חולין, פרק יא

משנה א

רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,

בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,

בַּחֻלִּין, אֲבָל לא בַּמֻּקְדָּשִׁין.

חֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז,

שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה

נוֹהֲגִים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, בַּמְרֻבֶּה וּבַמֻּעָט;

וְרֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּרְחֵלוֹת,

וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּמְרֻבֶּה.

ברטנורא משנה א

ראשית הגז. כל הגוזז צאנו, ואפילו גוזזן מאה פעמים נותן מן הגיזה מתנה לכהן.

נוהג בארץ ובחוצה לארץ. והאידנא נהוג עלמא כרבי אלעאי, דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. דיליף "נתינה" "נתינה" מתרומה, מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ, אף ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ.

ורבותי הורו במתנות נמי דאין נוהגות אלא בארץ, דראשית הגז והמתנות שוין הן. ולא הודו להן שאר חכמי הדור.

במוקדשים. אפילו קדשי בדק הבית. משום דכתיב גז צאנך, ולא של הקדש.

נוהגים בבקר ובצאן. דכתיב (דברים י"ח) "אם שור אם שה".

ובמועט. אפילו לא שחט אלא אחת.

אלא ברחלות. כתיב הכא (שם) גז צאנך, וכתיב התם (איוב ל"א) "ומגז כבשי יתחמם", מה להלן כבשים אף כאן כבשים.

משנה ב

וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי רְחֵלוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז, כא) "יְחַיֶּה-אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי-צֹאן".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חָמֵשׁ,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, יח) "חָמֵשׁ צֹאן עֲשׁוּיוֹת".

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר:

חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה, מָנֶה, וּפְרַס -

חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת, גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן.

וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ?

מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶֹר סְלָעִים בַּגָּלִיל;

מְלֻבָּן וְלא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׁוֹת מִמֶּנּוּ בֶּגֶד קָטָן,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח, ד) "תִּתֶּן-לוֹ" - שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי מַתָּנָה.

לא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ - פָּטוּר.

לִבְּנוֹ, וְלא צְבָעוֹ - חַיָּב.

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי -

פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ:

אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר - הַמּוֹכֵר חַיָּב.

לא שִׁיֵּר - הַלּוֹקֵחַ חַיָּב.

הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת,

מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת, אֲבָל לא לְבָנוֹת,

זְכָרִים, אֲבָל לא נְקֵבוֹת -

זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ.

ברטנורא משנה ב

ושתי צאן. אלמא תרתי מקרי צאן.

שנאמר חמש צאן עשויות. שמעשות את בעליהן, ואומרות לו: קום עשה מצוה חדשה שלא הייתה מצוה עליו בפחות מכן. והיינו על כרחך ראשית הגז, דכתיב ביה "צאן", דמשמע מרובה. דאילו בכור כתיב "בכור שור", דמשמע אפילו חד. וכן מתנות, "אם שור אם שה".

מנה מנה ופרס. כל אחת מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז, שזו פחות שבגיזות.

בכל שהן. לאו דוקא, דבפחות מששים סלעים לא מחייב בראשית הגז. אלא משום דרבי דוסא יהיב שיעורא רבה, קרי תנא לשיעורא זוטא דרבנן כל שהן.

והסלע משקלו כ"ד מעים, ומשקל כל מעה ששה עשר גרעיני שעורה.

כמה הוא נותן לו. הבא לחלק ראשית הגז שבידו, לא יפחות לכל כהן ממשקל חמש סלעים צמר.

מלובן. ולא שיהיה חייב הישראל ללבנו, אלא שיתן לו שיעור מן הצמר הצואי, דהיינו שאינו מלובן עד שכשילבננו הכהן יעמוד על משקל חמש סלעים צמר מלובן.

כדי שיוכל לעשות ממנו בגד קטן. הראוי לשירות. ומאי ניהו, אבנט. מדסמך קרא אחר ראשית הגז מיד "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת", שמעינן מינה דהכי קאמר, תן לו מראשית גז צאנך כדי שיוכל לעשות בגד לעמוד לשרת. והקטן שבבגדים הראוי לשירות הוא אבנט, והוא נעשה מחמש סלעים צמר מלובן.

וראשית הגז אין לו שיעור מן התורה. ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים. ואין חייב בראשית הגז עד שיגזוז חמש צאן, ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות מי"ב סלע, שאם היתה גיזת אחת מהן פחות מי"ב סלע אף על פי שחמשתן גוזזות יותר מס' סלעים הרי זה פטור.

עד שצבעו. בעליו קודם שנתנו.

פטור. מליתנו עוד. דקנייה בשינוי, והוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, דפטור.

ולא צבעו. אין זה שינוי ואכתי בעיניה הוא.

הלוקח גז צאנו של נכרי. כשהוא מחובר לצאן, פטור. דגז צאנך כתיב, והאי צאן לאו דידיה הוא, ואצאן קפיד רחמנא ולאו אגיזין דידיה.

אם שייר המוכר, המוכר חייב. דאמר ליה לוקח מתנה דכהן גבך היא.

ואם לאו הלוקח חייב. דאמר ליה מוכר מתנה דכהן לא זבני לך.

שחופות. לא שחורות ולא לבנות.

זה נותן לעצמו. הלוקח נותן לעצמו על מה שלקח, והמוכר נותן לעצמו על מה ששייר אצלו. דגיזת הלבנות טובה משל שחופות. וכן זכרים ונקבות גיזת הזכרים קשה והאי דנקבות רכיך.