מסכת פאה

מחבר: יהודה שוורץ

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:         הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן             וּגְמִילוּת חֲסָדִים,                וְתַלְמוּד תּוֹרָה.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל

פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,      

וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:         כִּבּוּד אָב וָאֵם,                                   וּגְמִילוּת חֲסָדִים,

וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;                                                וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם

1.      עיצוב המשנה מבליט את העובדה שלפנינו שתי רשימות: אלו דברים, ואלו דברים.

2.      השוואת שתי הרשימות על פי התבנית המעוצבת, מגלה שיש שני דברים מקבילים בשתי הרשימות . גמילות חסדים ותלמוד תורה.

3.      העיצוב מגלה שברשימה הראשונה יש דברים משני סוגים.

4.      גם ברשימה השנייה יש דברים משני סוגים.

פרק א' משנה ב'

אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים               וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר:

הַכֹּל        לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה,

וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים,

וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה

.

1.      כבר במשנה הקודמת נאמר שאין לפאה שיעור, ובכל זאת במשנתנו נקבע שיעור. בקביעת השיעור יש להתחשב בשלשה פרמטרים.

2.      עיצוב המשנה מבליט את ההקבלה בין שלשת המשפטים הפותחים במילה "לפי".

פרק א' משנה ג'

נוֹתְנִין פֵּאָה                          מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה                   וּמֵאֶמְצָעָהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר                וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:              אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה;

וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר.

1.      באופן עקרוני הפאה היא חלק מהיבול שיש להשאיר בסוף האיסוף. בכל זאת קובעת המשנה שניתן לתת את הפאה גם בתחילת השדה או באמצע. העיצוב מבהיר נקודה זאת.

2.      העיצוב מבליט את המגבלות שקובעים ר' שמעון ור' יהודה.

פרק א' משנה ד'

כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה:

כָּל שֶׁהוּא              אֹכֶל,

וְנִשְׁמָר,

וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ,

וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת,

וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם,                 חַיָּב בַּפֵּאָה.

וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה.

1.      הכלל שקובעת המשנה כולל חמישה פרמטרים הרשומים בטור. עיצוב כזה מקל על הבנת כל פרמטר וההסבר שלו.

2.      המשפט האחרון על התבואה והקטניות הוא משפט מדגים. 

פרק א' משנה ה'

 וּבָאִילָן,

הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְאֶגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים,      חַיָּבִין בַּפֵּאָה.

1.      משנה קצרה זאת כוללת רשימה של שמונה עצי פרי שחייבים בפאה.

2.      המילה הראשונה היא החשובה, שהרי היא באה ליצור ההבחנה בין עצי הפרי במשנתנו, לבין הגידולים שהוזכרו במשנה הקודמת.

פרק א' משנה ו'

 לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה          וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת,         עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר                            וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת,         עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת     וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת,         עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ                         וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת,         עַד שֶׁיְּמָרֵחַ,           דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן,              הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם,              עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה,                                חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת,                   עַד שֶׁיְּמָרַח הַגִּזְבָּר.

1.      העיצוב של המשנה משקף תבנית ברורה העשויה בשלשה טורים. ההלכות של הטור האמצעי מבוססות על כך שחובת המעשר היא רק אחרי המירוח, דהיינו גמר מלאכת הטיפול באיסוף היבול.

2.      ההקבלה ביון ההיגדים בטור האמצעי ובטור השלישי היא ברורה לגמרי.

3.      הרשימה בטור הראשון פותחת בפאה ובגלל ההיגד הזה המשנה נמצאת כאן, אבל אחר כך היא ממשיכה בנושאים אחרים שלא קשורים לפאה. יש לדון בכל נושא לחוד בהקשרו.

פאה פרק ב'

פרק ב' משנה א'

 וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה:      הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית,

וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים,

וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים,

וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר.

וְהַקּוֹצֵר לַשַּׁחַת מַפְסִיק,                    דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,

אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ.

1.      המשנה מפרטת את הדוגמאות שהופכות שטח אדמה לשני שדות. ואז צריך לתת פאה מכל שדה. המשנה מחולקת לשניים. "מפסיקין" שאין עליהם מחלוקת, ומפסיק אחד שיש עליו מחלוקת בין ר' מאיר לחכמים. עיצוב המשנה מבליט זאת.

2.      עיצוב המשנה בחלק הראשון מראה שיש תופעות שונות שיוצרות הפסקה. התופעות בשורה 1. התופעות בשורה 2-3 , והתופעה בשורה 4. העיצוב מסייע להבין את ההבדל בין התופעות.

3.      העיצוב של החלק השני מסייע להבין את המחלוקת בין ר' מאיר לחכמים, בנוגע להפסקה שיוצר הקוצר לשחת.

פרק ב' משנה ב'

אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,                                                            מַפְסֶקֶת.

וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן

 אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו,                    הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

1.      עיצוב המשנה מראה שלפנינו שני נושאים בנוגע להכרת שטח האדמה כחלק אחד או יותר בנוגע לפאה. הנושא הראשון הוא אמת המים הנושא השני הוא צלע ההר שאפשר לעדור אותו אבל אי אפשר לחרוש אותו עם הבקר.

2.      העיצוב מראה שיש ניגוד בין ההלכה בחלק הראשון, לבין ההלכה בחלק השני.

פרק ב' משנה ג'

 הַכֹּל מַפְסִיק לַזְּרָעִים,        וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָדֵר.

וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אֵינוֹ מַפְסִיק,

אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

1.      העיצוב של המשנה מראה את ההבדל בין שדה של זרעים כמו תבואה, לבין שדה של עצי פרי. כל הדוגמאות שהוזכרו במשניות הקודמות בנוגע ליצירת הפסק בין חלקי השדה, נכונים לשדה של זרעים אבל בשדה של עצי פרי רק גדר מחלקת בין חלקי השדה.

2.      העיצוב מחייב להסביר את שורות 2-3, האם מתייחסות לשדה של זרעים, או לשדה של עצי פרי, או לשניהם גם יחד.

פרק ב' משנה ד'

 וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא,       נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת               לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ,

וְלֶחָרוּבִין כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

רַבִּי אֶלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ,                                                        אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר.

1.      עיצוב המשנה מאפשר להבין את המיוחד שיש בעצי חרוב ובעצי זית בנוגע לפאה.

2.      הטור השמאלי משקף שלש אפשריות לגבי נתינת הפאה מהעצים המיוחדים האלה.

פרק ב' משנה ה'

הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְּרָנוֹת,             נוֹתֵן פֵּאָה אֶחָת.

זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין,                  אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת,                          נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּאוֹת.

הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין,         עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת,                            נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת;

          שְׁתֵּי גְּרָנוֹת,                             נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּאוֹת.

1.      עיצוב המשנה מראה שלפנינו שני חלקים ובכל חלק יש שתי אפשרויות. הטור השמאלי מראה הקבלה בין שתי האפשרויות שבכל חלק.

2.      העיצוב מסייע להבין את העיקרון ההלכתי שבמשנה.

פרק ב' משנה ו'

 מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל,

וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאֲלוּ

אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר,

מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא,

שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים,

הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי,

בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין:אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת,                              נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת;

שְׁתֵּי גְּרָנוֹת,                                        נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּאוֹת.

1.      עיצוב המשנה מבליט את הדילמה שעוררה ההלכה בסיפא של המשנה הקודמת לגבי שני מיני חיטין.

2.      העיצוב של המעשה והשאלה שהופנתה ללשכת הגזית, הוא דוגמא טובה לשילוב התקדים ההלכתי והסיפור, עם פסיקת ההלכה.

פרק ב' משנה ז'

 שָׂדֶה      שֶׁקְּצָרוּהָ גּוֹיִם, קְצָרוּהָ לִסְטִים,

קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְּהֵמָה,                                פְּטוּרָה.

קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ,                                                 פְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה.

1.      עיצוב המשנה מבליט את המשברים שהתחוללו בשדה, שמביאים לכך שהיא תהיה פטורה מפאה.

2.      העיצוב מבליט את החלוקה של המשנה בין המקרים שמפורטים בצד ימין לבין ההלכה וטעמה שבצד שמאל.

פרק ב' משנה ח'

 קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ,                                                    נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצַר.

קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ,                                                                               הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.
קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ,                                                                          הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

1.      העיצוב של המשנה מראה את הזיקה למשפט האחרון במשנה הקודמת בשורה מספר 1.

2.      עיצוב שלשת המקרים שבמשנה מבליטים את העיקרון ההלכתי שחובת הפאה היא בסוף הקציר והיא מוטלת על הקוצר האחרון. 

פרק ג'

פרק ג' משנה א

 מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים,    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:          פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:             מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.

וּמוֹדִים,

שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין,                                                   שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל

1.      .העיצוב של המשנה מסייע לדמיין את הציור של מטע הזיתים, שבין עציו יש ערוגות של תבואה.  

2.      העיצוב מסייע להבין את המחלוקת במשנה, האם לראות את מטע הזיתים כשדה אחד, או לראות כל ערוגה וערוגה כשדה נפרד.

3.      העיצוב של השורה האחרונה מסייע לדמיין את התמונה של הערוגות המחוברות זו לזו.

פרק ג' משנה ב'

 הַמְּנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים,         רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,              נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,              מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא          

בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת,                                                     שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

1.      העיצוב מסייע להבין שבמשנה שתי תמונות. תמונה אחת שבערוגות שבשדה זרועים גידולים שונים, ותמונה שניה שבערוגות זרועים שבת או חרדל שהם צמחים מיוחדים.

פרק ג' משנה ג'

הַמַּחֲלִיק               בְּצָלִים לַחִים        לַשּׁוּק,

וּמְקַיֵּם                  יְבֵשִׁים                   לַגֹּרֶן,      נוֹתֵן פֵּאָה לְאֵלּוּ לְעַצְמָן וּלְאֵלּוּ לְעַצְמָן.

וְכֵן בַּאֲפוּנִין,

וְכֵן בְּכָרֶם.

הַמֵּדֵל,                                                                נוֹתֵן מִן הַמְּשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר.

וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד,                                        נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל.

1.      העיצוב מבהיר כי במשנה שלשה פסקי הלכה. הפסק הראשון נוגע לשורות 1-4. הפסק השני לשורה 5. והשלישי לשורה 6.

2.      העיצוב מסייע להבין את ההבחנה בין "מחליק" לבין "מקיים" בחלק הראשון, וכן את המשותף בין בצלים אפונים וענבים שבכרם.

פרק ג' משנה ד'

הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים,                                       חַיָּבוֹת בַּפֵּאָה.

וְרַבִּי יוֹסֵי                             פּוֹטֵר.

מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק,

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,                  פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,              מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.

1.      העיצוב מבהיר שלפנינו שני מצבים הנוגעים לפאה מבצל. ("האמהות" ו "המלבנות")

2.      בשני המצבים יש מחלוקת שיש לברר את צדדיה.

3.      בטור האמצעי החולקים הם תנא קמא ור' יוסי במצב הראשון, ור' יוסי וחכמים במצב השני.

פרק ג' משנה ה'

הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ,                                  נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵּאוֹת.

חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ,                                  נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת.

שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן,                 נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת.

לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ,                זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ.

הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ,      נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה.

אֲבָל        אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה           הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

1.      העיצוב מראה שבמשנה שלשה מצבים. אחים, קונים במשותף, ומוכר.

2.      העיצוב מבליט את העיקרון ההלכתי. האם יש שותפות או יש בעלות נפרדת על היבול.

פרק ג' משנה ו'

 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:                          קַרְקַע בֵּית רֹבַע,                  חַיֶּבֶת בְּפֵאָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:                             הָעוֹשָׂה סָאתַיִם.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:                             שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר:           כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת;            וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:                            קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא,                חַיֶּבֶת בְּפֵאָה,

וּבְבִכּוּרִים,

וְלִכְתֹּב עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל,

וְלִקְנוֹת עִמָּהּ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת

בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.

1.      עיצוב המשנה מראה שיש מחלוקת בשאלת גודל הקרקע המחייב בפאה. יש בנידון חמש דעות.

2.      העיצוב מלמד שר' עקיבא מרחיב את המשמעות של "קרקע כל שהוא" לנושאים נוספים, מעבר לחובת הפאה. 

פרק ג' משנה ז'

 הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע,                שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא,                       מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.

לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא,                 אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו                           וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא,        אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:                                 אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ,                   אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.

1.      העיצוב מראה שבמשנה שני חלקים. בכל חלק יש שתי אפשרויות.

2.      בחלק השני יש מחלוקת לגבי הצורך בכתיבה.

פרק ג' משנה ח'

 הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ,                       יָצָא בֶּן חוֹרִין.

שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא,                       לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,                             לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין,        

עַד שֶׁיֹּאמַר:          הֲרֵי כָּל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי

חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן.

1.      עיצוב המשנה מחדד את נקודת המחלוקת ואת דעתו של ר' שמעון.

פרק ד'

פרק ד' משנה א'

הַפֵּאָה                          נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.

בְּדָלִית וּבְדֶקֶל,             בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,

אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים.

אֲפִלּוּ    תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים         לְחַלֵּק

וְאֶחָד אוֹמֵר                             לָבֹז,                 לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.

פרק ד' משנה ב'

 בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן;

אֲפִלּוּ    תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים         לָבֹז

וְאֶחָד אוֹמֵר                             לְחַלֵּק,             לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.

1.     משניות א'-ב' הן רצף אחד. העיצוב מראה את ההבחנה בין מצב שמשאירים הפאה מחוברת והעניים קוטפים לעצמם, לבין מצב שבעל הבית קוטף ומחלק לעניים.

2.     העיצוב מבהיר את שני המצבים. מצב שהעניים לוקחים בעצמם את הפאה ואין בכך משום סיכון, ומצב שבו בעל הבית קוטף והוא זה שמחלק לעניים כדי למנוע סיכון ונזק לעניים .

3.     העיצוב מבליט את ההקבלות בין ההיגדים הזהים . תשעים ותשעה, לבז – לחלק, לזה שומעין.

פרק ד' משנה ג'

נָטַל מִקְצָת פֵּאָה          וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר,                                אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם.

נָפַל לוֹ עָלֶיהָ,

וּפֵרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ,                              מַעֲבִירִין אוֹתוֹ הֵימֶנָּה.

וְכֵן בְּלֶקֶט,

וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה.

1.     העיצוב מבליט את שלש האפשרויות שהעני נוקט בהם כדי לזכות בפאה, והן לא מזכות אותו.

2.     העיצוב מבליט שאותה הלכה קיימת גם בלקט וגם בשכחה וגם בפאה.

פרק ד' משנה ד' 

 פֵּאָה, אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ       בְּמַגָּלוֹת,

וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ      בְּקַרְדֻּמּוֹת,                   כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ

.

1.     העיצוב מראה את המגמה של הסדר הציבורי והחשיבות של ההגנה על העניים. 

פרק ד' משנה ה'

 שָׁלֹשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם,                בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת    וּבַמִּנְחָה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,                 לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,                   לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ.

שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ          מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל,

וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמָן וְאוֹמָן.

1.     כדי למנוע מצב שהעניים יעדו זמן רב ליד השדה כדי לזכות בפאה קובעת המשנה זמנים בהם ניתן לזכות בפאה. העיצוב של המשנה חושף את ההגיונות הסותרים בנוגע לקביעת הזמן, ואת הדעות השונות.

2.     החלק השני של המשנה מדגים את רעיון ההתחשבות בעניים בצורה הוגנת.

פרק ד' משנה ו'

 נָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר,         פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה.

רַבִּי יְהוּדָה                                                       מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה,

שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר.

1.     המשנה מעוצבת במתכונת של מקרה ודין, והבנתה ברורה בהתאם לעיצוב.

פרק ד' משנה ז'

 הִקְדִּישׁ           קָמָה וּפָדָה קָמָה,        חַיָּב.

עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין,     חַיָּב.

קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין,       פְּטוּרָה,            שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה.

1.     עיצוב המשנה מבליט את הצורך בהבנת שני המושגים: קמה, עומרין, ואת השפעתם על הלכות פאה.

2.     עיצוב המשנה מאפשר הקבלה יפה בין ההיגדים והוא מראה עד כמה המשנה חסכונית במילותיה.

פרק ד' משנה ח'

 כַּיּוֹצֵא בּוֹ,

הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו         עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּפְדָאָן,                       חַיָּבִין.

מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּפְדָאָן,                                חַיָּבִין.

הִקְדִּישָׁן                       עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן,             פְּטוּרִים,

שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִים.

1.     משנה זאת מקבילה בעיצוב שלה למשנה הקודמת, אלא שהיא עוסקת בחובת המעשרות ולא בחובת הפאה.

2.     ארבע המילים האחרונות במשנתנו מקבילים לארבעת המילים האחרונות במשנה הקודמת.

פרק ד' משנה ט'

מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר     הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,                  זָכָה לוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,                   יִתְּנֶנָּה לְעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.

הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל נָכְרִי        חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת,           אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר.

1.     העיצוב מלמד על שני חלקים במשנה. חלק אחד שבו בעל הבית רוצה לתת את הפאה לעני מסויים והחלק השני הוא הדין של המתנות של הנוכרי.

2.     העיצוב מאפשר לדון בצדדי המחלוקת שבחלק הראשון.

פרק ד' משנה י'

 אֵיזֶהוּ לֶקֶט?   הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה.

קָצַר מְלֹא יָדוֹ,

תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ,

הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ,                הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל,                          לָעֲנִיִּים.

אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל,                        לְבַעַל הַבַּיִת.

רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל,

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר,                                        לָעֲנִיִּים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,                                           לְבַעַל הַבַּיִת.

1.     העיצוב מאפשר להבחין היטב במענה על שאלת המשנה "איזהו לקט"?

2.     עיצוב המשנה מאפשר לתאר מצבים שבהם השבלים הנופלות נחשבות ללקט, ומצבים שלא.

3.     העיצוב של החלק השני (שורות 5-9) עוזר להבין את צדדי המחלוקת בין ר' ישמעאל לר' עקיבא.

 פרק ד' משנה יא'

חֹרֵי הַנְּמָלִים    שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה,                        הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים,

הָעֶלְיוֹנִים                     לָעֲנִיִּים,

וְהַתַּחְתּוֹנִים                 שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר,                                 הַכֹּל לָעֲנִיִּים,                שֶׁסְּפֵק לֶקֶט לֶקֶט.

1.     גרגרי התבואה שנשרו ונאספו על ידי הנמלים גם צריכים להתחלק בצורה הוגנת. עיצובה של המשנה מאפשר להבין היטב את ההיגיון ההלכתי, בחלוקת גרגרי התבואה בין העניים לבין בעל הבית.

פרק ה' משנה א

 גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו,         כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ                                   הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים..

הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים,    אוֹמְדִים אוֹתָהּ

כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת,            וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,                                                             נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה.

1.     המשנה המעוצבת מראה שלפנינו שני מקרים. (שורה 1, שורה 2).

2.     באשר למקרה השני יש שתי דעות במשנה. העיצוב של המשנה מסייע להבין את המחלוקת.

פרק ה' משנה ב

 שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה  אם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה,           הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

וְאִם לָאו,                                 הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּגָּדִישׁ,      מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת                  וְנוֹתֵן לוֹ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר                    וְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה

מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ?

אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ,

וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת                 וְנוֹתֵן לוֹ

.

1.     המשנה המעוצבת מראה שלפנינו שני נושאים בנוגע ללקט. (שורות 1-2, שורות 3-7). בנוגע לנושא הראשון יש שתי אפשרויות המשפיעות על ההלכה. בנושא השני יש מחלוקת בין ת"ק לבין ר' אליעזר.

2.     הטור הראשון והשני משקפים את המקרים והטור השלישי את הדין.

פרק ה' משנה ג'

 אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים                       מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר.

1.     משנה חידתית וקצרה זאת מעוצבת באופן שמבליט את המחלוקת.

פרק ה' משנה ד'

 בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי,                  יִטֹּל,     וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם,

דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,                                                                   עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

1.     המשנה מעוצבת באופן שמבהיר את המקרה ומבליט את הויכוח שיש בין ר' אליעזר לבין החכמים.

פרק ה' משנה ה'

 הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים,                         בְּשֶׁלּוֹ               פָּטוּר,

וּבְשֶׁל עֲנִיִּים     חַיָּב.

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת,    זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי,

וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר,                            אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה       וּמַעְשַׂר עָנִי.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:        אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ:

שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלְּךָ,

מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי.

1.     המשנה המעוצבת מחולקת לשלשה מקרים הנוגעים במעשר עני.

2.     במקרה השלישי העיצוב מבליט את נקודת ההבהרה של ר' יהודה.

3.     בכל אחד מן המקרים יש לשונות מקבילות והעיצוב מבליט אותן.

פרק ה' משנה ו'

 הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ,                                          הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר.

לֹא יִשְׂכֹּר אָדם אֶת הַפּוֹעֲלִים                           עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט,

אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא,

אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן,                       הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים.

עַל זֶה נֶאֱמַר  "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים"..

1.     חובת השארת שיבולי הלקט עבור העניים, וחלוקתן באופן הוגן מובלטת בעיצובה של המשנה.

2.     החלק השני של המשנה (שורות 3-6), הן תמצית החובה וההוגנות בנתינת מתנות העניים.

3.     העיצוב של שלש האפשרויות שבחלק השני של המשנה, מסייע להבין את ההדרגתיות השלילית בהתנהלותו של בעל השדה.

פרק ה' משנה ז'

 הָעֹמֶר             שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים       וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת,

שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת          וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים,

עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו

אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְּקַשׁ                                             הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה.

1.     משנתנו עוברת לעסוק במצוות השכחה. מעניין למה באמצע הפרק?

2.     עיצוב המשנה מאפשר לדייק את שני חלקי המשנה, כשבכל חלק יש שתי אפשרויות שבהן העומר לא נחשב לשכחה.  מקרה הפועלים ומקרה העניים.

פרק ה' משנה ח'

 הַמְּעַמֵּר           לְכוֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים,                    אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן,                                                                 יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

הַמְעַמֵּר            לַגָּדִישׁ,                                                                         יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן,                                                                 אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַמְעַמֵּר      לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמַר מְלָאכָה,                                        יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן,                                                                 אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה,                                       אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן,                                                                 יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

1.     העיצוב מבליט את שני חלקי המשנה. החלק של הדוגמאות והחלק של הכלל.

2.     העיצוב מראה את התבנית הממושמעת של המשנה ואת החזרה על היגדים זהים או דומים.  (מעמר בטור ראשון, ממנו לגורן בטור השני, אין או יש שכחה בטור השלישי.

פרק ו' משנה א'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:                           הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים הֶבְקֵר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:                            אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה.

כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב

וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,                           אֵינוֹ שִׁכְחָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,                             שִׁכְחָה.

1.     העיצוב מראה שלפנינו שני נושאים: הפקר חלקי לגבי חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, דין עומר חריג וגדול מהאחרים לגבי שכחה. (אין קשר בין הנושאים).

2.     העיצוב מראה שלפנינו שתי מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל, אבל אין בהכרח קשר ביניהן.

3.     העיצוב של שורות 3-4 מסייע להבנת המקרה.

פרק ו' משנה ב'

הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים,

וּשְׁכָחוֹ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,   אֵינוֹ שִׁכְחָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,     שִׁכְחָה.

1.     עיצוב המשנה מחדד את התמונה שהעומר שנשכח נמצא באחד מארבעה מצבים.

2.     מחלוקת בית שמאי ובית הלל דומה באופן עקרוני למחלוקת שבסיפא של המשנה הקודמת. העיצוב מבליט את העיקרון שעליו מבוססת המחלוקת גם במשנה הקודמת וגם במשנתנו.

פרק ו' משנה ג'

רָאשֵׁי שׁוּרוֹת,             

הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ

הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר             וּשְׁכָחוֹ,

מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה.

1.     עיצוב המשנה מראה שלפנינו שלשה מקרים שבהם  מודים בית הלל שאינם שכחה. הדגש הזה מתחייב בגלל שבמשניות הקודמות, בית הלל כן קבעו שעומרים מיוחדים הם שכחה.

2.     עיצוב המשנה מאפשר לשאול מדוע במשניות הקודמות בית הלל קבעו מקרים שהם שכחה, ובמקרים שבמשנתנו הם אינם שכחה.

פרק ו' משנה ד'

 וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת.          

שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה,

זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם,          

וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם            וּלְאַחֲרֵיהֶם,

אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם,                                                 שִׁכְחָה;

וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם,        אֵינוֹ שִׁכְחָה.

יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה,

וְשָׁכַח   לְפָנָיו                וּלְאַחֲרָיו,

שֶׁלְּפָנָיו,                                                אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וְשֶׁלְּאַחֲרָיו –                שִׁכְחָה,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב.

זֶה הַכְּלָל:                    כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב,                                                  שִׁכְחָה .

וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב,                                                      אֵינוֹ שִׁכְחָה.

1.     עיצוב המשנה מראה שבמשנה שלשה חלקים. שני מצבים בנוגע לראשי השורות והכלל ההלכתי.

2.     בנוגע לראשי השורות העיצוב מראה יפה את ההקבלה המילולית והעניינית שבין שני המצבים.

3.     העיצוב של הכלל מאפשר להבין את הדיוק הלשוני שעושה המשנה בלשון הפסוק.

פרק ו' משנה ה'

שְׁנֵי עֳמָרִים,                             שִׁכְחָה.

וּשְׁלשָׁה                                    אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין,      שִׁכְחָה.

וּשְׁלשָׁה                                    אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי הֻצְנֵי פִשְׁתָּן,                      שִׁכְחָה.

וּשְׁלשָׁה                                    אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי גַרְגְּרִים,                            פֶּרֶט.

וּשְׁלשָׁה                                    אֵינָן פֶּרֶט.

שְׁנֵי שִׁבֳּלִים,                             לֶקֶט.

וּשְׁלֹשָׁה                                    אֵינָן לֶקֶט.

אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:            

שְׁלשָׁה –                                  לָעֲנִיִּים,

וְאַרְבָּעָה –                               לְבַעַל הַבַּיִת.

1.     עיצוב משנה זאת מתבקש ומובן מאליו. העיצוב מראה את סיכום הלכות לקט שכחה ופרט

2.     העיצוב מאפשר לנסח את כל המקרים על פי שיטת בית שמאי אף שהדבר לא נכתב במפורש במשנה.

פרק ו' משנה ו'

 הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ             סָאתַיִם,          וּשְׁכָחוֹ,                                    אֵינוֹ שִׁכְחָה.

שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם        סָאתַיִם,                      רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,     לְבַעַל הַבַּיִת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,       לָעֲנִיִּים.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:      וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים,

יֻפִּי כֹּחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ?

אָמְרוּ לוֹ,         יֻפִּי כֹּחוֹ.

אָמַר לָהֶם,

וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה,

שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם,     אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה?

אָמְרוּ לוֹ: לֹא.              אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד,           שֶׁהוּא כְּגָדִישׁ,

תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים,               שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת?

1.     במשנה ארוכה זאת העיצוב מקל מאד על ההבנה ועל ראיית ענייניה של המשנה. העיצוב מראה שלפנינו שני מצבים של שכחה, כאשר בנוגע למצב השני יש מחלוקת בין רבן גמליאל וחכמים.

2.     בחלק השני של המשנה יש משא ומתן בין רבן גמליאל לבין החכמים והעיצוב מבהיר משא ומתן זה.

פרק ו' משנה ז'

 קָמָה   שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם,        וּשְׁכָחָהּ             אֵינָהּ שִׁכְחָה.

אֵין בָּהּ סָאתַיִם,

אֲבָל הִיא רְאוּיָה

לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם,

אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טֹפַח,                             רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים.

1.     עיצוב המשנה מחדד את הבנתנו בנוגע למקרה שהשכחה היא בשיבולים שבעל הבית שכח לקצור. (קמה). העיצוב מבליט שני מצבים שאינם שכחה (יש בה סאתיים, או ראויה לעשות סאתיים).

2.     העיצוב מבליט בטור הימני את השיעור הקובע לעניין השכחה – "סאתים".

פרק ו' משנה ח'

הַקָּמָה             מַצֶּלֶת              אֶת הָעֹמֶר                   וְאֶת הַקָּמָה.

הָעֹמֶר              אֵינוֹ מַצִּיל,      לֹא אֶת הָעֹמֶר              וְלֹא אֶת הַקָּמָה.

אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר?

כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה,       אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד.

1.     עיצוב המשנה מבליט את ההשוואה בין עומר שקצור כבר, לבין קמה שהיא תבואה שטרם נקצרה, לגבי שכחה של תבואה הסמוכה אליהם.

2.     העיצוב מראה שני חלקים במשנה. החלק הראשון הוא ההשוואה בין העומר לבין הקמה. החלק השני מסביר על איזו קמה מדובר.

פרק ו' משנה ט'

 סְאָה   תְּבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה,

וְכֵן בְּאִילָן,

וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים,                    אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,          

אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצַע,             אֵינָן מִצְטָרְפִין;

וְאִם לָאו,         הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.

1.     העיצוב של המשנה מבהיר שדין "סאתים" לגבי פטור משכחה, חל כשה"סאתים" באותו מצב. אבל אם הסאתיים מורכבים מסאה במצב אחד, וסאה במצב אחר, הם לא מצטרפים. העיצוב מראה שהדבר נכון גם בתבואה, וגם בפירות האילן, וגם בירקות.

2.     העיצוב באור השמאלי מראה שהמילה "מצטרפין" היא המילה הקובעת.

פרק ו' משנה י'

 תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה,

וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם,

וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים,                                אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.

וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ,

כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,                                            אֵין לָהֶם שִׁכְחָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,                                           יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.

1.     עיצוב המשנה מראה שיש בה שני חלקים. בחלק הראשון צורות גידול שאין בהם שכחה. בחלק השני מחלוקת לגבי גידולים הטמונים באדמה (גידולי שורש ובצל). 

פרק ו' משנה יא'

 הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְּעַמֵּר, וְהַסּוּמָא,                             יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.

וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס,                           אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

אִם אָמַר:

הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל       יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

1.     עיצוב המשנה מבהיר שלפנינו שלשה מקרים. שניים שיש להם שכחה ואחד שאין בו שכחה. העיצוב מאפשר להשוות את המקרים שיש בהם שכחה אלו לאלו וכן להבין מה בינם לבין המקרה שאין בו שכחה.

פרק ז' משנה א'

כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה,      אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטֹופָה בִּשְׁעָתוֹ     וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?             בִּשְׁמוֹ, וּבְמַעֲשָׂיו, וּבִמְקוֹמוֹ.

בִּשְׁמוֹ,     שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵּישָׁנִי.

בְּמַעֲשָׂיו,  שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה.

בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת

   אוֹ בְּצַד הַפִּרְצָה.

וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים,                                                                               שְׁנַיִם שִׁכְחָה,     

וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,                                                                                   אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים.

1.     עיצובה של משנה זאת מסייע להבחין בשני חלקיה. החלק הראשון עוסק בעץ פרי מיוחד שאין בו שכחה. החלק השני דן בשכחה הרגילה בעצי פרי ובדעתו של ר' יוסי שאין כלל שכחה בזיתים בגלל חשיבותם.

2.     חלוקת המשנה לשלשה טורים מסייעת לראות את ההקבלות. בטור הראשון זית מיוחד מול זיתים רגילים. בטור השני התכונות של הזית המיוחד. ובטור השלישי ההלכה אם יש או אין שכחה.

פרק ז' משנה ב'

 זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ,            אֵינוֹ שִׁכְחָה.

זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם,                                                   וּשְׁכָחוֹ,            אֵינוֹ שִׁכְחָה.

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים?             בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ.

אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ,   

אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ,   יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו,                                                                       יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר,                                                                                 מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא

1.     עיצוב המשנה מלמד שבמשנתנו שלש הלכות. זית בין השורות, זית שיש בו הרבה זיתים, זית שנקטף חלקית.

2.     החלוקה לטורים מלמדת שבצד ימין תיאור העץ ובצד שמאל ההלכה.

3.     העיצוב מסייע להבין את ההבחנה בין שני המצבים בחלק השני של המשנה (זית שיש בו סאתיים).

פרק ז' משנה ג'

 אֵיזֶהוּ פֶרֶט?                           הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה.

הָיָה בוֹצֵר,                               עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל,

הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים,

נָפַל (מִיָּדוֹ) לָאָרֶץ וְנִפְרַט,         הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת.

הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר,               הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים.

עַל זֶה נֶאֱמַר אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים.

1.     העיצוב מחלק את המשנה לשלשה חלקים. ההגדרה של "פרט", מתי גרגרי ענבים לא נחשבים לפרט, והאיסור למנוע מהעניים לקבל את הפרט..

2.     העיצוב מסייע להבין את שלשת המצבים בחלק השני ואת המשותף להם.

3.     ההקבלה בין הביטויים "הרי הוא" לבין "הרי זה", חשובה והעיצוב מבליט אותה. 

פרק ז' משנה ד'

 אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת?                       כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף   וְלֹא נָטֵף.

אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף           אוֹ נָטֵף,           שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

אִם סָפֵק,                                             לָעֲנִיִּים.

עוֹלֶלֶת שֶׁבְּאַרְכֻּבָּה,                  אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל,                    הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,

וְאִם לָאו,                                             הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

גַּרְגֵּר יְחִידִי,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,                                                                    אֶשְׁכּוֹל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,                                                                   עוֹלֶלֶת.

1.     העיצוב מחלק את המשנה לשלש הלכות: הגדרת "עוללת", מיקומה של העוללת, ודין גרגר יחידי.

2.     העיצוב מסייע להבין את התיאור של האשכול הקטן שנחשב לעוללת.

3.     העיצוב מסייע להבין את המחלוקת בחלק השלישי. 

פרק ז' משנה ה'

 הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים,            כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ,   כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים,

דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר,                     בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי,        וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים.

1.     במשנתנו נושא אחד. אדם שמדלל את ענפי הגפן עם אשכולות קטנים, כדי שהאשכולות שנשארים יתפתחו ויהיו יפים וגדולים. העיצוב מסייע להבין את המחלוקת שבין ר' יהודה לר' מאיר.

פרק ז' משנה ו'

 כֶּרֶם רְבָעִי,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,   אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,     יֶשׁ לוֹ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,   יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,     כֻּלּוֹ לַגַּת.

1.     עיצוב המשנה מבהיר יפה שתי מחלוקות בין ב"ש לב"ה בנוגע לכרם רבעי.

2.     עיצוב המשנה לא מבהיר את המושגים: כרם רבעי, חומש, ביעור. יש להסביר אותם בנפרד. אבל העיצוב מבליט את התבניתיות שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל.

פרק ז' משנה ז'

 כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְבַעַל הַבַּיִת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:      "כִּי תִבְצֹר... לֹא תְעוֹלֵל"         אם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלֵלוֹת?

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:   "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל"                אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת.

אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר:     "כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל"?           אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלֵלוֹת קֹדֶם הַבָּצִיר.

1.     עיצוב המשנה מראה שלפנינו נושא אחד: כרם שכל האשכולות בו הן בלתי מפותחים ונחשבים לעוללות. העיצוב מבליט יפה את המחלוקת בין החכמים וכן את הדיון על הדיוק מהפסוקים שמחזק את דעתו של כל אחד מהתנאים.

פרק ז' משנה ח'

 הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ           עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת,                אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.

מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת,                         הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,                                                                       יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ.

אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה         בֶּעָרִיס?                        כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ.

וּבָרוֹגְלִיּוֹת,                  מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה.

1.     במשנה שני חלקים. דין העוללות במקרה של הקדשת הכרם, דין שכחה בכרם. אין קשר בין שני הנושאים.

2.     עיצוב החלק הראשון מבליט שני מצבים. עיצוב החלק השני מבליט שני סוגי גפנים ודין השכחה בכל אחד מהם. (גפן מודלית על גבי עמודים, גפן שרועה על האדמה).

פרק ח' משנה א'

 מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין        בְּלֶקֶט?                         מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת.

בְּפֶרֶט וְעוֹלֵלוֹת,            מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ.

וּבַזֵּיתִים,                     מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם            אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

אֶלָּא                כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא

וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת.

1.     עיצוב המשנה מבליט יפה את ההלכה הנוגעת לשיבולים לענבים ולזיתים, בנוגע לזכות העניים.

2.     עיצוב דברי ר' יהודה מסייע להבין את דעתו העקרונית, שההיתר לכל אדם לאסוף את מה שנשאר לא תלוי בגשם אלא בכמות הפרי שנשאר על העץ.

פרק ח' משנה ב'

 נֶאֱמָנִים          עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה       בִּשְׁעָתָן.

וְעַל מַעְשַׂר עָנִי                                      בְּכָל שְׁנָתוֹ.

וּבֶן לֵוִי                                                 נֶאֱמָן לְעוֹלָם.

וְאֵינָן נֶאֱמָנִין   אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן.

1.     המשנה מדברת על נאמנות העניים עמי הארץ על כך שמה שהם מוכרים הוא ממתנות העניים ופטור מן המעשר.  עיצוב המשנה מראה יפה את מצבי הנאמנות השונים.

2.     ההקבלה בטור הימני מסייעת להבין על מה נאמנים ועל מה לא נאמנים ומדוע.

פרק ח' משנה ג'

 נֶאֱמָנִין            עַל הַחִטִּין ,                              וְאֵין נֶאֱמָנִין     עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפַּת.

נֶאֱמָנִין             עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז,               וְאֵין נֶאֱמָנִין     עָלָיו, בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל.

נֶאֱמָנִין             עַל הַפּוֹל,                                  וְאֵין נֶאֱמָנִין     עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין.

נֶאֱמָנִין             עַל הַשֶּׁמֶן,

לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא.        וְאֵין נֶאֱמָנִין     עָלָיו, לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא.

1.     העיצוב הממושמע של המשנה מסביר את דברי המשנה הקודמת בנוגע לנאמנות העניים. העניים נאמנים על הגידולים במצבם הטבעי אבל לא על המעובד מהם.

2.     העיצוב של שני הטורים מבהיר את ההבדל בין מצבי הנאמנות למצבי חוסר הנאמנות.

פרק ח' משנה ד'

 נֶאֱמָנִים          עַל הַיָּרָק חַי     וְאֵין נֶאֱמָנִים   עַל הַמְּבֻשָּׁל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט;

שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ.

1.     המשנה היא המשך המשנה הקודמת והיא מעוצבת באותה מתכונת

פרק ח' משנה ה'

 אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן        מֵחֲצִי קַב חִטִּים

וְקַב שְׂעוֹרִים.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר,                                                                     חֲצִי קַב.

קַב וָחֵצִי כֻּסְּמִין,

וְקַב גְּרוֹגְרוֹת,

אוֹ מָנֶה דְבֵלָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,                                                                   פְּרָס.

חֲצִי לֹג יַיִן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,                                                                   רְבִיעִית.

רְבִיעִית שֶׁמֶן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,                                                                   שְׁמִינִית.

וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת,

אָמַר אַבָּא שָׁאוּל,                    כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת.

1.     משנתנו עוסקת במעשר עני ובכמות המינימלית שיש לתת (גם אם זה יוצא יותר מעשירית מהיבול).

2.     עיצוב המשנה מראה יפה את המחלוקת בין התנאים ואת העמדה העקרונית של כל אחד מהם.

פרק ח' משנה ו'

 מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה           בְּכֹהֲנִים           וּבִלְוִיִּם             וּבְיִשְׂרְאֵלִים.

הָיָה מַצִּיל,                   נוֹטֵל מֶחֱצָה     וְנוֹתֵן מֶחֱצָה.

הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט,        נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.

1.     העיצוב של המשנה מראה שלפנינו שלש נקודות שונות בשלש השורות. כל נושא מחייב הסבר לעצמו.

2.     העיצוב של שורה 3 מוביל להסבר מעניין במיוחד.

פרק ח' משנה ז'

 אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי         הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם           מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע.

לָן,                                           נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה.

שָׁבַת,                                       נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת.

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ       מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת,                               לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי.

מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת,                  לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה.

וְהַקֻּפָּה             נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם,

וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה.

1.     עיצוב המשנה מראה שיש בה שלשה נושאים: חובת הנותן, חובת המקבל, וחובת הגבאים.

2.     העיצוב מראה יפה בחלק הראשון שיש לפנינו שלשה מצבי אומללות. (עובר, לן, שבת).

3.     העיצוב של החלק השני מבליט את ההבדל בין שני המצבים.

4.     העיצוב של החלק השלישי מבליט את ההבדל בין גביית הצדקה לחלוקתה.

פרק ח' משנה ח'

 מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז,          לֹא יִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה, וּפֵאָה, וּמַעְשַׂר עָנִי.

הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר,

אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת     הֲרֵי זֶה יִטֹּל.

הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִין לְבַעַל חוֹבוֹ

אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ                    הֲרֵי זֶה יִטֹּל.

אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר          אֶת בֵּיתוֹ          וְאֶת כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ.

1.     עיצוב המשנה מבהיר את המצבים השונים ואת הדין בכל מצב. צד ימין המצב צד שמאל הדין.

פרק ח' משנה ט'

 מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם,         הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל                                             וְנוֹטֵל,

אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.

וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל                                                     וְאֵינוֹ נוֹטֵל,

אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ.

וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה׳ וְהָיָה ה׳ מִבְטַחוֹ.

וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ,           

וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם,

אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה,                                                    עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר : צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף.

וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין,

אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה,                                                    עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר: וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ׳.

1.     במשנה זאת החותמת את הפרק יש נושאים אחדים המובחנים על ידי העיצוב. (חמישה נושאים).

2.     העיצוב מבהיר יפה את המצבים השונים (בצד ימין) ואת הדין (בצד שמאל).

3.     השורה הראשונה מקבילה לשורה הראשונה במשנה הקודמת.

4.     בחלק השני העיצוב מבליט שני מצבים מנוגדים לגמרי.

5.     בחלק הרביעי מביאה המשנה דין המתחזה שהוא האויב הגדול של הצדקה.