, תכונת הפלפול והחדוד, מבצבצת מכל הספר הזה, עד שלפעמים הוא סר מעיקר מטרתו, שהוא רוצה להיות מפרש ה"שלחן-ערוך", ונכנס בחלוקים צדדיים, שאינם מנושא ענינו כל עיקר.

סתירות ה"שלחן-ערוך"

את סתירות ה"שלחן-ערוך" שממקום למקום הוא מדחיק לתרץ אפילו בדחק רב, אף-על-פי שהסתירה בולטת; במקום שה"שלחן-ערוך" מביא שתי דעות, הוא מדקדק, שאין בכאן שתי דעות כל-עקר ואין סתירה בין דעה לדעה (עין סמן מ"ב, ס"ק י"ז). כשהוא עצמו מוצא סתירה בדברי ה"שלחן-ערוך", הוא משיגו בלשון נקיה מאד, בלשון: "דברי הרב לכאורה תמוהין", "ויש לתמוה על הרב", "מהתימה על הרב המחבר", או בלשון "צריך עיון". מדרכו לדקדק הרבה בלשון המחבר ולדייק מדבריו הרבה חלוקי דינים בפלפולו, ולפעמים הוא אומר על הגהת הרמ"א: "שלא היה צריך להגיה, בשביל שדקדוק זה כבר נרמז בדברי המחבר" (סמן י"ז, ס"ק י"ב). - אף-על-פי שבאמת קשה להוציא דקדוק זה מסתם לשונו וגם בגמרא ובטור הזכירהו כענין בפני-עצמו. - אולם רוב חקירותיו הן יותר בדברי הפוסקים, שמהם שאב בעל ה"שלחן-ערוך" את הדינים, ולא בדברי המחבר גופא, והמקומות הללו הוא מבקר בחריפות עצומה ובעמקות רבה, באופן שאי-אפשר כמעט לחשבו כפרוש לעצם ה"שלחן-ערוך" במובנו הכללי, אלא כמבקר את מקורי הגמרא וראשוני הפוסקים, שמהם שאב ה"שלחן-ערוך" את פסקי הלכותיו; לפעמים הוא מציע קושיות על הגמרא עצמה, עד שה"בית שמואל" צריך להעירו, שאין להקשות על סברת חז"ל (סמן ז, ס"ק ב). בכלל הוא מרחיק את עצמו מן הכרעת פסק-ההלכה וכל דבריו אינם נושאים עליהם חותם של פסק-הלכה, כאלו לא נאמרו אלא לפלפולא בעלמא. במקום אחד הוא אומר מפורש: "אך באמת תמיד מיראי הוראה אני וכל עגונה שאינה יושבת תחת יד ב"ד שלי אני מרחיק עצמי מזה אפילו להיות סניף להתיר" (סמן י"ז, ס"ק י). בענין ההכרעה היה נוטה תמיד להחמיר ולא להקל, אף-על-פי שהוא יודע, "שאין כל העגונות שוות, כי אשה זקנה אשר אינה רדופה להנשא אין צריך להקל ולסמוך על דברי היחיד, ולפעמים שהעגונה ילדה ורדופה להנשא יש לחוש פן תצא לתרבות רעה, ואם לא נקל, כדברי היחיד, אין תרופה לעגון שלה". ובכל-זאת דעתו, שבמקום שיש ספק או פלוגתא בדינים אלה אזלינן לחומרא, לא כדעת רוב האחרונים שאזלינן לקולא (שם, ס"ק ל"א). ונטיה זו, לילך לחומרא, מבצבצת מכל ספרו.

אגב חריפותו לא חדר על-פי-רוב לפנים תוך כוונת ה"שלחן-ערוך" כפשוטה ולפעמים הוא נדחק בכוונתו ביותר. לפעמים עושה טעות-סופר בלשון המחבר במקום שיש להבין לשון ה"שלחן-ערוך" בלי טעות-סופר (עין סמן צ"ו, ס"ק כ"ד ב"חלקת-מחוקק" - וב"בית-שמואל" ס"ק ס"ג). ובכלל הוא נוטה להגיה ולעשות טעויות-סופר בלשון (עיין סמן פ"ה, ס"ק ל"ז). סגנונו של ה"חלקת-מחוקק" הוא קשה ומסובך מאד. כנראה, היה חבור זה במהדורא קמא אצל המחבר (עין הקדמת בעל בית-שמואל), כי הוא בעצמו לא סדר את כתביו לדפוס בחייו, אלא בנו, שמצא אותם מפוזרים באמתחת אביו בלי סדור, וברוב מקומות קשה לעמוד עליהם בלי עיון ודחק רב. בכל-זאת נתנו בני דורו כבוד לשמו והתחשבו עם דעותיו והכרעותיו, בשביל שהיה מפורסם לגדול בדורו וכל הרבנים הריצו אליו שאלות ותשובות. וזה שגרם, שעל-ידי פרושו של זקן-הוראה זה נתקבל חלק "שלחן-ערוך" אבן-העזר בין הלומדים וגדולי הרבנים ללמוד עקרי ויסודי פסקיו- להלכה. פרושו של "חלקת-מחוקק" נמשך רק עד סמן קכ"ו, כי לא הספיק המחבר לגמרו עד סופו. ובסוף יש תשובות אחדות בלי סדר, שמצאן בנו באמתחות כתביו וספחן לאותם הסמנים שהתשובות יש בהן שיכות אליהם.

"בית-שמואל" לרבי שמואל פייביש

השני, שהרים ערך חלק אבן-העזר כשאר חלקי ה"שלחן-ערוך", הוא הגאון רבי שמואל בן הרב אור שרגא פייביש, שפרש את כל חלק אבן-העזר וקרא את פירושו על שמו "בית-שמואל". בימי חרפו היה תלמידו של הגאון רבי העשיל לובלין האבד"ק קראקא ("בית שמואל" בשמות אנשים בסוף סמן ק) ואחר-כך למד אצל חותנו הגאון רבי ליב, בהיותו אב"ד בקראקא אחרי מות ר' העשיל הנ"ל (שם, אבן-העזר, סמן נ"א, ס"ק י). בתחילה נתקבל רבי שמואל הנ"ל לאב בית-דין בק"ק שידלוב ואחר-כך נתקבל לאב"ד ורב בק"ק פיורדא במדינת אשכנז, ובשנת תנ"א, בעברו דרך עיר ברסלוי, נתן שם הסכמתו על ספר "מגן אברהם" בהדפסה הראשונה. הוא חבר גם-כן שאלות ותשובות להלכה ולמעשה ונדפסה ממנו תשובה אחת בשאלות ותשובות "חנוך בית-יהודה", סמן קל"א, וגם שקיל וטרי בחליפת שאלות ותשובות עם בעל "תם יעקב", ו"שבות יעקב".

בהקדמתו הקצרה מאד, אשר הביא בה דרך-אגב "מרגניתא טבא" שלא מענין, כדרך המחברים שבאותו דור, הוא מתאונן, שחלק אבן-העזר נעזב מהגאונים ואין עליו פרוש: "הבט וספור שורת בנין ארבעה טורים אבן והנה על אבן אחת שבעה עינים; זולת אבן אחת מאסו הבונים ובאבן עזר כשל עוזר". את ה"חלקת-מחוקק" הוא מפליא, אבל אינו רואה בו גמר מלאכה, "לפי שנטרפה לו, להמחבר, השעה והניח מקום לגדור; ולפי-הנשמע - אם היה נשאר בחיים, היה גורע ומוסיף ודורש". ומשום-זה לקח על עצמו עבודת בנין הבית הזה ועשה בו שתי מהדורות - מהדורא קמא, שהיא לא היתה בעיניו חשובה להלכה למעשה, "משום שבמלאכתו לא היה איש אתו: לא חבר ולא תלמיד, ולא בא רק לפתוח פתח למבקשים להורות הלכה למעשה"; אולם אחר-כך, כשבא לפירודא ולמד בעיון עם תלמידים וגם בא לידו ספר הט"ז על אבן-העזר, עשה בו הוספות מרובות ומהדורא בתרא, ולזו נתן המחבר בעצמו ערך חשוב אפילו להוראה למעשה.

יחסו לשלחן ערוך

והנה העיקר הנוגע לנו, היינו - יחסו לבעל ה"שלחן-ערוך" בעצמו, לא גלה לנו המחבר כלום ועבר בשתיקה על-זה, אם ה"שלחן-ערוך" היה מקובל בעיניו לפוסק מוסכם או רק בקעה מצא כאן להתגדר בה; אבל דבר זה אפשר ללמוד מתוך עצם חבורו, שהוא מכריע ביניהם על-פי שקול-דעתו; במקום שמוצא, שרוב דעות הראשונים או שהכרעת הדברים מן הגמרא היא נגד פסק ה"שלחן-ערוך", הוא מדחה את פסק ה"שלחן-ערוך" כשם שהוא מדחה דעות פוסקים אחרים מפני הכרעת הגמרא על הראשונים כפי מה שנראה לו על-פי שקול דעתו. כשמדחה את הכרעת ה"שלחן-ערוך", הוא מדחה אותה בלי פקפוק, אלא בתקיפות הדעת ובהכרה עצמית, בלשון "וליתא" "וכן עיקר", ו"דבריו תמוהין בעיני מאד" (ס' ל"ו, ס"ק י; ס' מ"ה, ס"ק א); "ולא כהרב רמ"א שהשמיט" (סמן כ"ח, ס"ק י"א); ולפעמים אינו נמנע מלאמר: "טעות היא" (סמן ב, ס"ק ה). ואף-על-פי-כן, כשאפשר לו לתרץ את דברי ה"שלחן-ערוך" ולהשוות את הסתירות שמצא בו - הוא משתדל בזה.

דרך כתיבתו של בית שמואל

מדרכו להראות את המקורים, שמהם שאב בעל ה"שלחן-עורך" את ההלכה, ואת דברי הפוסקים החולקים בהלכה זו ולהכריע ביניהם על-פי הוכחותיו מהש"ס או מסברתו. ביחוד הוא מביא את הרמב"ם, בשביל שעל-פי-רוב מעתיק הבית-יוסף את לשון הרמב"ם. אבל הוא אינו מרחיק את עצמו מן ההלכה כדי להיכנס בפלפולים צדדיים ואינו מפלפל אלא עד-כמה שנוגע להכרעת ההלכה. בדברים קצרים ומוסברים הוא יורד לעמקה של ההלכה ומביא דעות כל הפוסקים הראשונים, לא עצם דבריהם, אלא תמצית דעותיהם, ומכריע ביניהם. במקום שיש הרבה שיטות הוא מציע בקצור את השיטות והחלוקים שביניהם ואת הכרעת ה"שלחן-ערוך" והכרעת דעתו העצמית לבסוף. את ה"חלקת-מחוקק" הוא מביא כדי להסכים עמדו או כדי לדחותו, אבל לא כדי לפלפל עמדו, כי אין מדרכו להיכנס עמו בויכוחים ולהאריך בדבריו ביחוד, וכשמדחה אותו, הוא מדחה אותו כלאחד-יד בלשון: "וליתא", "ואינו", "ובחנם מדחיק בזה הח"מ" וכדומה מלשונות אלה. ובאופן זה הוא מתנהג גם עם דברי הט"ז, אלא שלרוב הוא מסכים לסברת הט"ז וסומך על דבריו להביא ראיה ממנו.

סגנונו קל ונקי, מועט מחזיק את המרובה, אינו אוהב את האריכות היתרה, זולת במקום שיש צורך לענין הוא מביא את כל הפוסקים הראשונים והאחרונים, ועל-פיהם הוא מבאר את דברי המחבר והרמ"א למקורותיהם, והולך ומנתח את כל סברות הפוסקים ומכריע לבסוף את ההלכה, בהכרה עצומה ובחדירה עמוקה לתוך סברות הגמרא והפוסקים. אפשר לאמר עליו, שאין באחרונים דוגמתו, וכמעט שלא הניח מקום לבקר אחרי דבריו; הוא עשה את ה"שלחן-ערוך" אבן-העזר מסוגל ללמוד בפני-עצמו בלי הגמרא ובלי הטור והמפרשים הראשונים. על דברי הב"ח והלבוש הוא משיג ברוב מקומות, אבל אי-אפשר לאמר, שהיתה לו שאיפה מיוחדת לדחות את דבריהם. הוא נוהג עם כל המחברים הקודמים לו בכבוד ובענוה, אבל בהכרה עצמית, בלי נשיאות פנים, בין לראשון ובין לאחרון. במקום שאינו מוצא דבריהם מוכרחים בש"ס ובראשונים, הוא דוחה אותם בניחותא, ואף כשחולק על מי שהוא, אין בו ממדת ההתנפלות וההתנגשות, אלא כל דבריו בנחת נשמעים, בכל מקום יש לו ענין עם האמור ולא עם האומר, ולא מצאתי בו דברים קשים נגד מי-שהוא, כי הוא מתאמץ להתרחק מפגוע בכבוד מי-שהוא; בנחת, אבל בחוזק הוא חוצה לו דרך בים הפוסקים עד שמגיע למחוז חפצו, ולא נכר איך הוא גוזר על ימין ועל שמאל בגלי הפוסקים.

קונטרס לקוטי שמות

בקונטרסו "לקוטי שמות" הכניס סדר גדול וגלה מקורות נאמנים, שלאורו הלכו הרבנים שאחריו. קונטרסו זה אפשר לחשוב להא"ב של המקצוע הגדול הזה, שבהמשך הזמן נבראה לו ספרות שלמה ומסובכה. בכלל אפשר לחשוב את ה"בית-שמואל" להמעולים שבמפרשי ה"שלחן-ערוך", כי הוא עשה את ה"שלחן-ערוך" מובן וכלול וגרם לעשותו כלי מוכשר להוראה לא לבינונים ולבעלי-הבתים בלבד, אלא אף לגדולי התורה. ועל-ידי-זה גרם הרבה להתפשטותו בין הרבנים ונתקבל כפוסק מוסכם, שאין להרהר אחריו.

פירושים על אורח חיים

מכל חלקי ה"שלחן-ערוך" נשאר עדיין חלק ה"אורח-חיים" בלי פרוש; כי ספר הט"ז אף-על-פי שהגדולים ידעו ממנו, עדין לא נתפרסם באותה שעה בדפוס, ובעוד ששלשת החלקים האחרים כבר נתפרשו היטב, על-ידי הסמ"ע, הט"ז, הש"ך והח"מ, היה חלק "שלחן-ערוך" הראשון מטור "אורח-חיים" עדין חסר פרוש. אמנם עוד בשנת ת"ו נדפס ספר "נחלת צבי" ו"עטרת צבי" על ה"שלחן-ערוך" אורח-חיים מהגאון צבי כ"ץ, שהיה תלמידו של הב"ח, אך ספרו לא נתקבל לרצון בעיני חכמי דורו, כי לא מצאו בו פרוש מספיק וגם יצאו עליו עוררין, שחבורו מנחת אביו הוא. ולכן התעוררו הרבה גדולים באותו הדור לחבר פרוש מספיק על חלק האורח-חיים, והתחרו בזה הרבה חכמים; היותר חשוב ומעולה שבהם, שנדפס בשנת תמ"א על-פי הסכמת ועד ד' הארצות ושנתקבל לרצון בעיני הלומדים, היה ספר "עולת התמיד" ו"עולת שבת", שחבר הרב הגאון רבי שמואל ב"ר יוסף, אחד מדייני קרקא, ומלבד זה חברו פרושים על ה"שלחן-עורך" הגאון רבי אליה שפירא בעל אליהו זוטא, שחבר אליהו רבה על ה"לבוש" אורח-חיים, אשר בקש, כנראה, להרכיב את הלבוש עם ה"שלחן-ערוך" ולחבר את האוהל להיות אחד, וגיסו הגאון רבי יעקב רישר בעל "מנחת יעקב", שחבר ספר "חק יעקב" על כל חלק האורח-חיים, אלא שלא הדפיס ממנו כי אם על הלכות פסח בלבד, ובזמן ההוא חבר גם-כן בעל "חות יאיר" ספרו "מקור חיים" על כל ה"שלחן-ערוך" אורח-חיים וגם לקח עליו הסמכות מגאוני הארצות, אלא שספרו לא נדפס. וגם הגאון רבי דוד לידא חבר פרוש על "שלחן-ערוך" אורח-חיים בשם "באר מים חיים" והסכימו עליו בשנת תמ"א בעל "עבודת הגרשוני" והגאון רבי אהרון תאומים אבד"ק וורמייזא, וגם הספר הזה לא נדפס ולא נתפרסם בקהל עד-היום. באותה שעה נתחבר עוד פרוש על "שלחן-ערוך" אורח חיים בשם "קול יהודה" מהגאון רבי יהודה יודל והיה בדעתו להוציאו ביחד עם הט"ז ונתחבר עם אחד מנכדי הט"ז להדפיס את ה"שלחן-ערוך" אורח-חיים עם שני הפרושים יחדו, מצד אחד הט"ז ומצד שני ספרו "קול יהודה,, כדי שביחד עם הט"ז, שהיה מפורסם, יתפשט גם-כן חבורו; אבל משום סבות שונות לא נתקימה מחשבתו ולא נדפס לא זה ולא זה

.

מגן אברהם

מכל אלה החבורים, שנתחברו על "שלחן-ערוך" אורח-חיים, שיחקה השעה רק לאחד, אשר עלתה לו, כנראה, לדחוק את כל הפרושים השונים שהציעו גאוני הדור ההוא, - הוא ספר "נר ישראל", שנשתנה אחר-כך על-ידי בנו לשם "מגן אברהם" מהגאון אברהם אבלי גומבינר דיין דק"ק קאליש; הוא חבר את הפרוש הזה עוד בהיותו צעיר לימים, כבן ל' שנה, על-פי בקשת חבריו, שפצרו בו למלאות את חלק "שלחן-ערוך" אורח-חיים, שהיה חסר עדין פרוש מספיק. ובשנת תל"א לקח עליו הסכמות מכל גדולי מדינת פולין גדול, שהפליגו בשבחו, וכבר היתה בדעתו להדפיסו; אלא בינתים נתפרסם בשנת תמ"א ספר "עולת התמיד" ו"עולת השבת" ונתקבל לרצון - ואלמלי היה חבור "מגן אברהם" נדפס מקודם, אי-אפשר לדעת מי היה נדחה מפני מי. אולם כשראה "מגן אברהם", שיש לו ענין עם מתחרה גדול, התחיל לבדוק אחריו בכל הלכה והלכה ולהראות לתלמידיו, שבעל "עולת התמיד" לא דק בכל דבריו, וביטל אותו מכל וכל, וכמעט בכל הלכה הוא אומר "ודלא כע"ת" מבלי להביא את דבריו כלל ומבלי להיכנס עמו בויכוחים כל-עקר, לפי שסמך על המעין; כי ספר "עולת התמיד" היה מצוי בידי כל התלמידים והכל למדו אותו. באמת עלתה בידי בעל "מגן אברהם" לבטל את בעל "עולת התמיד" ולדחות אותו לגמרי, עד שהספר הזה אבד לחלוטין מתוך הקהל ולא נדפס יותר.

מגיני ארץ

הספר "מגן אברהם" נדפס על-ידי בן המחבר לאחר מותו על-פי רשיונם והסמכתם של גאוני ד' הארצות ביחד עם ספר הט"ז בשנת תנ"ב; וזה, כמובן, הרים את ערך ה"מגן אברהם" הרבה, ועזר הרבה להתפשטותו, אחרי שנדפס ביחד עם הט"ז, שכבר היה מפורסם. על שער הספר נדפס בזו הלשון: "ספר מגיני ארץ והוא חבור נחמד על שו"ע מטור אורח חיים אשר חברו שני המאורות הגדולים ביום ובלילה מושלים, אשר שם האחד פי ה' יקבנו מגן דוד ה"ה הגאון המופלא בדורו כמו"ה דוד ז"ל בעהמ"ח ספר טורי זהב, ושם השני מגן אברהם ה"ה המאור הגדול מעוז ומגדל בישראל גדול שמו כמו"ה אברהם סגל גומבינר ז"ל דיין מצוין בקרתא רבתא ק"ק קאליש יע"א זי"ע, נדפס פה ק"ק בוהנופורט בשנת תנ"ב לפ"ק". עד מהרה נתפשטו שני המגנים האלה בכל קצוי הארץ וכל חכמי הדור קימו וקבלו את דברי שניהם להלכה ולמעשה ובכל תפוצות ישראל עשו להם אגודות אגודות וקבעו להם שעורים ללמוד מתוכם הלכות ודינים, וכל-כך נתפשט הלמוד בהם, עד שבעל "חק יעקב" חשב למותר להדפיס ספרו אשר חבר על כל ה"שלחן-ערוך" אורח חיים והדפיס רק על הלכות פסח בלבד, כמו שכתב בהקדמתו שם. ובזמן קצר נתחברו גם-כן פרושים ובאורים עליהם.

ה"מגן אברהם" הוא פרוש עמוק וחריף מאד על ה"שלחן-ערוך", לשונו קצרה ועמוקה; הוא יורד לתוך עומק דברי הגמרא והתוספות וכל הראשונים ואגב-אורחא הוא מפלפל בדבריהם ומישב סתירותיהם, וכל זה בקצור רב ובעומק נפלא, עד שקשה לעמוד על דבריו בהשקפה ראשונה בלי התבוננות יתרה. על-פי-רוב הוא סומך את עצמו על המעין או על בקיאות הלומדים ומדבר ברמזים דקים מבלי להביא לשון הגמרא או הפוסק, שעליו מוסבים הדברים. בקיאותו בש"ס ובתוספות מפליאה את העין, והיא משולבה בחריפות גדולה ובמעוף-עין ובבהירות עצומה; אבל אינו יוצא מגדר פרוש ה"שלחן-ערוך" ואינו נכנס בפלפולים צדדיים, שאינם נוגעים ביחס ישר אל פרוש ה"שלחן-ערוך", אלא עד כמה שהדברים נוגעים לענין זה שהוא עומד עליו. אולם בכל חריפותו ובקיאותו אינו מרשה את עצמו לזוז מפסק ה"שלחן-ערוך", זולת לעתים רחוקות מאד, ועל-פי-רוב הוא מזדין בכלי נשק פלפולו רק כדי לתרץ ולישב את דברי ה"שלחן-ערוך", אפילו בדוחק רב, אבל לא כדי לחלוק עליו. ומרגלא בפומיה הלשון: "ונ"ל לישב בדוחק" כך וכך, כאלו הוא מושבע ועומד ליישב.

כשהוא מבקש להגיה ב"שלחן-ערוך", אף כשנראה לו הסתירה מבוארת, הוא עושה זה ברתת ופחד ומוסיף: "לולי דמסתפינא, הייתי אומר, שיש כאן ט"ס" (סמן כ"ז, ס"ק ח). ביחוד הוא מרבה לחקור בדברי התוספות ולישב את דבריהם ולהוציא מהם פסק הלכה, ונוטה תמיד לנהוג כפסק התוספות (סמן קע"ד, ס"ק י"א). ובאמת נטית שכלו ואופי מחקרו ודרך למודו בכלל קרוב לדרך למוד בעלי התוספות.

יחסו לרמ"א

את הרמ"א הוא מכבד יותר מה"בית יוסף", פסקי-ההלכות שלו חשובים בעיניו יותר מפסקי ה"בית יוסף", ומתאמץ בכל מקום לישב את דבריו ושלא לזוז מדעתו. ופעם אחת הוא אומר על הרמ"א במקום שמחולק עם ה"בית יוסף": "אבל נראה לי דמשה אמת ותורתו אמת ודברי הרב"י תמוהין" (סמן ש"כ, ס"ק מ). במקום אחר הוא אומר, שאף-על-פי שה"בית יוסף" חזר בו מאיזו הלכה, מכל-מקום מכיון שהרמ"א מביא דין זה להלכה - הדין עמו (סמן ס"ו, ס"ק ד).

ה"שלחן-ערוך" הוא בעיניו הפוסק היותר מוסכם, שאין להרהר אחריו, ולשונו לרוב: "ואנו אין לנו אלא דברי השו"ע" (ס' כ"ז, ס"ק י; ס' נ"ו, ס"ק ב). בלשון ה"שלחן-ערוך" הוא מדקדק מאד ואף מלשונו הוא מדייק הרבה דינים; למשל, במקום שמשנה ה"בית-יוסף" מלשון הרמב"ם, שמעתיקו לרוב, הוא מדייק מזה דין מיוחד (סמן מ, ס"ק ב). וכן הוא מדקדק בלשון הרמ"א מאד. ואף כשדעתו שלא כהוראת ה"שלחן-ערוך", לא ימלאהו לבו לחלוק עליו, ואומר: "ומה אעשה וכבר הורה זקן" (סמן נ"א, ס"ק ב). לכל-היותר הוא אומר על בעלי ה"שלחן-ערוך", כשרואה סתירה לדבריהם: "וצ"ע". בדרך-כלל הוא מתאמץ לישב דברי ה"בית-יוסף" והרמ"א אפילו בדוחק גדול, ולרוב פעמים הוא אומר: "מפני שכן נ"ל לדחוק לדעת רמ"א". מענין הדבר, שה"בית-יוסף" בתור מפרש הטור וה"בית-יוסף" בתור בעל ה"שלחן-ערוך" הם אצלו כשני מחברים שונים: הר"י קארו בעל ה"שלחן-ערוך" הוא בעיניו פוסק-הלכה גמור, שאין להרהר אחריו, ומשתדל לתרצו ולישבו בכמה פנים, והר"י קארו בעל ה"בית-יוסף" ומפרש הטור הוא בעיניו מחבר כשאר מחברים ואינו נמנע מלבקרו ולנטות מדעתו ולפעמים לא רחוקות הוא מדחה אותו בלשון דחיה, כמו "ודלא כהרב"י" וכיוצא. ומזה יש לראות עד-כמה הספיק ה"שלחן-ערוך" לרכוש לו שם בר-סמכא בתור פוסק מוסכם בעיני גדולי הדור ההוא.

מחצית השקל

לרוב עמקותו נצרך ה"מגן-אברהם" פירוש לפירושו, ומיד בצאתו לאור נתחבר עליו פרוש, ואחר-כך נתחבר עליו פרוש בשם "מחצית השקל", שמבאר אותו בכל סעיף וסעיף וממלא את חסרונו של המחבר, בהביאו בשלמות את לשון הגמרא והפוסקים שעליהם בנה בעל "מגן-אברהם" את יסודותיו.

באר הגולה

כדי לסיים את מלאכת ה"שלחן-ערוך" ולעשותו כלי שלם, יצא באותו הדור עוד ספר אחד,  שאף-על-פי שאין לו ערך רב בבחינת פרוש ובאור על ה"שלחן-ערוך", יש לו ערך גדול בבחינת  השתלמות ה"שלחן-ערוך" והתגלמות צורתו, כדי שיהיה ראוי לספר בפני-עצמו, ויהיה מוכשר  להתפשט בין הלומדים, והוא ספר "באר הגולה" להגאון רבי משה רבקש מוילנה. תכנו של  הספר הזה הוא לצין בצד ה"שלחן-ערוך" את מוצא מקורי הדינים מהגמרא, הרמב"ם וכל  הראשונים. בזה עשה מלאכה גדולה להרים את ערך ה"שלחן-ערוך": על-ידי החבור של שני  הקצוות הללו, ה"שלחן-ערוך" עם המקור היותר ראשון - הגמרא, נעשה ה"שלחן-ערוך" מה  שהיה ראוי להיות הרמב"ם, אלמלא עמדה לו השעה, היינו - הספר השני אחר הגמרא "שלא  יהא צריך אדם לקרוא ספר אחר בינתים"; החבור של ה"שלחן-ערוך" עם הגמרא הוא קבלת  הסכם שאין מעלה ממנה. מלבד זה נעשה ה"שלחן-ערוך" על ידי ציוני המקורות מוכשר ללמוד  בפני-עצמו בלי ה"בית-יוסף" והטור, הינו הפך מכונת מחברו גופא, שלא חברו אלא לשננו למי  שלמד תחילה הטור וה"בית יוסף", ובעל "באר הגולה" הפכו לספר עומד בפני-עצמו, בסמכו  אותו לא על הטור, אלא על המקור הראשון - הגמרא. עוד זאת, בהיות תמיד נגד המעין  המקור שממנו הוציא ה"שלחן ערוך" את הדינים, יתגדל על-ידי-זה ערכו בעיני הלומדים, בראותם, שלא מדעת-עצמו חבר ה"בית-יוסף" את ה"שלחן-ערוך", אלא שכל דין ודין יש לו  מוצא ומקור בש"ס, ומפני-כך אין לזוז מדבריו כלום; מה שאין כן כשלומד אדם ב"בית-יוסף" ב"שלחן-ערוך" על-פי דעת אחת מהן - אי אפשר שתהיה לה להכרעה זו אותה התקיפות שיש  אצל הלומד כשרואה דבריו כנתינתם מסיני, שאחריהם אין להרהר כלל.

דרכו של בעל "באר הגולה"

דרכו של בעל "באר הגולה" לצין תמיד את המקור היותר ראשון, שממנו הוציאו הפוסקים את  דעותיהם, ולא את הפוסקים האחרונים, זולת במקום שה"בית-יוסף" סומך את-עצמו על דעת  יחיד, כמו הטור, הרמב"ם וכיוצא; אבל לעתים רחוקות מצין בעל "באר הגולה" את דעת  עצמו של ה"בית-יוסף", ואף כשהלכה זו היא באמת מהכרעתו העצמית, אלא מציין את מקור  הגמרא או הפוסק ומקום הדף או הסמן וכיוצא, מבלי להזכיר את הדבור המתחיל של המקור  ההוא, ובמקום שיסוד הגמרא הוא לדעת יחיד, מפרש או פוסק, מדרכו לציין זה בקצור נמרץ  בלשון: "רש"י ממשמעות הגמרא", "שם לדעת הרמב"ם לפי גרסתו בגמרא".

דרך הקצור והצמצום במדה יתרה, שבחר בה בעל "באר הגולה", היא היא שגרמה לו שלא  השיג את מבוקשו, שיהא ספרו למוד קבוע ל"שלחן-ערוך": ראשית, מפני שנחוץ אחרי כל ציון  ומראה-מקום לבקש את כוונתם של הציונים הללו, שהם לרוב סתומים וחתומים ואינם אלא  רמזים קלים, המובנים ללומדים גדולים ולא לבינונים. ושנית, שלרוב פעמים קשה לעמוד אף  על זה, לאיזה מקום מיוחד בגמרא או בפוסק כוון בעל "באר הגולה", משום שציוניו הם  סתומים וקצרים מאד; מדרכו לציין, למשל: עירובין שם, ירושלמי בפרק בתרא דמסכת  פלונית, וכיוצא, סוף-סוף נחוץ לקחת את ספר ה"בית-יוסף" לעין בו, כדי לעמוד על כונתו של  המציין; ואם כן, מה הועיל בעל "באר הגולה" בציוניו?

אולם לא כל חלקי ה"שלחן-ערוך" בחדא מחתא מחתינהו בעל "באר הגולה". בקצור כזה, שאמרנו, מצטיין רק חלק האורח-חיים ואחריו חלק היורה דעה, אבל בחלק אבן-העזר  הציונים הם ביותר אריכות וביותר דיוק; בחלק זה אינו מסתפק רק בציון המקור בלבד, אלא  לפעמים יבאר את תכנם של הציונים ומביא שמות בעלי המאמר בגמרא וטעם דעותיהם, וכמו-כן הוא מביא לפעמים את היסוד של הפוסקים, את הגמרא, שעליה בנו הם סברתם. ולפי  שעל-פי-רוב מעתיק מחבר ה"שלחן-ערוך" את לשון הרמב"ם, לפיכך מציין אף בעל "באר  הגולה" לרוב בקצור מההוא טעם את הרמב"ם ויסודו בשיטות הגמרא ולפעמים בדברי  הרמ"א, שעליו לא עשה ציוניו. ובמקום שעושה פרוש יציין בכוכב קטן, אבל מקומות כאלה  מעטים.

באר הגולה על חושן משפט

תכונה אחרת לגמרי יש לו לחלק החושן-משפט; בחלק זה כבר יצא מגדר מציין  המראה-מקומות והגיע לכלל מפרש ומבאר ה"שלחן-ערוך", הציונים עצמם הם מלאים  ורחבים, כי הוא מביא את המקור עם נמוקיו וטעמיו ומפרש את ה"שלחן-ערוך" במקום  היותר סתום, מלבד זה הוא מכניס גם את רוב חדושי הסמ"ע מה שהוסיף לבאר את  ה"שלחן-ערוך". ולפעמים מוסיף על דבריו ומכריע והכל בקצור מופלג ובדיקנות טובה. לפעמים הוא מגיה בדברי ה"שלחן-ערוך" ומשנה הגהות הרמ"א ממקום למקום (סמן ל"ד, ס"ק כ). ובחלק זה הוא עושה על-פי-רוב ציונים ומראה-מקומות גם לרמ"א.

בחלק החשן-משפט אפשר לחשוב את "באר הגולה" לבאור קצר, אבל מספיק ברוב המקומות, אלא שיש בו חסרון, שאין לו תכונה אחת שוה בכל החלק: לפעמים דבריו קצרים וסתומים, ולפעמים - אורכים ומבוארים. על-פי-רוב מתחילת החלק הוא קצר, והולך ומתרחב לבסוף, וכך דרכו בכל החלקים; אולם בכל-אופן חלק החשן-משפט נעלה הרבה על החלקים הקודמים, והמחבר בעצמו בהקדמתו נותן לחלק זה יותר ערך מאשר לשאר ג' החלקים. אפשר, שלקוי-הסדר וחסרון מדה שוה בו בא משום שהמחבר היה בגולה ושם סדר את הגהותיו, ומפני-זה יצא לקוי ומדולדל. הוא כותב בהקדמתו, שהגבירים פצרו בו, שידפיס את חבורו ויש  ללמוד מזה, שבזמנו היה חבורו חביב על הלומדים.

בשלשת החלקים הראשונים לא הראה המחבר בכלל גדולות ואי אפשר לחשבו לספר מקורי, בשביל שכמעט כל רשימותיו ציין מה"בית-יוסף" וכל כוחו אינו אלא בלקוט. תמוה הדבר, משום-מה פצרו בו הגבירים בהוצאת ספרו, ומדוע הוקירו אותו כל-כך - אחרי שכפי שבארנו, אי-אפשר היה להשתמש ב"באר הגולה" בתור פרוש מספיק וכלול ל"שלחן-ערוך". אפשר, שהלומדים היו רגילים אז לחזור על דיני ה"שלחן-ערוך" אחר שלמדו את ה"בית-יוסף" והטור, ולאלה יכולים ציוני "באר הגולה" להביא תועלת מרובה, בהזכירם להלומד את כל  המשא-ומתן של ההלכה שמביא ה"בית-יוסף", ומשום-זה הוקירו אותו; ואפשר, שנתנו ערך  מיוחד לחלק החושן-משפט, שכפי שבארנו, אפשר לחשבו גם לפרוש מספיק במדה ידועה.

פרי חדש

בנוגע לתולדות ה"שלחן-ערוך" והתפשטותו בפולין ובליטא יש להראות על ספר אחד חשוב  מאד, שיצא באותו הדור במזרח על-ידי אחד מחכמי ספרד, אשר בקש לקעקע בפעם אחת את  כל הבירה שהעמדה על-ידי ה"שלחן-ערוך" ולהסיר את ה"בית-יוסף" מגבירה; אלא שהדבר  לא עלה בידו משום שאיחר את הזמן, כי בא לאחר שה"שלחן-ערוך" כבר נשתרש וכל הרוחות  שבעולם לא היו יכולים להזיזו ממקומו. הספר הזה הוא "פרי חדש" להגאון המצוין רבי  חזקיה די סילוא. ספר זה נתחבר מלכתחילה בתור פרוש לפנים ה"שלחן-ערוך", אבל באמת  הוא בקורת חדה ונמרצה על כל הפוסקים הראשונים והאחרונים, ובכללם על בעל  ה"שלחן-ערוך" עצמו, בלי כל נשיאות-פנים לשום קדמון. נוכל לאמר, שמימות הראב"ד לא  קם בעל רוח כביר בבקורת ההלכה כמוהו, ומזמן המהרש"ל לא עברו הפוסקים האחרונים  תחת בקורת חדה של חרב מרוטה כחרבו של ה"פרי חדש", הגוזרת על ימין ועל שמאל.

בהקדמתו על "יורה דעה" הוא כבר מגלה את דעתו, שמוכן הוא לצאת למלחמה "וללחום  מלחמת חובה נקראתי, וחלוץ צבא בחרבי ובקשתי יצאתי" "וה' נתן לי אזנים לשמוע, ועינים  לראות וראיתי, ודבר מתוך דבר הבנתי, ואחר דברי האחרונים גם הראשונים פשפשתי, וכמעט  קרן-זוית לא הנחתי" וכו'. בעלי ה"שלחן-ערוך" נחשבו בעיניו לאחרונים: "מלבד קצת  תמיהות מלאות וטובות, אשר על הראשונים מצאתי וגם על האחרונים, הרב המובהק מהרי"ק  והרב מהרמ"א, עליהם ידי הניפותי והשגות נכבדות עליהם השגתי, ובמקום שהביאו שתי  סברות ולא הכריעו אני בס"ד הכרעתי, ואם הזכרתי איזה דין בשם סברת יחיד, כתבתי אם  בר-סמכא הוא בדין הלז או לא". ובכן תוכן חבורו לפי הקדמתו הוא לברר את הפוסקים  שקדמוהו, הראשונים והאחרונים, וביחוד לבקר אחרי פסקי ה"שלחן-ערוך" ולהכריע בין  הדעות על-פי סברת עצמו, מדברי הגמרא והראשונים, מבלי להשגיח על הסכמת  ה"שלחן-ערוך" והכרעתו כלום. מלבד זה הוסיף כמה חדושי דינים מהש"ס, שבעלי  ה"שלחן-ערוך" השמיטו, והוספות חדושים משלו.

באמת, על-פי תוכן שיטתו לא היה מקום לחבורו על פנים ה"שלחן-ערוך", כי רחוק הוא מאד  מתכונת פרוש עליו ויותר ראוי היה להיות לחבור בפני-עצמו, אם לא שנאמר, שכל-עיקרו לא  בא להסמיך את חבורו אל ה"שלחן-ערוך", אלא כדי לדחותו, בהראותו בכל סמן את  חסרונותיו ושגיאותיו, ואלמלא נתחבר ה"פרי חדש" כספר בפני-עצמו לא היה כחו גדול כדי  לדחות את ה"שלחן-ערוך", משום שלומדיו היו מעטים; אבל עכשיו, כשסמכו לפנים  ה"שלחן-ערוך", כל המעין כאן - מעין כאן, והרי זה שטר ושוברו בצדו. בדורות הראשונים  להתפשטות ה"שלחן-ערוך" חלקו מנגדיו עליו בשביל צורתו הפסקנית, ומפני-כך יותר  משחלקו על פסקי הלכותיו של ה"שלחן-ערוך" חלקו על ה"שלחן-ערוך" עצמו; ועכשיו, בדורות האחרונים, שוב לא הקפידו על הצורה, אלא על התוכן, ולפיכך מי שחלק על  ה"שלחן-ערוך" חלק על בעל ה"שלחן-ערוך", כלומר, על פסקי הלכותיו שבו - ובעל ה"פרי  חדש" היה אחד מאלה האחרונים, שמצא, כי ה"שלחן-ערוך" אינו כדאי להתקבל לפסק-הלכה  בכל מקום ואיננו בר-סמכא כלל וכלל. ה"פרי חדש" על-פי טבעו התנגד בכלל לכל בר-סמכא  מי-שהוא, בין ראשון בין אחרון, - שלדעתו הרשות נתונה לכל-אחד לבקר משכלו את כל דברי  הראשונים ולהרהר אחרי דעותיהם בכל מקום שלא ימצא את דבריהם מכוונים עם המקורות  הראשונים, היינו, עם דברי התנאים והאמוראים.

סגנונו של פרי חדש

סגנונו הוא חד וחריף נגד המחבר ונגד כל הראשונים והאחרונים; הלשון "המחבר ושאר  אחרונים לא כונו יפה" (סמן י"ח) היא מהיותר נוחות; הלשון "וכן עיקר" "ודלא כהב"י" "ודלא כפסק המחבר" "וליתא" "ואינו מחוור" רגילה אצלו תדיר. גם לקדמונים אינו נושא  פנים. על רש"י הוא אומר: "אין דבריו מחוורים ואיכא למימר דההיא בילדותו שנאה ליה"  (סמן ל"ג). כן הוא אומר על רבנו תם: "ואין דברי ר"ת מחוורים" (סמן ל"א), ואת בעל-הטור  הוא מבטל כלאחר-יד ואומר: "אף-על-פי שהטור תמה עליו, אין להשגיח על תמיהתו" (סמן ל"ג); "ובטור נפל טעות סופר או לא דק" (ס' נ"ה); "ואל תשיבני מדברי הטור, לפי שהוא ז"ל  נמשך אחר הרשב"א ואחר פשט דברי הרא"ש בפסקיו, ולא עיין בתשובת אביו, אבל המעין  ישר הולך" (ס' י"ח). על הב"ח הוא אומר: "ושרי ליה מאריה בזה" (ס' נ"ו וס' נ"ז); "ודלא כמו  שהבין הרא"ש בכוונתו והשיג עליו דליתא" (ס' ט"ז). על הש"ך הוא משיג תמיד, אמנם על  הט"ז אינו משיג אלא לפעמים, ועל-פי-רוב הוא מסכים עמו ופעם אחת יאמר: "וכולם לא  כיוונו יפה, זולת הרב בעל ס' ט"ז ירד לעומקא דדינא" (ס' ה). יוצא מן הכלל הוא הרמב"ם, שאת דעתו הוא מכבד תדיר, אף-על-פי שאינו נמנע מלתמוה עליו לפעמים (סמן ל"ז). אבל  מתיחס אליו בדרך-כבוד מאד ונדחק תמיד לישב דעתו.

נטיתו היתה תמיד לקולא, ועל המחמירים הנוהגים בחומרות יתרות תמה: "ומ"ש שם, שכיון  שנהגו לאסור אין לשנות את המנהג וכו', אין זה אלא בדברים שנהגו איסור מחמת סיג, אבל  בדברים אלה כמדומה לי שלא נהגו אלא מחמת טעות בדין וכו' והתורה חסה על ממונם של  ישראל, ודברים ברורים הם, ולא יחלוק בזה אלא עקש ופתלתל" (סמן ל"ה). וכן הוא אומר  בסמן ל"ט נגד הרשב"א. ובכלל היתה דעתו, שאין לנו לגזור ולאסור מדעתנו זולת במה  שנתבאר בתלמוד (סמן פ"ז). במקום שלפי-דעתו אפשר להוציא מפשט הגמרא סברה ידועה, דחה מחמתה דעת הראשונים וז"ל: "וכיון דמן הש"ס מוכח הכי, וכדכתיבנא, הרי נדחו דברי  הרשב"א" (סמן ל"ו). הוא מביא ראיה לטרפות מחכמי הטבע ואומר: "ואני סומך על החכם  הזה (בעל שער השמים), לפי שהיה בקי בחכמת הטבע" (סמן י), "ודלא כאו"ה, דבריו  מעורבבים בדין זה וטעה בהוראה זו וגרם טעות להג"ה ושאר אחרונים שנמשכו אחריו ולא  עיינו ושגו ברואה וטעו בפשטו" (סמן פ"ד). ועל מהרש"ל הוא שופך כל חמתו בדברים חריפים  מאד ואומר בזה""ל: "והוא דרך עקש, שומר נפשו ירחק ממנו, שגם הוא נמשך אחרי קבלת  ראבי"ה, וכבר כתבנו שהיא טעות גמורה בידו וביד כל האומרים כן. הוא פועל חכם לסמוך  אדם על סברת עצמו נגד כל הגדולים באיסורים דאורייתא, אלא שבאמת לא חפש בספרים  ולא ראה אותם" (שם).

חרם על פרי חדש

מובן מאליו, שיחס כזה מפי אחד הרבנים האחרונים לגדולי הראשונים ביחוד לה"בית-יוסף"  וה"שלחן-ערוך", שנתקדשו בספרד, לא היה יכול להיות נדון בשתיקה מבני דורו; אלא לפי  שבחייו, כנראה, היתה אימת גדולתו מוטלת על הרבנים, לפיכך נתקבצו הרבנים שנתים לאחר  מותו לקאירה ויכריזו חרם על ספריו ויבערו אחריהם. בשאלות ותשובות "גנת ורדים" לרבי  אברהם הלוי (ח"א, דף קכ"ב, סמן י) מובא: "עובדא הוה בצורבא מרבנן דהוה חריף טובא  וחבר ספר חדש על טור יו"ד ופריו חדש ובבוא הספר למצרים, מצאו ששלח רסן לשונו לדבר  תועה על גדולי ישראל ועל רבנו בית יוסף וכתב שטעה כדבר איש על תלמיד קטן, וקבצו חכמי  ישראל וגם גרים (שני רבנים) הנמצאים מארץ אחרת ועלתה הסכמתם לבלי שלוח יד בהמחבר  עצמו לא בנגודא ולא בשמתא, וספריו הנמצאים פה במצרים שקעו בבנין וגזרו והחרימו שלא  יקרא אדם בספר הלז לא קריאת ארעי ולא קריאת קבע" וכו'. מלשון החרם נראה ברור, שעיקר ההתעוררות בא משום שביקר קשה את ה"בית יוסף" וה"שלחן-ערוך" ועשה אותם  כאחד התועים. אלמלי נתחבר ספר כ"פרי חדש" בספרד, מקום גדולו של ה"בית-יוסף", מיד  אחר התפשטות ה"שלחן-ערוך", אפשר שהיה עושה את רשומו נכר; אבל מכיון שבא  לאחר-זמן, אחר שכבר עברו על ה"שלחן-ערוך" דורות אחדים של מעריצים וכבר נתאזרח  בישראל, מוכרח היה ה"פרי חדש" להיות נדחה מפני ה"בית-יוסף" וה"שלחן-ערוך".

אמנם על-פי סבה, שאחד מתלמידי ה"פרי חדש" מהר"ש אלגזי היה רב בקאירה מ"ה שנה  והיה רב גדול מפורסם בדורו וכל הוראותיו היו על דעת רבו, לא נתקבל החרם הזה וספר  ה"פרי חדש" לא נדחה מקהל ישראל. וסוף הדבר היה, שהמדפיסים בזמן האחרון קצרו את  ה"פרי חדש" והשמיטו את הבטוים הקשים שכנגד ה"בית-יוסף" וכל הראשונים ועשוהו פרוש  בצד ה"שלחן-ערוך", כאלו דבר לא נפל וכאלו ה"פרי חדש" הולך עם ה"בית-יוסף" יד ביד; לפרקים מעיינים בו הגדולים, אלה שגם בנשמתם נשמר הניצוץ של מחאה נגד הבר-סמכא של  ה"שלחן-ערוך", והם משתמשים בדברי ה"פרי חדש" ותולים את עצמם באילן גדול זה, ולסתם מורי-הוראה משמש ספר "פרי חדש" בר-סמכא לא פחות משאר מפרשי  ה"שלחן-ערוך" הראשונים, כמו הש"ך והט"ז חכמיהם.

רבי חזקיה די סילוא נולד בליוורני בערב תי"ט, ומת בשנת תנ"ח, ולמד שם עם הרב רבי  שמואל דקוסטא ואחר-כך אצל הרב רבי יהודה שאראף, ואחר היותו בן עשרים הלך לירושלים  ולמד שם בישיבת הרב מהר"ם גאלאנטי ומילא מקום רבו להיות ריש מתיבתא בעיר הקדושה  אחריו, וכל חבוריו חבר בקוצר ימים, כי שנותיו לא הגיעו לארבעים. ותלמידיו - גדולי הדור, ומהם הרב רבי יצחק כהן בעל "בתי כהונה", והרב רבי שלמה אלגזי אב"ד במצרים, והרב רבי  ישעיה אזולאי זקנו של הרב חידא.

המלקטים

אחרי המפרשים הראשיים, שאחדים מהם - הגדולים והמיוחסים שביניהם - נתאזרחו בתוך  ה"שלחן-ערוך" גופא, מסביב לפנים המחבר והרמ"א, ואחדים - הקטנים והנמושות שבהם - נדחקו לספרים בפני-עצמם, שעל-ידי-זה, כמובן, כבר אבד ערכם הפרשני ונשארו מונחים  בקרן-זוית, באה קבוצה חדשה של מלקטים, שאף הם תפסו ערך מיוחד בתולדות  ה"שלחן-ערוך" והתפשטותו. טיפוסם של המלקטים הללו שנים הם: הטיפוס האחד הוא זה  שבא לבאר ולפרש את הפרשנים הקודמים לו ולעשות פרוש לפירושם או לקצרם ולהוציא  מהם את תמצית דבריהם והכרעת דעתם, והטיפוס השני הוא זה שבא לכרוך את  ה"שלחן-ערוך" עם מפרשיו ביחד ולעשות מכולם חבור מיוחד כמין "שלחן-ערוך" חדש, שבו  תבואנה דעות ה"שלחן-ערוך" עם סכום דעות מפרשיו. בעצם הדבר אי-אפשר לנו לבלתי ראות  בשתי השיטות הללו דוגמא מעין דמות שיטות בעלי הלוחמים ב"שלחן-ערוך" והמשך מהן, אלא שכבר נפסק באחרונים כח-השפעה זה שהיה להם להראשונים על מהלך התפשטות  ה"שלחן-ערוך" ולא היו יכולים לנגוע בגוף ה"שלחן-ערוך", שהוא עצמו כבר עמד למעלה מכל  מחלוקת, וכל השפעתם של אלה לא נצטמצמה אלא במפרשיו הראשונים של ה"שלחן-ערוך", שבאו להוסיף עליהם או לחלוק על דבריהם.

פרי מגדים

בראש המלקטים מהטיפוס הראשון, תכונת פרוש לפרוש, עומד בעל פרי מגדים, שנתפשט  בערך כמאה שנה אחרי מפרשי ה"שלחן-ערוך" הראשונים, הט"ז והש"ך וחבריהם. המחבר  בעצמו מונה תועלת החבור ומעלותיו במספר שש. אבל אפשר עוד לצמצם ולחלק את עקר  תכונת ספרו לשלש מגמות:

א. לפרש ולבאר את דברי הט"ז והש"ך,

ב. להוסיף עליהם ליקוטי דינים מה שהשמיטו המפרשים הנ"ל והמציאו הבאים אחריהם,

ג. פתיחות וכללים לכל ההלכות.

א. לפרש ולבאר את דברי הט"ז והש"ך

בנוגע למגמתו הראשונה מילא אותה המחבר באופן המעולה ביותר: הוא מביא במלואם את  כל הפוסקים הראשונים, שעליהם סמכו הט"ז והש"ך את הכרעותיהם, ומבארם ומנתח אותם  לחלקיהם, מגלה את חלוקי-הדעות שביניהם ומפרש כשמלה את כל רמזיהם וכונותיהם של  הט"ז והש"ך, כי עד כמה שלא השתדלו הללו לפרש את דברי ה"שלחן-ערוך" ולעשותו ספר  בפני-עצמו, שאינו תלוי ועומד בחבור הטור וה"בית-יוסף", מכל-מקום לא צירו לעצמם  אפשרות ה"שלחן-ערוך" בלי למודו של הטור קודם כל עיקר; ומשום כך, כשהביאו את דברי  ה"בית-יוסף" או הפוסקים הראשונים המובאים בטור ו"בית-יוסף", הביאו אותם ברמז  ובראשי-דברים, בסמכם על המעין בהטור וב"בית-יוסף", מה שאין כן בעל ה"פרי מגדים", שמביא את כל דברי הפוסקים והמקורות שעליהם סומכים הט"ז והש"ך ומנתחם לשיטותיהם  ומבארם ומפרשם שפיר, באופן שהכרית לגמרי את ה"שלחן-ערוך" מן מקורו הראשון  ה"טור", שאין שוב צורך בו ללומד, ולא עוד, אלא שהקל על המעין בזה שמביא את המקורות  הללו לא בסתמם, אלא בפרושיהם ובחלוקי שיטותיהם.

ה"פרי מגדים" הוא עמקן נפלא וכל כחו הוא בחכמת הנתוח; הוא לוקח הלכה אחת ומחלק  אותה לנימים דקות מן הדקות ומכלה את כל המסתורין שבה וכל תוכה ופנימיותה, עד שעושה  אותה ברורה כשמלה; ובכל כחו זה הוא משתמש כדי לבאר ולגלות במדה שוה בין דברי  ה"בית יוסף" והרמ"א ובין דברי הט"ז והש"ך, ודיקנותו הגיעה לידי קצוניות נפלאה. לפעמים  יכול הוא לבנות דיק ולהעמיד סוללה על דיוק של מלה אחת, לא בדברי ה"שלחן ערוך" בלבד, אלא אפילו בדברי הט"ז והש"ך, והוא מדקדק בהם בכל אות ואות עד שהוא מגיע לקטנות  שבקטנות. הוא אינו מראה בקיאות גדולה ואין דרכו להביא ממרחק ראיותיו, אבל הוא עמקן  גדול ויורד לתוך עמקה של הלכה. אפשר לאמר, שבישר גדול פרש ובאר את דברי הט"ז והש"ך, עד שלא הניח בהם דבר קטן ודבר גדול סתום בלי פרוש. ובכל זה, בכל דיקנותו, אי אפשר  לחשדו, שהכניס או הדחיק כונה זרה בדבריהם, אלא כל דרכיו קרובים לאמת; ואפילו  כשלפעמים נראה למעין במשקל ראשון, שבעל "פרי מגדים" מדחיק בדבריהם כונות זרות  ומקרב את הרחוקים, הנה לאחר העיון אי אפשר שלא להודות לו. בעל "פרי מגדים" היה חריף  ומפלפל שמעטים כמותו, אבל חריפותו לא העבירה אותו מעולם על דעתו הישרה ושכלו הברור  והעמוק.

הט"ז והש"ך היו בעיני ה"פרי מגדים" כמחבר אחד. ובאמת - מכיון שהוא מגלה את המעין  הראשון, שממנו שתו שניהם, הט"ז והש"ך, ומעמיק לרדת עד התהום היסודי שבהם, ממילא  יוצא, כי אין ביניהם מרחק רב. הוא משתדל בכל מאמצי כחו לקרב את דרכיהם, אחר שהוא  מנתח את דברי כל אחד מהם; אולם כשהוא רואה, שסוף סוף קשה לקרב את הקצות, הוא  משתדל להוכיח על פי דברי הפוסקים הראשונים, שלענין דינא אחת היא ואין ביניהם אלא  חלוק לעיון ולא להלכה למעשה, ובלית ברירה - עושה הכרעה ביניהם. כשהוא מכריע, הוא  נוטה על פי רב יותר להכרעת דעת הש"ך מלהכרעת הט"ז. אולם עצם אופי הכרעתו אינו על פי  הכרת עצמו בתקף פוסק, אלא בדרך הצעה, באפן שההכרעה הרי היא כאלו יוצאת מאליה על  פי דברי הראשונים שהוא מביא והכרעת דעתם. כי בעל ה"פרי מגדים" היה מיראי הוראה  מאין כמוהו, ובאמת לא היה פוסק, אלא מבאר, וכמבאר הוא מבאר במדה שוה דברי זה ודברי  זה מבלי לצרף את דעתו ונטיתו העצמית כלל, משום שעקר שאיפת המחבר לא היתה ההכרעה  ההלכתית, אלא הבאור וההבנה המפשטת, ומפני כך השתמט מהכרעת הפסק ובצדק עשה כן. ה"פרי מגדים" בהקדמתו מגלה דעתו מפרש ומבקש ומשביע ומזהיר את המעין, שלא להכריע  מדבריו "לא להקל ולא להחמיר", כי לא עשה חבורו זה "רק לעורר לב המעיין"; ואמנם  הדברים הללו לא נאמרו לשם ענוה, אלא לשם האמת, כי החבור הזה, כפי שעלה ברצון  המחבר, אין לו תכונת פוסק כלל, אלא תכונת פרוש שאין לו עסק עם ההלכה ופסק הדין, אלא  עם תכן הכוונה האמורה וההבנה בדעות המחברים, ולחנם נתקבל ה"פרי מגדים" לפוסק, שעל  ידי זה נתקבלו כל חומרותיו להלכה - דבר שלא עלה על דעת המחבר מעולם.

שיטתו של פרי מגדים

דרכו להציע מתחלה קושיות שונות על דברי הט"ז והש"ך, ולא כדי לחלוק על דבריהם, אלא  כדי שמקושיותיו יהיו נעשים דברי הט"ז והש"ך מובנים ומפורשים. דיקנותו בפרוש המלים  של הש"ך והט"ז מגיעה עד לקטנות, הוא מדיק בכל מלה ומלה ובכל אות ואות, ולפעמים  מדיק אפילו באות אחת. בוא וראה על היכן מגיעה דיקנותו בפרוש כל מלה ומלה בדברי הש"ך  והט"ז, ובאמת כל מחבר בעל ישר צריך כך להתנהג בנושא מאמרו ובמחברים שקדמוהו. עליו  נוכל לאמר, שעשה מלאכתו באמונה ולא הניח לבאים אחריו מה להוסיף עליו.

ב. להוסיף ליקוטי דינים

המגמה השנית של ה"פרי מגדים", להביא לקוטים מן הפוסקים שלא הביאום הט"ז והש"ך,  אינה מצטינת ברחבות גדולה, כי באמת מעטים הם הפוסקים שבאו אחרי המפרשים  הראשונים עד זמן ה"פרי מגדים". הגדולים שבהם הם בעל ה"פרי חדש", "תבואת שור", "כרתי ופלתי", "מעדני יום טוב" וכיוצא. ביחוד הוא מרבה להביא את בעל ה"פרי חדש" ו"תבואת שור". בנוגע לראשון נוכל לאמר, שהודות ל"פרי מגדים" קבל ה"פרי חדש", למרות הדחוי שהיה לו מגדולי זמנו, זכות אזרח בפוסקים כמעט במדה אחת עם דברי הש"ך, כי בעל  ה"פרי מגדים" כרך את דברי ה"פרי חדש" עם דברי הש"ך והעמידם בשורה אחת ומשתדל  תדיר לתרץ ולבאר דברי זה כדברי זה. גם את בעל "תבואת שור" הוא מקדיש ומעריץ מאד  וכותב עליו "רבינו המובהק" (סמן מ"ח, ס"ק כ"ט בש"ד) או "רבינו הגדול" (סמן ל"ז, ס"ק  מ"א ועוד) ומביאו בכל הלכה והלכה בהלכות שחיטה וטרפות. ובאמת בדיקנותו ובאפן נתוחו  ועמקנותו קרוב בעל ה"תבואת שור" למהותו של בעל ה"פרי מגדים" ומשום זה הוא מחבבו  כל כך.

בעל ה"פרי מגדים" היה ענותן גדול ובטל את ישותו מפני כל החכמים שקדמוהו ומכל שכן  מפני הט"ז והש"ך; הללו היו שניהם קדושים אצלו, וכשראה צורך להציע דעתו נגד דבריהם, הוא מציע ברתת ואימה בלשון: "ולולא דבריו הקדושים, הייתי אומר כך וכך" וכיוצא בזה. ביחוד קשה היה עליו הדבר כשהש"ך חולק על הט"ז ומבטל את דבריו: כאן בא ה"פרי מגדים" בין המצרים, כי ירא היה להכניס ראשו בין שני ההרים הגדולים הללו; רוצה הוא להצדיק את  שניהם וקשה לו לצאת מן המבוכה הזאת, כי שניהם שקולים בעיניו, שניהם קדושים, וכיצד  אפשר לדחות זה מפני זה?.

ג. פתיחות וכללים לכל ההלכות

נשאר לנו לדבר עוד דברים אחדים על המגמה השלישית של חבורו או המעלה השלישית בלשון  המחבר בהקדמתו, שהיא פתיחות וכללים לכל ההלכות. מגמה זו עולה על כל מעלות חבורו. הפתיחות והכללים של בעל ה"פרי מגדים" משמשים אוצר יקר בספרות הפוסקים ויש להם  ערך ספרותי נכבד מאד. המחבר הזה עשה מלאכה גדולה ונכבדה מאד - לקבץ את הנקודות  הדקות המפוזרות בים-הפוסקים והשטות במרחב אין קץ לחומר שלם ומעובד. ולמרות שלא  היה בעל לשון וסגנון השכיל אף-על-פי-כן להלביש את רעיונותיו בצורה נאה ומסוימה. דרכו  לבאר תחלה על-פי כל מקורות הש"ס את יסוד הדבר, אם הוא מן תורה או מדרבנן, ומציע  השקפה כללית על הענין, ואחר-כך הוא מחלק את נושאי הענין לפרקים וכללים ובמלים  מועטות הוא מקיף וכולל את כל עיקרי הלכה זו, עד שבאה ליד המעין בפתיחה השקפה מקפת  וכללית מכל רובי צדדיה והוא נכנס לתוכה כגבור וכלי-זינו בידו. עשירה היא ביחוד הפתיחה  להלכות תערובות, הנקראת אצלו "שער התערובת", משום שהלכה זו היא היא גופי איסור  והתר שאין לה פרק מיוחד בש"ס והיא מקובצת מהרבה הלכות מפוזרות - וה"פרי מגדים", שבידו נמסרו כל המפתחות לשער הסתום הזה, פותח את כל החדרים הסתומים והולך ומפרש  ענין ענין לבדו, חלק חלק לעצמו ומוליך את הלומד מידי כלל לידי פרט ומידי פרט לידי פרטי  פרטים, עד שמעמידו על כל הפיצולים והענפים המסתעפים והמסובכים. לפעמים יביא אותנו  לידי התפלאות: איש שאין לו כל הכנות למודיות, זולת ידיעה ברורה עמוקה מומחית במקצוע  שלו, יש בידו לברוא סדר למוד דדוקטיבי כזה שלא ראינו אצל הרבנים בדורות האחרונים, ובפרט במקצוע מפוזר כזה שבחלק ה"יורה דעה", שהוא בבחינת הררים התלוים בשערה. אפשר כמעט לאמר, שמימות פרוש המשניות לסדרן הענקי הרמב"ם לא בא בספרות-ההלכה  ספר סדרני כוללי בדרך דדוקטיבי, מן הכלל אל הפרט, כזה שנתן לנו בעל ה"פרי מגדים" בפתיחותיו. חבל שלא היה בעל סגנון כהרמב"ם, ולא עוד, אלא שהיה בעל לשון מגומגמת, ולפעמים אינו נקי גם משגיאות בדקדוק הלשון; אף-על-פי-כן הוא מסביר את רעיונותיו בדרך  מובנה להמעיינים, אם שלשונו קשה הרבה.

גם בפנים הפרוש דרכו להציע שאלות שונות והצעות, שמהן אפשר לעמוד על כלליותם של  הענינים והקפם, שהן מעמידות את המעין על האמת ועל היסוד שממנו הושתה ההלכה, ובכלל  אפשר לאמר, שמי שלמד את ה"יורה דעה" עם ה"פרי מגדים" הוא בעל-הבית במקצוע זה של  ההוראה המעשית, שנתקבלה אצלנו; ולא עוד, אלא שבעל ה"פרי מגדים" הוא היחיד  והמיוחד, שחדר כל-כך לתוך עמקו של מקצוע זה בכל ענפיו ופרטיו ושהקיף אותו מכל צדדיו  וצדדי צדדיו, עד שלא הניח מקום להתגדר בו, לא דבר קטן ולא דבר גדול, כי מי שבא אחריו  לעסוק במקצוע זה הרי הוא מחוייב להשתמש בספרו.

חבל שבעל ה"פרי מגדים" לא עסק בדיני ממונות, שהוא מקצוע יותר מקיף וכולל ובו יש מקום  להתגדר למכלל כמותו. במקצוע זה היה מכניס עשר רב לספרותנו על-ידי כלליותו ושיטת  סדורו המקיף.

פרי מגדים על אורח חיים

לאחר ט"ז שנה, משנת תקל"א שבה הוציא בעל "פרי מגדים" חבורו על יורה-דעה, הוציא  חבור על אורח-חיים כמתכונתו של הראשון ונדפס בשנת תקמ"ז; החבור הזה היה תחת יד  המחבר מן תק"מ עד תקמ"ג. וכנראה, עברו עליו מהדורות אחדות.

בזמן ההוא התרשלו המלמדים והתלמידים הבחורים בלמוד חלק האורח-חיים והיו אומרים: "טוב ללמוד חלק יורה-דעה עם הש"ך לבד והאבן-העזר עם הב"ש, כי הם אוהבי הקצור, וחלק  אורח-חיים אין רוצים ללמוד באמרם, כי ספרי מוסר כ"ראשית חכמה" טוב למוכיחים" ("פרי מגדים" בהקדמתו). בעל פמ"ג מתמרמר על-זה הרבה ומוכיח את נחיצות למוד חלק  האורח-חיים גם-כן בתוך כלל ארבעת חלקי ה"שלחן-ערוך" ומפרשיהם. אבל תוכחתו נשארה  קול קורא במדבר, כי חלק זה לא נתחבב מעולם על הלומדים ונשאר תדיר מנת-חלקם של  בעלי-בתים, שאינם מגיעים להוראה.

בצורתו נדמה חלק האורח-חיים לחלק היורה-דעה, היינו - גם בו יש אותה הדיקנות  והעמקות, אותו נתוח-הרעיונות וגם אותו אופן הפרוש הדיוקי על הרעיונות והמלים שבט"ז  וב"מגן אברהם", אלא שאין כאן אותו עושר הרעיונות ורחבות השיטות שבחלק היורה-דעה. אפשר, שזהו משום עניות התוכן שבאורח-חיים לגבי זה שביורה דעה, שהוא מקצוע יותר רחב  ומקיף. יש לציין, שבחלק אורח-חיים מבקר בעל ה"פרי מגדים" הרבה את ציוני המקורות של  בעל "באר הגולה" ומדקדק בהם בהשואה למקורים שהט"ז מציין ושהוא עצמו המציא.

גם חלק זה עשיר הוא בפתיחות: בתור פתיחה כוללת הוא מבאר ענין מצוות עשה ולא-תעשה, החייבים והפטורים בקיום המצוות וכיוצא. אבל אין בפתיחה זו שיטה מקפת וכוללת כדרכו  בשאר פתיחות, אלא שברי רעיונות בלי קשר והקף. נראה, שרצה במלים מועטות יותר מדי  לכלול את הענינים הכוללים הללו ולא עלתה בידו.

אחר פתיחה כוללת זו יסדר פתיחות לכל הלכותיו של חלק האורח-חיים. אבל גם הפתיחות  הללו אינן מצטינות בהקפן ובעמקותן כהפתיחות חלק היורה-דעה. הוא נותן בהן על-פי-רוב  רק השקפה כללית על תוכן המצוה ומקורה בתורה, אבל אינו מקיף את עיקרי ההלכות, נתוחן  וכלליותן ומצטמצם בזה שמביא ענינים פרטיים אחדים שיש לו להעיר על דברי הראשונים או  האחרונים. עניה היא הפתיחה להלכות שבת, שיש בה הרבה שרשים וענפיה מרובים, והמחבר  כולל בה רק פלפולים צדדיים בהלכות פרטיות אחדות. המעולה שבהן היא הפתיחה להלכות  פסח, בה הקיף את כל הענינים הכלליים שבהלכה זו והאיר אותם מכל צדדיהם הארה  אמתית, כוללת וחודרת. בפתיחה רואים שוב אותו אומן וכלי-זינו בידו שבחלק היורה-דעה. ואפשר משום שהלכה זו היא אחת מעקרי ההוראה, שבה נכנסים הרבה מיסודי אסור והתר, שהוא בקי ומומחה לאותו דבר ושכבר עסק בזה בחלק היורה-דעה, לפיכך יצאה פתיחה זו  מלובנת ומנופה. הפתיחה להלכות יום-טוב מצטינת גם-כן לעומת יתר הפתיחות בכלליותה  והקפה.

בסוף הפתיחה יש אצלו פרק בענין סדר הנהגת המו"ץ באסור והתר, והוא ענין חשוב, שכל  הקודמים לפניו לא שמו לו לב ואין במקצוע זה שום סדר וכללים כל-שהם. ובאמת ראוי היה  אופן וסדר הנהגת הרב בהוראת אסור והתר להיות קודם לכל תורת ההוראה ולשמש יסוד לכל  כללי אסור והתר, שהרי ההוראה מסורה סוף-סוף למורה ובידו הרבה להכריע; ונפלא הדבר, שהרב בישראל משתמש ביפוי-כח גדול כל-כך, ותורת ההוראה לא חלקה אף מקום כל-שהוא  לחיוביו ולהנהגתו בעניני אסור והתר ולהנהגותיו המוסריות בכלל, כדרך שחלקה תורת  המשפטים, חלק החושן-משפט, מקום לחיוביו ולהנהגתו של הדיין בראש הלכות דיינים. ודוקא המלמד הדיקן הזה היה היחידי, שהרגיש בנחיצות הוראת-דרך למורי הוראה, כדי  שידעו עד-כמה כוחם גדול וכיצד עליהם להתנהג בכללי ההוראה. אבל לפי שהוא היה הראשון  והאחרון במקצוע זה, שהוא עני מאד בספרות ההלכה הקדומה, לפיכך יצא הדבר אצלו קטוע  ומסורס ואין בו אלא שרשים בודדים, רשימות והערות, אבל הגיעה השעה לסדר שלחן-ערוך  חדש, ראוי היה לקבוע לפרק שכזה מקום בראש הסדור, כמו שנהוג בכל סדורי חוקים  שבאומות, שמנהג וסדר מנהיגי המשפט מסודר קודם לכל תורת המשפט.

בפנים הפרוש אינו משתנה חלק האורח-חיים מחלק היורה-דעה. ה"מגן אברהם" הוא בעיניו  בר-סמכא כהט"ז. לזה וגם לזה הוא קורא "אדון", "אדוננו ז"ל", וכל גופו מרתת מפניהם, ומכל שכן שהוא ירא לחלוק עליהם; אף במקום שמוצא השגות גדולות על דבריהם הוא מביא  כעין שקלא וטריא ומניח הדבר ב"צריך עיון". אבל חלילה לו להכריע כנגד דעתם. על בעל "מגן  אברהם" הוא אומר במקום אחד: "ודרכי האדון ז"ל לרוחב בינתו וקצור לשונו לי העני הם  דברים שלא זכיתי להבינם כעת" (סמן קנ"א). פרושו על ה"מגן אברהם" הוא יותר מדויק  ויותר מקושר אל גוף הענין מפרושיו על הט"ז. שם הוא התפשט לענפים צדדיים, ופה אינו  יוצא מחוג הענין של דברי ה"מגן אברהם". וזהו בשביל ש"מגן אברהם" באמת זקוק לפרוש  הענינים, ולפעמים גם לפרוש המלים והרמזים הסתומים שבו, וגם למראה-מקורות, לפי  שנכתב בקצור-לשון מאד, בסמכו על המעיין, והט"ז מבואר על-פי-רוב מעצמו, כי סגנונו קל  ומוסבר ונכתב באריכות-לשון; ואם יש לבאר אותו, אינו אלא בנוגע לדעותיו ולהכרעותיו  בפסק ההלכה, אבל לא לעצם דבריו, שהם מוסברים ועומדים מאליהם. משום-כך הפרוש  ל"מגן אברהם" הוא יותר חשוב, כי למוד "מגן אברהם" בלי פרוש הוא קשה אף ללומדים  ופרושו של בעל "פרי מגדים" הוא אחד מהמעולים שנתחבר עליו.

קשי הספר פרי מגדים

לתמונתו החיצונה של הספר הזה יש להוסיף, שהוא קשה-ההבנה עד-מאד. לשונו קשה ביותר  ולפעמים לא-רחוקות אינו נקי משגיאות גסות בדרכי הלשון. אלא שאף-על-פי-כן עלתה בידו  להביע את רעיונותיו באופן מובן ומוסבר. המחבר מתנצל על-זה, שאין לו ידיעה בתנ"ך ובדרכי  הלשון, מפני שלא היה לו מלמד על זה וגם לא היו לו הספרים הנחוצים לזה, והוא מתאונן על  בחורי-הישיבה, שחושבים שחרפה היא להם ללמוד בישיבה פרשת חומש על רש"י וקפיטל  בנביאים וכתובים, "ולא כאותם שלומדים עם תלמידים גפ"ת, שיודע להקשות איזו קושיא  ותירוץ, חכים ורבי יתקרי, ובתנ"ך אין לו שום ידיעה ולה"ק מונח בקרן-זוית". הוא הרגיש  בעצמו בחסרון זה. חבריו המלמדים, שקנאו בגדלותו, לפי שהוא נתעלה ממלמד לרב בעיר  גדולה כלבוב, קנטרו אותו בדברים, ומלמד אחד בכפר, המכנה את-עצמו בשם "לוי המלמד  העני", שלח אגרת "ליוסף המלמד העני ממני" ואינו מכתיר אותו לא ב"מורנו" ולא בשם "רב" ומקנטרו בדברים. ואחד המלמדים מציע לפניו, כנראה גם-כן כדי לקנטרו, שאלות בפתרון  מלות הלשון, המקצוע הרפה של המחבר, שדבר זה היה, כנראה, ידוע לחבריו, והוא מבין  עקיצה דקה זו ומתנצל בתשובתו ואומר: "חלילה לחשוד אותך שבאת לנסותני ולגלות חרפתי  ח"ו, שאפילו מקרא לא קריתי, וכבר הקדמתי באגרת הא' שאנוס הייתי, כי לא היו לי ספרים  די צורך ולא רב וחבר ללמוד אותי, מכל-מקום אשיב לך כפי דעתי ההמונית". והוא נותן  באורים טובים להרבה מלים טכניות תלמודיות ותורניות, שיש להם ערך חשוב וגם בלשני.

למרות מה שבעל "פרי מגדים" לא היה מקובל על בני דורו, עד שהמלמדים בני-גילו התקלסו  בו, תפס בהמשך הזמן מקום הגון וראוי בספרות ה"שלחן-ערוך" ונחשב - לא רק בעיני  סתם-לומדים, אלא גם בעיני הרבנים - לאחד מעמודי-ההוראה, ולומדי ה"שלחן-ערוך" מבלים עליו הרבה זמן. ובאמת להבנת מפרשי ה"שלחן-ערוך" הוא ספר נכבד ונחוץ מאד וראוי   הוא לתפוס מקום חשוב בספרות הפוסקים.