מסכת בבא מציעא

מחבר: יהודה שוורץ

פרק א - משנה א

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית,        זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ     וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ,

זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי            וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי,

זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ,

וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ,   

וְיַחֲלֹקוּ

                                        זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי            וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי,

הָאוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי,             יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה חֲלָקִים

                    וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי,          יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ.

זֶה נוֹטֵל שְׁלשָׁה חֲלָקִים,

וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ:

1.     עיצוב המשנה מראה שיש בה שני חלקים מקבילים דומים, אבל לא זהים.

2.     עיצוב שורות 1-2 מראה הקבלה אבל מזמין לשאלה של הגמרא האם מדובר במקרה אחד או בשני מקרים.

3.     עיצוב המשנה מבהיר את ההיגיון שבנוסח השבועה המוטלת על כל אחד בשני המקרים.

4.     הביטוי החורז את המשנה "זה – וזה" בולט בגין העיצוב המוקפד.

5.     העיצוב מאפשר להבחין בהקבלה שבין שורה 2 לשורה 5 ובין שורות 3-4 לשורות 6-11

פרק א - משנה ב

הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה,            אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג,

זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי,                               וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי,

זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ,

וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ,

וְיַחֲלֹקוּ.

בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים,

חוֹלְקִים בְּלֹא שְׁבוּעָה:

1.     המשנה מעוצבת בצורה דומה למשנה הקודמת כי לשונותיה דומים למשנה הקודמת וגם ההלכה דומה..

2.     הדמיון בעיצוב מזמין דיון בשאלת הצריכותא (גם משנה זו וגם קודמתה).

פרק א - משנה ג

הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה,

וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ תְּנֶהָ לִי,

נְטָלָהּ וְאָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָהּ,                                       זָכָה בָהּ.

אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָהּ תְּחִלָּה                לֹא אָמַר כְּלוּם:

1.     העיצוב מסייע להבין מה אומר כל אחד. מה אומר הרוכב ומה אומר החבר.

2.     העיצוב מבהיר מה בין שורה 3 לשורה 4.

פרק א - משנה ד

רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל עָלֶיהָ,

וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ,                                     זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָהּ.

רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה,

אַחַר צְבִי שָׁבוּר אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ,

וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי          זָכְתָה לוֹ

 הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין,

וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי,         לֹא אָמַר כְּלוּם:

1.     העיצוב מראה שלפנינו שלשה מקרים: הגבהת המציאה, קניין על ידי השדה בשתי צורות.

2.     העיצוב של המקרה השני מקביל למקרה השלישי מחמת הלשונות המשותפים 

פרק א - משנה ה

מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,

מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים,

מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ,                                                                   הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,

מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים,

מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּתֻבָּתָהּ,            הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן:

1.     עיצוב המשנה מסייע לזהות את ההלכות המקבילות בצורה ניגודית, משפט בשורה 1 מול  משפט בשורה 2.

פרק א - משנה ו

מָצָא שְׁטָרֵי חוֹב,     אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים,                 לֹא יַחֲזִיר,

שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן,

אֵין בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים,                      יַחֲזִיר,

שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יַחֲזִיר,

מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן:

1.     העיצוב של המשנה מקביל בין דעתו של ר' מאיר לבין דעת חכמים בצורה בולטת.

פרק א - משנה ז

מָצָא גִטֵּי נָשִׁים, וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָתֵיקֵי, מַתָּנָה וְשׁוֹבְרִים,          הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר,

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִתְּנָם

1.     עיצוב המשנה דומה לעיצובה של המשנה הקודמת. המבנה הוא: מקרה, דין, נימוק.

פרק א - משנה ח

מָצָא   אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן,

שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וּשְׁטָרֵי בֵרוּרִין,

וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין                                                   הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.

מָצָא   בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא, תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת,

אוֹ אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת,                                                הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.

וְכַמָּה אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת, שְׁלשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָזֶה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,

אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלשָׁה,                                       יַחֲזִיר לַלֹּוֶה,

שְׁלשָׁה הַלֹּוִין מֵאֶחָד,                                       יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה

 מָצָא שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ,          יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת,                                             יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת:

1.     במשנתנו ארבעה חלקים. העיצוב מסייע לבודד כל מקרה ולהבין אותו בעצמו.

2.     העיצוב מחלק בין המקרים שבטור הימני לבין ההלכה שבטור השמאלי.

פרק ב

פרק ב - משנה א

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז.

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ,

מָצָא   פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת,

כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה,

כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים,

וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר

 וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן

 וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן,                 הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי,                                             חַיָּב לְהַכְרִיז.

כֵּיצַד.

מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר,

כָּל כְּלֵי אֶנְפּוֹרְיָא                                             אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

פרק ב - משנה ב

וְאֵלוּ חַיָּב לְהַכְרִיז,

מָצָא   פֵרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא,

מָעוֹת בְּכִיס אוֹ כִיס כְּמוֹת שֶׁהוּא,

צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת,

שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה,

כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד

                    וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,

וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן,

כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן,                                           הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז

1.     משניות א'-ב' הן רצף אחד. הניסוח של השורה הראשונה במשנה א' מוכיח שיש לקרוא את שתי המשניות הללו במקביל. (כדאי לקרוא אותן אחת ליד השניה ולא אחת מתחת לשנייה).

2.     העיצוב מבליט בעליל את המקרים בצד ימין ואת ההלכה בצד שמאל.

3.     בהשוואת שתי המשניות המעוצבות ניכרת ההקבלה בין המקרים השונים, גם בלשון וגם בתוכן.

4.     העיצוב מזמין את המעיין לשאול "למה"? מה היא הסיבה לקביעת ההלכה בכל מקרה. 

5.     העיצוב רומז למיוחד ולמשותף, שיש במציאות השונות שרשומות בכל שורה.

6.     העיצוב של הפרק כולו יחשוף עד מהרה לתלמידים שלמציאה יש כמה הלכות אפשריות: הרי אלו שלו, חייב להכריז, לא ייגע בהם (יהא מונח עד שיבוא אליהו). חשיפה חוזרת ונשנית תלמד את התלמידים  את העיקרון העומד בבסיס כל הלכה.

פרק ב - משנה ג

מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין,

אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת,                           הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן.

מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶּה,                                           לֹא יִגַּע בּוֹ,

אִם מְגֻלֶּה,                                            נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

מָצָא בְגַל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן,                                                      הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ               מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ,                             שֶׁלּוֹ,

מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים,                           שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת

 אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת                     הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ

1.     העיצוב מלמד שבמשנתנו שלשה חלקים: הגוזלות, הכלי באשפה, מציאה בכותל.

2.     העיצוב מראה את המקרה בצד ימין ואת הדין בצד שמאל.

3.     העיצוב מראה שבחלק הראשון שלש אפשרויות, בחלק השני שתי אפשרויות, ובחלק השלישי ארבע אפשרויות. יש מקום לברר את ההבדל בין האפשרויות השונות.

4.     העיצוב של החלק הראשון מזמין את השאלה לגבי "הגוזלות המקושרות". למה נכתבו אחרי המקרה השני ולא אחרי השלישי.

פרק ב - משנה ד

מָצָא   בַחֲנוּת,                             הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי,           שֶׁל חֶנְוָנִי.

לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי,                      הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי,         הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי.

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ

אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת,

וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת,                        הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

אִם הָיוּ צְרוּרִין,                          נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

1.     העיצוב מראה שבמשנה שלשה חלקים. מציאה בחנות, מציאה ליד השולחני, מציאה בתוך פירות.

2.     בכל חלק יש שתי אפשרויות שמשפיעות על הדין שנמצא בטור השמאלי.

3.     העיצוב של טור הדין מזמין את השאלה לגבי שתי המילים האחרונות של המשנה. למה לא יחזיר את הצרור לחברו?.

פרק ב - משנה ה

אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת.

לְהָקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ,

מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת            שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים     וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים,

אַף כָּל דָּבָר                       שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים      וְיֶשׁ לוֹ תוֹבְעִים,      חַיָּב לְהַכְרִיז:

1.     משנה זאת בסגנון מדרש ההלכה מעוצבת בצורה המבהירה את הכלל "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא".

2.     עיצוב המשנה מבליט את המיוחד ב"שמלה", שהוא העיקרון הנלמד לגבי כל המציאות.

פרק ב - משנה ו

וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז.

עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים,

כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:

1.     העיצוב מבליט את המחלוקת העקרונית בין התנאים.

פרק ב - משנה ז

אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ,               לֹא יִתֶּן לוֹ.

וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ,                 לֹא יִתֶּן לוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ,

עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ

אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמָּאי.

כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל,                                   יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל.

וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל,                                 יִמָּכֵר,

שֶׁנֶּאֱמַר וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

מַה יְּהֵא בַדָּמִים.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר,

יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן,          לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,

לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן,     לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:

1.     במשנתנו שלשה חלקים. הסימנים והרמאי, הטיפול באבידה, מה יהיה עם הכסף אם מוכרים את האבידה.

2.     העיצוב מבליט שבחלק הראשון ובחלק השני יש פסוק לחיזוק וראיה.

3.     העיצוב בחלק השלישי מחדד ומבהיר את המחלוקת בין התנאים.

פרק ב - משנה ח

מָצָא סְפָרִים,                    קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם.

וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת,     גּוֹלְלָן.

אֲבָל לֹא יִלְמֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה,

וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ.

מָצָא כְסוּת,                      מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם

 וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ,             אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ.

כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת,        מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשָׁחֳקָן.

כְּלֵי זָהָב וּ כְלֵי זְכוּכִית,      לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה,            וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל,                     הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל:

1.     העיצוב מראה שיש חמש אפשרויות במשנה. ארבע הראשונות דנות בצורת הטיפול באבידה אחרי שהיא נלקחה לבית המוצא, והאפשרות החמישית בהיתר למוצא לא לקחת בכלל את האבידה.

2.     העיצוב מחדד את צורת הטיפול המתאימה לכל סוג של אבידה.

פרק ב - משנה ט

אֵיזוֹ הִיא אֲבֵדָה,

מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ,                               אֵין זוֹ אֲבֵדָה.

חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים,              הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה.

הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה,

אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים                                             חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם.

הָיָה בָטֵל מִ סֶּלַע,    לֹא יֹאמַר לוֹ תֶּן לִי סֶלַע,

אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.

אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין,         מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵית דִּין.

אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין,        בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה,         שֶׁלּוֹ קוֹדֵם:

1.     העיצוב מראה שבמשנה שלשה חלקים: איזו בהמה נחשבת כאבידה, חובת ההחזרה כמה וכמה פעמים, התגמול הכספי למי שמטפל באבידה.

2.     העיצוב מראה את המקרים בצד ימין ואת הדין בצד שמאל.

3.     העיצוב מבליט יפה את שתי האפשרויות שבחלק הראשון.

4.     העיצוב של החלק השני רומז לדיוק הדין מן הפסוק.

פרק ב - משנה י

מְצָאָהּ בָּרֶפֶת,                             אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ.

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,                 חַיָּב בָּהּ

 וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת,          לֹא יִטַּמָּא לָהּ.

אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא,

אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ, אַל תַּחֲזִיר             לֹא יִשְׁמַע לוֹ.

פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן,

אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים,     חַיָּב,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) עָזֹב תַּעֲזֹב.

הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר,

הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה,

אִם רְצוֹנְךָ לִפְרֹק פְּרֹק,                פָּטוּר,

שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ.

אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה,                חַיָּב

 מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק,

אֲבָל לֹא לִטְעֹן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,   אַף לִטְעֹן.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר,

אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ,       אֵין זָקוּק לוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּׂאוֹ,

מַשְּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ:

1.     במשנתנו שישה חלקים. השניים הראשונים ממשיכים בדיני אבידה. וארבעת החלקים הבאים עוסקים במצוות פריקה וטעינה. (מדוע זה נכנס כאן באמצע המשנה?)

2.     העיצוב של החלק הראשון מציין שלש אפשריות. העיצוב של החלק השני מטפל על דרך השרשור במצוות כיבוד אב.

3.     העיצוב של ארבעת החלקים העוסקים במצוות פריקה וטעינה מראה, שבכל אחד מהמקרים יש פסוק שמחזק את הדין.

4.     בחלק החמישי העיצוב מבליט את צדדי המחלוקת.

5.     העיצוב בחלק השישי מראה את דיוק הדין מן הפסוק.

פרק ב - משנה יא

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו,                  אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת.

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ,                    שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת.

אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ,             שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת,

שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה,

וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

וְאִם אָבִיו חָכָם, שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת.

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְּׂאוֹי    מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו.

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי,        פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו.

וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:

1.     במשנתנו שלשה חלקים שעוסקים ביחס שבין האדם לאביו ולרבו בנוגע לאבידה, לפריקה, ולפדיון שבויים.

2.      עיצוב המשנה מראה יפה את סדר העדיפות בפעולות: קודם האדם עצמו, ואחר כך הרב, ואחר כך האב.

העיצוב מראה את המקרים בצד ימין ואת הדין בצד שמאל.

פרק ג

פרק ג - משנה א

הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵלִים וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ

 שִׁלֵּם וְלֹא רָצָה לִשָּׁבַע,      שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע וְיוֹצֵא,

נִמְצָא הַגַּנָּב, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל.

טָבַח וּמָכַר,   מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

לְמִי מְשַׁלֵּם,

לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ

 נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם

          נִמְצָא הַגַּנָּב, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל,

טָבַח וּמָכַר,   מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

לְמִי מְשַׁלֵּם,

לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן:

1.     העיצוב מראה שאחרי הכותרת שבשורה הראשונה מביאה המשנה שתי אפשרויות: שילם או נשבע.

2.     העיצוב מראה באופן בהיר את ההשפעה של כל אפשרות, על הקנס שהגנב משלם. 

3.     העיצוב מראה יפה את ההקבלה המילולית המוקפדת בין שני החלקים.  

פרק ג - משנה ב

הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵרוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר, וּמֵתָה כְדַרְכָּה,         

יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְדַרְכָּה,      וְהַשּׁוֹאֵל יְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר

 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי,

כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ,

אֶלָּא תַחֲזֹר פָּרָה לַבְּעָלִים:

1.     משנתנו עוברת מדיני הפקדון לדיני השוכר. העיצוב מראה יפה את הוויכוח שבין תנא קמא לרבי יוסי.

2.     העיצוב מבליט את שאלתו הרטורית של רבי יוסי.

פרק ג - משנה ג

אָמַר לִשְׁנַיִם, גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה,                        וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם,

אוֹ, אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד לִי מָנֶה,          וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא,

נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ:

1.     העיצוב מראה שבמשנה שני מקרים דומים. ושהדין זהה בשניהם.

פרק ג - משנה ד

שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם,

זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתָיִם       וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתָיִם,

נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה                   וְלָזֶה מָנֶה,    וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי.

אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ:

1.     העיצוב מראה יפה את הויכוח העקרוני שבין תנא קמא לבין רבי יוסי, ואת ההגיון הפסיכולוגי בטענת רבי יוסי.

פרק ג - משנה ה

וְכֵן שְׁנֵי כֵלִים, אֶחָד יָפֶה מָנֶה וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז,

זֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי,

נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן,

וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי קָטָן לַשֵּׁנִי,                  וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי.

אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ:

1.     העיצוב מראה שמשנתנו היא עוד דוגמא לאותה מתכונת ולאותה הלכה כמו במשנה הקודמת.

פרק ג - משנה ו

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ,          אֲפִלּוּ הֵן אֲבוּדִין לֹא יִגַּע בָּהֶן.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,

מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵית דִּין,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים:

1.     העיצוב של המשנה מראה יפה את צדדי המחלוקת, בין תנא קמא לבין רבן שמעון בן גמליאל.

פרק ג - משנה ז

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ,          הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת.

לְחִטִּין וּלְאֹרֶז,                             תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין לְכוֹר,

לִשְׂעֹרִין וּלְדֹחַן,                           תִּשְׁעָה קַבִּין לְכוֹר,

לְכֻסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן,                  שָׁלשׁ סְאִין לְכוֹר.

הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה, הַכֹּל לְפִי הַזְּמָן.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי,

וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין, וַהֲלֹא אוֹכְלוֹת בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָא.

אֶלָּא אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת     אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבָד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

אִם הָיְתָה מִדָּה מְרֻבָּה, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת:

1.     משנתנו דנה בצורת ההתנהלות עם פיקדון של תבואה או פירות. העיצוב מבליט את ההיגיון בדעות שלשת התנאים.

2.     עיצוב דברי תנא קמא מבהיר יפה את ההבדל בין סוגי התבואה והפירות. 

פרק ג - משנה ח

יוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לְיַיִן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,             חֹמֶשׁ.

יוֹצִיא לוֹ שְׁלשֶׁת לֻגִּין שֶׁמֶן לְמֵאָה,

לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, לֹג וּמֶחֱצָה בָּלַע.

אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק,        אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים.

אִם הָיוּ קַנְקַנִּים יְשָׁנִים,    אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בָּלַע.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזֻקָּק לַחֲבֵרוֹ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה,

הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה:

1.     משנתנו היא המשך ההנחיה לגבי התנהלות עם פיקדון של יין או שמן.

2.     העיצוב מבהיר את המחלוקת לגבי יין בין ת"ק לבין ר' יהודה.

3.     העיצוב מראה שלגבי שמן אין מחלוקת אלא ציון ההבדל בין סוגי שמנים. העיצוב גם מחדד את דברי ר' יהודה בסיפא.

פרק ג - משנה ט

הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ,          וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם,

וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה,

אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה,                 לְצָרְכּוֹ, חַיָּב,

לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר.

אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה,                בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר.

יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם,

וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה,

בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ,

לְצָרְכּוֹ, חַיָּב,

לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר:

1.     העיצוב מבליט את ההקבלה או הניגוד בין שני המושגים: "לצורכו – לצרכה"

2.     העיצוב מראה שיש שני מצבים עקרוניים: "לא ייחדו לה הבעלים מקום - או ייחדו לה הבעלים מקום".

3.     העיצוב גם מבליט את ההבדל בין "מתוך ידו" לבין "הניחה".

פרק ג - משנה י

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ,

צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו,

אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,

וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָרָאוּי,                               חַיָּב,

שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים.

וְאִם שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים,                  פָּטוּר:

1.     במשנתנו שני מצבים שהעיצוב מראה אותם בצד שמאל.

2.     באשר למצב הראשון העיצוב מראה שיש שלש אפשרויות.

פרק ג - משנה יא

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שֻׁלְחָנִי,        אִם צְרוּרִין,            לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם,

לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן,

מֻתָּרִין,                   יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן,

לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.

אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,                בֵּין צְרוּרִין

וּבֵין מֻתָּרִים            לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן,

לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן

                    חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

חֶנְוָנִי כַּשֻּׁלְחָנִי:

1.     העיצוב מראה שיש שלשה מקרים במשנה: הפקדה אצל שולחני, הפקדה אצל בעל הבית הפקדה אצל חנווני.

2.     העיצוב מראה יפה את ההקבלה ואת ההבדל בין המקרה הראשון לשני.

3.     העיצוב מראה יפה בחלק השלישי את המחלוקת בין ר' מאיר לר' יהודה.

פרק ג - משנה יב

הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,         יִלְקֶה בְחָסֵר וּבְיָתֵר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,           כִּשְׁעַת הוֹצָאָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,            כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה

 הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,         חַיָּב.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,           אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.

כֵּיצַד.

הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה,       אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית.

הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה,                     מְשַׁלֵּם דְּמֵי כֻלָּהּ:

1.    העיצוב מראה את ההבדל בין שלח יד לפיקדון לבין מצב שרק חשב לשלוח יד בפקדון

2.    העיצוב מבהיר יפה את שני המצבים בסיפא של המשנה. מצב אחד שהטה את החבית ומצב שני שהגביהה אותה. הדבר משפיע על הדין. (בנוגע למילה "כיצד" יש חילופי גרסאות. יש שלא גורסים אותה ואז הסיפא היא מקרה חדש בפני עצמו, ולא דוגמא למקרים בתחילת המשנה).

פרק ד

פרק ד - משנה א

הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף,               וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב.

הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף             וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַנְּחשֶׁת.

מָעוֹת הָרָעוֹת קוֹנוֹת אֶת הַיָּפוֹת, וְהַיָּפוֹת אֵינָן קוֹנוֹת אֶת הָרָעוֹת.

אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ,          וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת אֲסִימוֹן.

מִטַּלְטְלִין קוֹנִים אֶת הַמַּטְבֵּעַ,     וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין

 זֶה הַכְּלָל,    כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה:

1.     העיצוב של המשנה מתבקש מחמת התבנית שלה, ומחמת לשונותיה המשותפות. (קונה - אינו קונה).

2.     העיצוב מראה יפה את משחק המילים. כל שורה מתחילה ונגמרת באותה מילה או באותו ביטוי.

פרק ד - משנה ב

כֵּיצַד

 מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת             וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת,             אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.

נָתַן לוֹ מָעוֹת                     וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת,      יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.

אֲבָל אָמְרוּ, מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָּגָה,

הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע             מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,             כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ,              יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה:

1.     העיצוב מראה שבמשנתנו שלשה נושאים: הדגמת המשנה הקודמת (שורות 1-2), דין "מי שפרע" (שורות 3-4), דעת רבי שמעון (שורה 5).

2.     הנושא הראשון  מדגים את שורה 5 מהמשנה הקודמת והוא מעוצב בהתאמה.

3.     העיצוב של דין "מי שפרע" מסייע להבין את חומרת אי העמידה בהבטחות.

פרק ד - משנה ג

הָאוֹנָאָה, אַרְבָּעָה כֶסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶסֶף לַסֶּלַע,          שְׁתוּת לַמִּקָּח.

עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר.      עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.

הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד,

הָאוֹנָאָה שְׁמֹנָה כֶסֶף לַסֶּלַע,                                                 שְׁלִישׁ לַמִּקָּח,

וְשָׂמְחוּ תַגָּרֵי לוֹד.

אָמַר לָהֶם,                        כָּל הַיּוֹם מֻתָּר לְהַחֲזִיר.

אָמְרוּ לוֹ,      יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵנוּ,

וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים:

1.     העיצוב מבליט את המחלוקת בין ת"ק לרבי טרפון בטור האמצעי ובטור השמאלי.

2.     העיצוב מבהיר את השיח בין ר' טרפון לבין תגרי לוד ואת ההיגיון הכלכלי של התגרים.

פרק ד - משנה ד

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר,         יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה.

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לְהֶדְיוֹט,               כָּךְ אוֹנָאָה לְתַגָּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,                       אֵין אוֹנָאָה לְתַגָּר.

מִי שֶׁהֻטַּל עָלָיו,                           יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה,

רָצָה, אוֹמֵר תֶּן לִי מְעוֹתַי,           אוֹ תֶן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתַנִי:

1.     העיצוב מראה שבמשנתנו שני חלקים: דין הלוקח המוכר והתגר, ודין תיקון ההונאה.

2.     העיצוב מראה שהמילה המרכזית היא הונאה. (חמש פעמים).

3.     העיצוב של החלק השני מראה את שתי האפשרויות, לבחירתו של מי שהונו אותו.

פרק ד - משנה ה

כַּמָּה תְהֵא הַסֶּלַע חֲסֵרָה וְלֹא יְהֵא בָהּ אוֹנָאָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר,              אַרְבָּעָה אִסָּרִין, אִסָּר לְדִינָר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,             אַרְבָּעָה פֻנְדְּיוֹנוֹת, פֻּנְדְּיוֹן לְדִינָר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,             שְׁמֹנָה פֻנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פֻנְדְּיוֹנוֹת לְדִינָר:

1.     עיצוב המשנה מתבקש מחמת המחלוקת המשולשת שבמשנה.

2.     העיצוב מראה את ההדרגתיות בדעתם של התנאים. (הונאה במטבעות היא אחד חלקי עשרים וארבע, או אחד חלקי שתים עשרה, או אחד חלקי שש).

פרק ד - משנה ו

עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר

          בַּכְּרַכִּים,                 עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְשֻׁלְחָנִי,

וּבַכְּפָרִים,               עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת.

אִם הָיָה מַכִּירָהּ,     אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ,

וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַרְעֹמֶת.

וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה:

1.     משנתנו ממשיכה לדון במטבע שנשחק. העיצוב מבליט את שלשת האפשרויות להחזרת המטבע השחוק. ואת ערכה של המטבע לעניין פדיון מעשר שני.

פרק ד - משנה ז

הָאוֹנָאָה                 אַרְבָּעָה כֶסֶף,

וְהַטַּעֲנָה                  שְׁתֵּי כֶסֶף,

וְהַהוֹדָאָה               שָׁוֶה פְרוּטָה.

חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן.

הַהוֹדָאָה                 בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. 

וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. 

וְהַנֶּהֱנֶה                   בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ,           מָעַל. 

וְהַמּוֹצֵא                  שָׁוֶה פְּרוּטָה,                               חַיָּב לְהַכְרִיז.

וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ     שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ,  יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְמָדָי:

1.     עיצוב משנתנו מראה את רשימת חמשת הדברים בהם רלוונטי המושג "שווה פרוטה".

2.     העיצוב מראה איך הגיעה המשנה לעסוק בנושא שווה פרוטה מתוך הדיון בשיעור האונאה (שישית), והמעבר לשיעור הטענה (טענת מודה במקצת) וההודאה.

פרק ד - משנה ח

חֲמִשָּׁה חֻמְשִׁין הֵן

 הָאוֹכֵל         תְּרוּמָה,

וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר,

וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי

                    וְהַחַלָּה,

וְהַבִּכּוּרִים                                             מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ,       מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ,                              מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

הַנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ,          מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ:

1.     עיצוב משנתנו מתבקש מחמת תבניתה הנזכרת בכותרת (חמש פעמים חומש). המשנה מזכירה זאת כהמשך לפרוט במשנה הקודמת של חמש פעמים שווה פרוטה.

2.     בנוגע לשורה האחרונה יש הגורסים "יוליכנו אחריו אפילו למדי". גרסה זאת מלמדת עד כגמה גדולה האחריות של מי שגזל מחברו אפילו דבר קטן ששווה בסך הכל פרוטה.

פרק ד - משנה ט

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה.

הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת.

אֵין לָהֶן לֹא תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה,

שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,

קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן,    יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה

                    וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן,     אֵין לָהֶן אוֹנָאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית,          אֵין לָהֶם אוֹנָאָה.

אָמְרוּ לוֹ,                                                                  לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ:

1.     העיצוב מראה שמשנתנו מחולקת לשלשה חלקים: דברים שאין בהם אונאה, מחלוקת ר' שמעון לגבי קודשים, תוספת דברים שאין בהם אונאה שמוסיף ר' יהודה.

2.     העיצוב של החלק הראשון מבהיר את שלשת הנושאים הקשורים לרשימה של שורה 2.

3.     העיצוב של החלק השלישי מבהיר את המחלוקת העקרונית בין רבי יהודה לחכמים.

פרק ד - משנה י

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר,     כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים.

לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה,        וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח.

אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה,                 לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים.

אִם הוּא בֶן גֵּרִים,                       לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ

 שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:

1.     עיצוב המשנה מתבקש מתוכנה ומלשונה. הכותרת בשורה 1 ושלשת הדוגמאות בשורות הבאות.

2.     הביטוי "לא יאמר" החוזר שלש פעמים מבהיר את המושג "אונאת דברים" (אונאת דיבורים).

פרק ד - משנה יא

אֵין מְעָרְבִין פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת,           אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים,

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים.

בֶּאֱמֶת, בְּיַיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְרַךְ,     מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ.

אֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן,                   אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו.

מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ,                         לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַחֲנוּת אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ,

וְלֹא לְתַגָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ,               שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ.

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן,             יַטִּילוּ:

1.     העיצוב מראה שבמשנתנו שני נושאים: עירבוב פירות, עירבוב ביין.

2.     העיצוב של החלק השני מראה את אפשרויות העירבוב השונות ביין: סוגי יין שונים, שמרים ויין, מים ויין.

3.     הטור השמאלי משקף את הערך של ישרות, אותו באה משנתנו ללמד.

פרק ד - משנה יב

הַתַּגָּר נוֹטֵל מֵחָמֵשׁ גְּרָנוֹת            וְנוֹתֵן לְתוֹךְ מְגוּרָה אַחַת.

מֵחָמֵשׁ גִּתּוֹת,          וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּטָּם אֶחָד.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מִתְכַּוֵּן לְעָרֵב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

לֹא יְחַלֵּק הַחֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת,     מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָן לָבֹא אֶצְלוֹ.

וַחֲכָמִים                  מַתִּירִין

 וְלֹא יִפְחֹת אֶת הַשָּׁעַר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,   זָכוּר לָטוֹב.

לֹא יָבֹר אֶת הַגְּרִיסִין,

דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל.

וַחֲכָמִים                  מַתִּירִין.

וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה,          שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְגוֹנֵב אֶת הָעָיִן

 אֵין מְפַרְכְּסִין         לֹא אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא אֶת הַכֵּלִים:

1.     במשנתנו שני חלקים. בחלק הראשון המשך דיון על תערובת של יין. בחלק השני הנחיות להתנהלות הוגנת של המוכרים דברים שונים.

2.     העיצוב של החלק השני מראה את הרעיונות השונים של המוכרים כדי למשוך לקוחות. חלוקת ממתקים לילדים, הורדת מחירים, ניקוי הגריסין, יפוי זמני של הדבר הנמכר (אדם, בהמה, כלים).

פרק ה

פרק ה - משנה א

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית.

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ.

הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ.

וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית,

הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת.

כֵּיצַד.

לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר,

עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין,

אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן.

אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים,

וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יָיִן,      וְיַיִן אֵין לוֹ:

1.     משנתנו עוברת לדין בענייני ריבית. עיצוב המשנה מראה שהיא מחולקת לשני נושאים: הסבר "נשך" והסבר "תרבית".

2.     עיצוב החלק הראשון מראה שיש שתי דוגמאות. עיתצוב החלק השני מראה דוגמא אחת מורכבת.

פרק ה - משנה ב

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.

מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר.

כֵּיצַד.

הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי,

הֲרֵי הוּא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לְשָׁנָה,

וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ,

בְּסֶלַע לְחֹדֶשׁ,          מֻתָּר.

מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ   וְאָמַר לוֹ, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי,

הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּאֶלֶף זוּז,

אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה,                  אָסוּר:

1.     העיצוב מראה שבמשנתנו שני נושאים הקשורים לריבית: דין מלווה ששוכר מהלווה נכס, דין תשלום עבור שכירות ותשלום עבור קנייה.

2.     העיצוב של החלק השני מראה את ההבדל, בין תשלום עבור שכר דירה לשנה, לבין תשלום עבור קניית נכס, בנוגע לריבית.

פרק ה - משנה ג

מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים,

וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ,   אָסוּר.

הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ,

וְאָמַר לוֹ, אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים

הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי,                                                           הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ.

          וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים:

1.     העיצוב מראה שבמשנתנו שני נושאים: ריבית במכירה, וריבית בהלוואה תמורת מישכון השדה.

2.     העיצוב מראה שיש הבדל בדין בין שני המקרים כפי שניכר בצד שמאל. עיצוב זה מוביל לשאלה מדוע יש הבדל.

פרק ה - משנה ד

אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי                                לְמַחֲצִית שָׂכָר,

וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת               לְמַחֲצִית שָׂכָר,

אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל.

אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין                           לְמֶחֱצָה,

וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין                        לְמֶחֱצָה,

אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ.

אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין                    לְמֶחֱצָה,

וּמְגַדְּלִין אוֹתָן         עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין.

וַחֲמוֹר,                   עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעָנֶת

1.     משנתנו עוסקת בשותפויות וצורת חלוקת הרווח. העיצוב מראה מה אסור לעשות מחמת חשש ריבית, ומה מותר לעשות ואין הדבר נחשב לריבית.

2.     שלשת הטורים המעוצבים מראים את ההקבלות. בטור הימני מה לא עושים ומה מותר לעשות. בטור האמצעי הביטוי מחצה חוזר חמש פעמים. ובטור השמאלי מה מותר לעשות. 

פרק ה - משנה ה

שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר    וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל                            לְמֶחֱצָה.

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד,              חוֹלְקִין,

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל,                                         יְגַדֵּלוּ.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,

שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ   וּסְיָח עִם אִמּוֹ.        וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ,

וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית:

1.     משנתנו ממשיכה לדון בשותפויות וחלוקת הרווח בצורה המותרת ללא חשש ריבית.

2.     העיצוב מראה את  ההקבלות בחלק הראשון ואת שלשת המקרים שמוסיף רבן גמליאל. 

פרק ה - משנה ו

אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל                מִיִּשְׂרָאֵל,                מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.

אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל               מִן הַנָּכְרִים,

וְלֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית,

וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב.

מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי    מִדַּעַת הַנָּכְרִי,

אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:

1.     המשנה מבחינה בין ישראל לנוכרים במה שקשור לאיסור ריבית. העיצוב מראה את ההקבלה בדינים בין ישראל לבין נוכרי

פרק ה - משנה ז

אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר

יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה

          הָיָה הוּא תְחִלָּה לַקּוֹצְרִים,          פּוֹסֵק עִמּוֹ

עַל הַגָּדִישׁ,

וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים,

וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים,

וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר,

וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ בַכִּבְשָׁן.

וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,

אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל                   אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה.

וַחֲכָמִים        מַתִּירִין.

וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ

 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ,

יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶּן לִי מְעוֹתָי:

1.     במשנה נושאים אחדים הקשורים למסירת כסף מראש עבור סחורה שתגיע בהמשך. העיצוב מראה את האפשרויות המותרות ואת אלה האסורות.

2.     העיצוב של החלק הראשון במשנה מראה את ההתנהלות עם התבואה עם היין ועם השמן.

פרק ה - משנה ח

מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּין לְזֶרַע,    אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל.

שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל

מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע,    בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ,

אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ

 נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל,

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן,                            אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ:

1.     עיצוב המשנה מראה את התנהלותו המוסרית של רבן גמליאל – לפנים משורת הדין.

פרק ה - משנה ט

לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ,      הַלְוֵינִי כוֹר חִטִּין     וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ לַגֹּרֶן

 אֲבָל אוֹמֵר לוֹ,                 הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְנִי,

אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.

וְהִלֵּל אוֹסֵר.

וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר,

לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ      עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים,

שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים,                    וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית:

1.     בכל עיסקה שמחיר הסחורה משתנה עלולה להיות ריבית. עיצוב המשנה מראה מתי ניתן להלוות חיטים או לחם  מבלי שיהיה חשש ריבית ומתי הדבר לא ניתן. 

פרק ה - משנה י

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ,       עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ,

וְלֹא יֹאמַר לוֹ                    נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ,       עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ.

כָּל יְמֵי גָרִיד,           אֶחָד.

כָּל יְמֵי רְבִיעָה,        אֶחָד.

לֹא יֹאמַר לוֹ                      חֲרשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד                וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,

יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת.

כֵּיצַד.

נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ

וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי,                                              זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת.

 לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ

וְאָמַר בִּשְׁבִיל מְעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי,                 זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,

יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים,

לֹא יֹאמַר לוֹ,           דַּע כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי:

1.     המשנה מלמדת שיש חשש ריבית גם במקרה שאדם עובד עבור חברו ואחר כך חברו עובד עבורו. עיצוב המשנה מראה מתי הדבר אפשרי ומתי יש בו חשש ריבית.

2.     עיצוב המשנה מראה את ההבדל בין ריבית מוקדמת לריבית מאוחרת ששתיהן אסורות.

3.     העיצוב מראה את הרחבת אישור הריבית על ידי רבי שמעון. 

פרק ה - משנה יא

וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,             אַף הַסּוֹפֵר

 עוֹבְרִים        מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כה)

וּמִשּׁוּם בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ (שם)

וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כב(

וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם)

וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט)

1.     עיצוב המשנה מראה את שני חלקיה. מי הם העוברים על איסור ריבית, ועל אלו פסוקים עוברים השותפים לריבית.

2.     עיצוב החלק השני מראה יפה את הלאווין שעוברים בכל איסור ריבית.

פרק ו

פרק ו - משנה א

הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין וְהִטְעוּ זֶה אֶת זֶה,             אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַרְעֹמֶת.

שָׂכַר אֶת       הַחַמָּר וְאֶת הַקַּדָּר             לְהָבִיא פִרְיָפְרִין וַחֲלִילִים לַכַּלָּה אוֹ לַמֵּת,

וּפוֹעֲלִין                             לְהַעֲלוֹת פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה,

וְכָל דָּבָר שֶׁאָבֵד,

וְחָזְרוּ בָהֶן                                  מְקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם,

שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן:

1.     עיצוב המשנה מראה שיש הבדל בין הדין בשורה 1 לבין הדין במקרים האחרים. הדבר ניכר בטור השמאלי. וסיבת ההבדל היא דבר האבד.

2.     העיצוב מראה יפה את שלשת הדוגמאות שבחלק השני של דבר האבד.

3.     בשתי השורות האחרונות מבליט העיצוב את הפתרון הקיצוני שמציעה המשנה.

פרק ו - משנה ב

הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין           וְחָזְרוּ בָהֶן,                                 יָדָן עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

אִם בַּעַל הַבַּיִת חוֹזֵר בּוֹ,              יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

כָּל הַמְשַׁנֶּה,                                יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ,                            יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה:

1.     עיצוב המשנה מתבקש מחמת הלשון החוזרת "ידו על התחתונה".

2.     עיצוב המשפטים בצד ימין מראה עד כמה חשוב שאדם יעמוד בדיבורו.

פרק ו - משנה ג

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ       בָּהָר             וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה,

בַּבִּקְעָה         וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר,

אֲפִלּוּ זוֹ עֶשֶׂר מִילִין וְזוֹ עֶשֶׂר מִילִין וָמֵתָה,                                     חַיָּב.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה,

אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא                    אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ.

מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה,                         חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ       בָּהָר             וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה,

אִם הֶחֱלִיקָה,                             פָּטוּר

 וְאִם הוּחַמָּה,                             חַיָּב.

לְהוֹלִיכָהּ      בַּבִּקְעָה         וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר,

אִם הֶחֱלִיקָה,                             חַיָּב,

וְאִם הוּחַמָּה,                              פָּטוּר.

אִם מֵחֲמַת הַמַּעֲלָה                     חַיָּב:

1.     העיצוב מראה שבמשנה שני חלקים. בחלק הראשון השוכר שינה מן ההסכם ולכן הוא חייב. בחלק השני קרה משהו שהוא לא בשליטת השוכר ולכן הוא פטור.

2.     השורה האחרונה מבליטה את חובת המשכיר  כלפי השוכר.

פרק ו - משנה ד

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה   לַחֲרשׁ בָּהָר   וְחָרַשׁ בַּבִּקְעָה,

אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן,   פָּטוּר

                              בַּבִּקְעָה         וְחָרַשׁ בָּהָר,

אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן,   חַיָּב.

לָדוּשׁ בַּקִּטְנִית        וְדָשׁ בַּתְּבוּאָה,                             פָּטוּר,

לָדוּשׁ בַּתְּבוּאָה        וְדָשׁ בַּקִּטְנִית,                             חַיָּב,

מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית מַחֲלָקֶת:

1.     עיצוב המשנה מתבקש מחמת ההקבלה המלאה בין שני חלקיה. בשני החלקים ממש אותן לשונות.

2.     השורה האחרונה מעוצבת כדי להבליט את האחריות של השוכר לא לשנות מתנאי הסכם השכירות.

פרק ו - משנה ה

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר           לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִּים           וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעֹרִים,           חַיָּב.

תְּבוּאָה         וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶבֶן,             חַיָּב,

מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה לַמַּשְּׂאוֹי.

לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּים            וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעֹרִים,           פָּטוּר.

וְאִם הוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ,                                              חַיָּב.

וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ       וִיהֵא חַיָּב.

סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר,

סְאָה            לְגָמָל,

שְׁלשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר:

1.     העיצוב מראה שיש במשנה שני חלקים: השוכר את הפרה לחרוש, השוכר את הפרה לדוש.

2.     העיצוב מראה את ההקבלה היפה בין שני החלקים

3.     שתי המילים האחרונות מלמדות על הסיבה שהשוכר חייב. הוא עשה שינוי שגורם לנזק.

פרק ו - משנה ו

כָּל הָאֻמָּנִין,                                                    שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן.

וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ, טֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת,          שׁוֹמֵר חִנָּם.

שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לָךְ,                    שׁוֹמֵר שָׂכָר.

שְׁמֹר לִי, וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנָי,       שׁוֹמֵר חִנָּם

1.     משנתנו ממשיכה במתכונת דומה למשנה הקודמת וחלקה הראשון מעוצב באותה צורה.

2.     החלק השני מעוצב בצורה המבליטה את התוספת החריגה שגרמה לקריסת החמור.

פרק ו - משנה ז

הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן,                                         שׁוֹמֵר שָׂכָר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

הִלְוָהוּ מָעוֹת,                              שׁוֹמֵר חִנָּם.

הִלְוָהוּ פֵּרוֹת,                              שׁוֹמֵר שָׂכָר.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר,

מֻתָּר אָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹסֵק עָלָיו וְהוֹלֵךְ,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה:

1.     משנתנו עוברת לנושא אחר והיא מעוצבת כמתבקש מהטור השמאלי.

2.     עיצוב הטור הימני מאפשר לתאר כל מצב לגופו ולהבין את הדין שלו. 

פרק ו - משנה ח

הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ,

                    בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר,    יִשָּׁבַע.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,                                         זֶה וְזֶה יִשָּׁבַע,

וְתָמֵהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין                  זֶה וָזֶה לִשָּׁבֵעַ:

1.     עיצוב המשנה מראה שיש בה שני חלקים: שמירת המשכון והשכרת המשכון.

2.     עיצוב החלק הראשון מבליט את המחלוקת בין תנא קמא לבין ר' יהודה.

3.     עיצוב החלק השני מבהיר מדוע מותר להשכיר את המשכון.

פרק ז

פרק ז - משנה א

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם           לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב

 מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ                    שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב,

אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכוֹפָן.

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן,            יָזוּן.

לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה,     יְסַפֵּק.

הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ, צֵא שְׂכֹר לָנוּ פוֹעֲלִים.

הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת.

וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי,

אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה בִשְׁעָתוֹ,

לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.

אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַמְּלָאכָה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם,

עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַת וְקִטְנִית בִּלְבַד.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,

לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר,         הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

1.     עיצוב המשנה מראה שיש בה שני חלקים. מנהג המדינה בשכירות פועלים, הסיפור על רבי יוחנן בן מתיה ובנו.

2.     עיצוב החלק הראשון מראה שהכול תלוי "במקום שנהגו" , דהיינו במנהג המדינה.

3.     עיצוב השורה האחרונה יוצרת את החריזה עם "הכול כמנהג המדינה".

פרק ז - משנה ב

וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה

הָעוֹשֶׂה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע,   בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה,

וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע,         עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ,

בְּדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין

                              הָעוֹשֶׂה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע               בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה,

וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע          מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ,

וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ:

1.     עיצוב המשנה מתחייב מחמת ההקבלה המילולית שבין שני החלקים. בחלק הראשון פועל שמותר לו לאכול, ובחלק השני פועל שאסור לו לאכול בזמן עבודתו, מן הדברים שהוא עובד בהם.

2.     העמודה השמאלית מלמדת שההיתר לפועל לאכול ממה שהוא עובד בו, הוא רק בגידולי האדמה, אבל כשהפועל עובד בדברים אחרים שהם לא גידולי קרקע, אסור לו לאכול.

פרק ז - משנה ג

הָיָה עוֹשֶׂה    בְיָדָיו אֲבָל לֹא בְרַגְלָיו,

בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְיָדָיו, אֲפִלּוּ בִכְתֵפוֹ      הֲרֵי זֶה אוֹכֵל

 רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְיָדָיו וּבְרַגְלָיו:

1.     עיצוב המשנה מראה את המחלוקת בין ת"ק לבין רבי יוסי . האם מותר לפועל לאכול בכל צורת עבודה או רק בעבודה שהוא מפעיל בה גם את הרגל וגם את היד.

פרק ז - משנה ד

הָיָה עוֹשֶׂה    בִתְאֵנִים                 לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים

                    בַּעֲנָבִים,                 לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים.

אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ                    עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל.

וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִשְׁעַת מְלָאכָה,

אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ,

פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין       בַּהֲלִיכָתָן מֵאֻמָּן לְאֻמָּן,

וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת,

וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פוֹרָקֶת:

1.     העיצוב מראה את שני חלקי המשנה. החלק הראשון מברר ממה מותר לפועל לאכול וממה אסור. החלק השני דן בשאלה מתי מותר לפועל לאכול האם רק בסוף העבודה או גם בשלבי ביניים במהלך העבודה.

פרק ז - משנה ה

אוֹכֵל פּוֹעֵל    קִשּׁוּת           אֲפִלּוּ בְדִינָר,

וְכוֹתֶבֶת        אֲפִלּוּ בְדִינָר.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ.

וַחֲכָמִים        מַתִּירִין

 אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם   שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן

וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו:

1.     הכעיצוב של המשנה מבליט את המחלוקת לגבי השאלה אם מגידולים יקרים מותר לפועל לאכול ללא הגבלה או שרק בגובה השכר שהוא מקבל.

2.     העיצוב של שתי השורות האחרונות חשוב לכלל אכילותיו של האדם.

פרק ז - משנה ו

קוֹצֵץ אָדָם              עַל יְדֵי עַצְמוֹ

עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,

עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים,

עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ,                                       מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דָּעַת.

אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ       עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,

וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים,

וְלֹא עַל יְדֵי בְהֶמְתּוֹ,                              מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דָּעַת.

1.     עיצוב המשנה מתבקש מחמת ההקבלה המילולית המלאה בין שני חלקיה.

2.     הטור השמאלי שמבחין בין אלה שיש בהן דעת לבין אלה שאין בהם דעת מבליט את יכולת האיפוק של אנשים מבוגרים.

פרק ז - משנה ז

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ,                     הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ

                              אִם לֹא הוֹדִיעָן                            פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן.

נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו,

נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו,                       הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ.

אִם לֹא הוֹדִיעָן                            מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן:

1.     עיצוב המשנה מתבקש מחמת ההקבלה המלאה בין שני חלקיה. בחלק הראשון מדובר על עבודה בנטע רבעי ובחלק השני בעבודה אחרי גמר מלאכה שהיבול הוא טבל.

2.     העיצוב מראה שההגינות מחייבת להודיע לפועלים לפני התחלת העבודה שאסור יהיה להם לאכול. ואם לא הודיעו להם אז צריך לפדות או לעשר כדי שהם יוכלו לאכול.

פרק ז - משנה ח

שׁוֹמְרֵי פֵרוֹת אוֹכְלִין מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, אֲבָל לֹא מִן הַתּוֹרָה.

אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן. שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר.

שׁוֹמֵר חִנָּם                        נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל,

וְהַשּׁוֹאֵל                            מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל

 וְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר         נִשְׁבָּעִים עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה,

וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה:

1.     עיצוב המשנה מראה שהשורה הראשונה היא חתימת הנושא של אכילת הפועלים (עבודתם היא שמירת הפירות).

2.     על דרך השרשור עוברת המשנה בחלק השני לדיון בארבעת השומרים. עיצוב חלק זה מראה יפה את דיני השומרים.

פרק ז - משנה ט

זְאֵב אֶחָד,                                   אֵינוֹ אֹנֶס,

שְׁנֵי זְאֵבִים,                                אֹנֶס.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים,     אַף זְאֵב אֶחָד אֹנֶס.

שְׁנֵי כְלָבִים,                                אֵינוֹ אֹנֶס.

יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר,

מֵרוּחַ אַחַת,            אֵינוֹ אֹנֶס,

מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת,         אֹנֶס.

הַלִּסְטִים,                                   הֲרֵי זֶה אֹנֶס.

הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר

וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ,                       הֲרֵי זֶה אֹנֶס.

אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן,

אֲבָל אִם הוֹלִיכָן לִמְקוֹם

גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים,                    אֵינוֹ אֹנֶס:

1.     במשנה הקודמת נזכר ששומר שכר פטור מלשלם במקרה של אונס. משנתנו מלמדת מה הוא אונס. עיצוב המשנה מראה יפה את המקרים השונים מתי זה אונס ומתי לא. הטור השמאלי חוזר על הביטוי אונס הרבה פעמים. החלק הימני מלמד על המקרים השונים.

2.     עיצוב שתי השורות האחרונות מראה הסתייגות של הפטור במקרה של אונס.

פרק ז - משנה י

מֵתָה כְדַרְכָּהּ,                                       הֲרֵי זֶה אֹנֶס.

סִגְּפָהּ וָמֵתָה,                                         אֵינוֹ אֹנֶס

עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה,        הֲרֵי זֶה אֹנֶס.

הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה,         אֵינוֹ אֹנֶס.

מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם                       לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה,

וְהַשּׁוֹאֵל                            לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם,

נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר           לִהְיוֹת פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעָה וּמִלְּשַׁלֵּם:

1.     העיצוב מראה שבמשנתנו שני חלקים. בחלק הראשון המשך הדיון מה הוא אונס. בחלק השני מציעה המשנה דרכים שהשומרים יכולים לפטור את עצמם מתשלום או משבועה.

2.     עיצוב החלק הראשון מראה יפה את ההבדל בין מקרה של אונס למקרה שאיננו אונס.

3.     עיצוב החלק השני מראה את ההדרגתיות שבין השומרים.

פרק ז - משנה יא

כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה,                                      תְּנָאוֹ בָטֵל.

וְכָל תְּנַאי שֶׁיֵּשׁ מַעֲשֶׂה בִתְחִלָּתוֹ,                                          תְּנָאוֹ בָטֵל.

וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמוֹ בְסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ,           תְּנָאוֹ קַיָּם:

1.     עיצוב המשנה מתבקש מחמת לשונות התנאים בעמודה השמאלית.

פרק ח

פרק ח - משנה א

הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה                       וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ

אוֹ שָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּה

 שָׁאַל הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן,             וּלְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה,         וָמֵתָה,           פָּטוּר,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם.

אֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה                   וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים

אוֹ שְׂכָרָן,                                    וָמֵתָה,          חַיָּיב,

 שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.

1.     הפרק ממשיך לעסוק בדיני השומרים. עיצוב המשנה מתחייב מחמת שתי האפשרויות המקבילות. האם הבעלים באו עם שכירת הפרה או שבאו אחר כך.

2.     העיצוב מראה יפה את ההקבלה הניגודית בין הפסוקים.

פרק ח - משנה ב

הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה,

שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיּוֹם     וּשְׂכָרָהּ חֲצִי הַיּוֹם,

שְׁאָלָהּ הַיּוֹם            וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר,

שָׂכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת,                         וָמֵתָה,

הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר                           שְׁאוּלָה מֵתָה,

בַּיּוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה,

בַּשָּׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה,

וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,                                    חַיָּיב.

הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר                              שְׂכוּרָה מֵתָה,

בַּיּוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה,

בַּשָּׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה,

וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,                                    פָּטוּר

 זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלָה   וְזֶה אוֹמֵר שְׂכוּרָה,

      יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה

זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,                                                         יַחֲלֹקוּ

1.     עיצוב המשנה מראה את ארבע האפשרויות בנוגע לוויכוח אם לנהוג על פי דיני שכירות או על פי דיני שאלה. הטור השמאלי מראה את ארבעת פסקי ההלכה: חייב, פטור, יישבע השוכר..., יחלוקו.

2.     העיצוב מסייע להבין את ההיגיון בנוגע לפסיקת ההלכה בכל אחד מארבעת המקרים.

3.     ברישא העיצוב מראה את שלשת האפשרויות הגורמות לוויכוח.

4.     העיצוב מחדד בין המקרה, הטיעונים וההלכה.

5.     העיצוב יזמין דיון על כל טיעון לאיזה מקרה הוא שייך.

פרק ח - משנה ג

הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה,

וְשִׁלְּחָהּ לוֹ               בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ,

אוֹ בְיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ שֶׁל שׁוֹאֵל,  

וָמֵתָה,           פָּטוּר.

אָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל, שַׁלְּחָהּ לִי בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי,

אוֹ בְּיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְּיַד שְׁלוּחֲךָ,

אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּשְׁאִיל,    

הֲרֵינִי מְשַׁלְּחָהּ לְךָ             בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי,

אוֹ בְּיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְּיַד שְׁלוּחֲךָ,

וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל,    שַׁלַּח,

וְשִׁלְּחָהּ                   וָמֵתָה,           חַיָּיב.

וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחֲזִירָהּ.

1.     העיצוב מראה את שני המקרים שבמשנה. ברישא של המשנה שהשואל פטור ובהמשך שהשואל חייב. העיצוב מוביל למענה על השאלה מדוע קיים ההבדל.

2.     השורה האחרונה מרחיבה את דין המשנה גם למקרה של החזרת הפרה, בלי לחזור על כל ההשתלשלות.

פרק ח - משנה ד

הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר                  וְיָלְדָה,

וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ                      וְיָלְדָה,

זֶה אוֹמֵר      עַד שֶׁלֹּא מָכָרְתִּי,

וְזֶה אוֹמֵר     מִשֶּׁלָּקָחְתִּי,                                                     יַחֲלֹקוּ.

הָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן,

וְכֵן שְׁתֵּי שָׂדוֹת,       אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה,

הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גָּדוֹל לָקַחְתִּי,  וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,             זָכָה בַגָּדוֹל

 הַמּוֹכֵר אוֹמֵר קָטָן מָכָרְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,             אֵין לוֹ אֶלָּא קָטָן.

זֶה אוֹמֵר גָּדוֹל וְזֶה אוֹמֵר קָטָן,                                  יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכָר.

זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,                             יַחֲלֹקוּ:

1.     עיצוב משנתנו מראה שהיא דומה בהלכותיה למשנה ב'.  מדובר על ספק שבו אחד הצדדים לא יודע. (ואז ידו על התחתונה).

2.     העיצוב מאפשר להשוות את שני המקרים בהם ההלכה "יחלוקו".

פרק ח - משנה ה

הַמּוֹכֵר זֵיתָיו לְעֵצִים, וְעָשׂוּ פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לִסְאָה,    הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים.

עָשׂוּ רְבִיעִית לִסְאָה,

זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה,              יַחֲלֹקוּ

 שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו וּנְתָנָם לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ,

זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה,              יַחֲלֹקוּ

1.     גם במשנה זאת העיצוב מאפשר להשוות את המקרים בהם הדין יחלוקו, וכן את ההבדל בין השורה הראשונה לבין השורות הבאות.

פרק ח - משנה ו

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,           אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח,

בִּימוֹת הַחַמָּה,                  שְׁלשִׁים יוֹם.

וּבַכְּרַכִּים,

אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים,         שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

וּבַחֲנוּיוֹת, אֶחָד עֲיָרוֹת וְאֶחָד כְּרַכִּים,               שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ

 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,

חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִים,            שָׁלשׁ שָׁנִים:

1.     המשנה עוסקת בדיני משך השכירות. עיצוב המשנה מראה שבצד ימין יש את המקרים השונים ובצד שמאל את הדין השונה ממקרה למקרה.

פרק ח - משנה ז

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ,

הַמַּשְׂכִּיר חַיָּב בַּדֶּלֶת, בַּנֶּגֶר, וּבְמַנְעוּל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁמַּעֲשֵׂה אֻמָּן

                                        אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן,                 הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ.

הַזֶּבֶל,                                                   שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,

וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבָד:

1.     עיצוב המשנה מבהיר את ההבדל בנוגע לאחריות בין השוכר למשכיר, וכן את הזכות בזבל.

פרק ח - משנה ח

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה,        נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה,                נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר.

הִשְׂכִּיר לוֹ לֶחֳדָשִׁים                     נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה,                נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר.

מַעֲשֶׂה בְצִפּוֹרִי        בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵרוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זָהָב לְשָׁנָה,

מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ,

וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ,

יַחֲלֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר:

1.     העיצוב מראה שיש במשנתנו הבחנה ברורה בין שני מצבים בנוגע לזכות על חודש העיבור. (שורות 1-2).

2.     העיצוב מראה שהמעשה בציפורי הוא שילוב של שני המצבים שיש ברישא של המשנה ולכן הדין הוא שיחלוקו.

פרק ח - משנה ט

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְנָפַל,          חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בָּיִת

                                                  הָיָה קָטָן,     לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָדוֹל,

גָּדוֹל,            לֹא יַעֲשֶׂנּוּ קָטָן.

אֶחָד,            לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם,

שְׁנַיִם,           לֹא יַעֲשֶׂנּוּ אֶחָד.

לֹא יִפְחֹת מֵהַחַלּוֹנוֹת

וְלֹא יוֹסִיף עֲלֵיהֶן,             אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם:

1.     עיצוב המשנה מתבקש מחמת לשונותיה. העיצוב מראה מה היא חובת המשכיר במקרה שהבית נפל וכיצד עליו לפצות את השוכר.

פרק ט

פרק ט - משנה א

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ       לִקְצֹר,                    יִקְצֹר,

לַעֲקֹר,                    יַעֲקֹר

                                                            לַחֲרשׁ אַחֲרָיו,         יַחֲרשׁ

הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה

 כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּתְּבוּאָה,            כָּךְ חוֹלְקִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ

 כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן,                   כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת וּבַקָּנִים.

וּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים:

1.     משנתנו עוברת לדיני קבלן. העיצוב מראה שיש במשנה שני חלקים. החלק הראשון מפרט את החובה לנהוג כמנהג המדינה בחלוקת העבודה בין בעל השדה לבין הקבלן, החלק השני מפרט את החלוקה ההוגנת ביניהם בנוגע ליבול.

פרק ט - משנה ב

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וְהִיא בֵית הַשְּׁלָחִין אוֹ בֵית הָאִילָן,

יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן,                     אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

אִם אָמַר לוֹ חֲכֹר לִי          שְׂדֵה בֵית הַשְּׁלָחִין זֶה

אוֹ שְׂדֵה בֵית הָאִילָן זֶה,

יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן,                     מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ:

1.     עיצוב המשנה מראה היטב מה בין המקרה שהקבלן הזכיר במפורש את המעיין או האילן, לבין מצב שהוא לא הזכיר. והדין בהתאם.

פרק ט - משנה ג

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ         וְהוֹבִירָהּ,

שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לוֹ,

שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ                    אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבֵיד,     אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא:

1.     עיצוב המשנה מתבקש והוא מאפשר להבין את המקרה . אדם לקח שדה בקבלנות על מנת לתת חלק מהיבול לבעל השדה, והוא בסוף לא עיבד השדה כלל והיא לא הביאה פירות.

פרק ט - משנה ד

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא רָצָה לְנַכֵּשׁ

וְאָמַר לוֹ מָה אִכְפַּת לְךָ, הוֹאִיל וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ חֲכוֹרָהּ

                                                                      אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ,        לְמָחָר אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַעֲלָה לְפָנַי עֲשָׂבִים

1.     עיצוב המשנה מבהיר יפה את השיח בין בעל השדה לבין הקבלן.

פרק ט - משנה ה

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא עָשְׂתָה,

אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי,                 חַיָּב לְטַפֵּל בָּהּ

 אָמַר רַבִּי יְהוּדָה,    מַה קִּצְבָּה בַכְּרִי.    

אֶלָּא אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי נְפִילָה:

1.     עיצוב המשנה מראה את המחלוקת לגבי הדין במצב העגום שנוצר לקבלן, שהשדה הביאה מעט מאד יבול.

פרק ט - משנה ו

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וַאֲכָלָהּ חָגָב אוֹ נִשְׁדְּפָה

                    אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא,                           מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ,

אִם אֵינוֹ מַכַּת מְדִינָה,                           אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.