חולין, פרק א

 משנה א

הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִּשְׁחִיטָתָן.

וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן -

שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.

שְׁחִיטַת נָכְרִי -

נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָֹּׂא.

הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט -

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים,

אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ -

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

ברטנורא משנה א

הכל שוחטין. בגמרא פריך, הכל שוחטים לכתחילה, ושחיטתן כשירה דיעבד. דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטין לכתחילה, ובסיפא משמע דכי מרבינן מהכל, דיעבד מרבינן ליה אבל לכתחילה לא אתרבי. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחילה וחדא קתני, דכיון דתנן הכל שוחטין פשיטא דכשרה.

ובמסקנא מפרשא מתניתין בגמרא הכי, הכל שוחטין, כל המומחים היודעים הלכות שחיטה שוחטין, ואף על פי שאין מוחזקין, שלא שחטו לפנינו שלוש פעמים לראות אם יש בהן כוח שלא יתעלפו בשחיטה ויבואו לידי שהיה. במה דברים אמורים דחשיבי מומחים, בזמן שאלו המוסרים לו לשחוט יודעים ומכירים בו שיודע הלכות שחיטה, אבל אם אין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה, לא ישחוט. ואם שחט, בודקין אותו, ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה.

חוץ מחרש שוטה וקטן. דאפילו דיעבד ויודעים הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתן. דתמיד הן מוחזקין לקלקל, שאין בהן דעת.

וכולן ששחטו. מדלא קתני ואם שחטו, אלא וכולן ששחטו, משמע דלאו אחרש שוטה וקטן גרידא קאי אלא אף אשאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה דרישא קאי, דבודקין אותו. ואי ליתיה קמן דלבדקיה, ושחט ואחרים רואין אותו, שחיטתו כשרה.

ולית הלכתא כי האי מתניתין. אלא אף על גב דאין אחרים רואין אותו וליתיה קמן דלבדקיה שחיטתו כשרה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, ואף לכתחילה שוחטין אף על פי שאין אחרים רואין אותן.

שחיטת נכרי. אפילו כהלכתה וישראל עומד על גביו, נבלה. אבל אינה אסורה בהנאה, דדוקא שחיטת מין האדוק לעבודה זרה אסורה בהנאה, דסתם מחשבת מין לעבודה זרה, אבל נכרי האמור כאן הוא מאותן שמעשה אבותיהן בידיהן.

ומטמאה במשא. כדכתיב (ויקרא י"א) "והנושא את נבלתה" וגו', ואעפ"י שלא נגע. ולא היה צריך למתני, דכיון דנבילה היא בידוע שנבילה מטמאה במשא, אלא לומר לך, זו מטמאה במשא בלבד, ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל, ואי זו, זו תקרובת עבודר זרה.

השוחט בלילה וכן הסומא. תנא שוחט בלילה דומיא דסומא, מה סומא באפילה אף השוחט בלילה באפילה, ובהאי הוא דתנא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, אבל כשאבוקה כנגדו אפילו לכתחילה שוחטים בלילה.

השוחט בשבת. אף על פי שאם היה מזיד היה מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. ומיהו אסורה באכילה ליומה, דלהכי תני בשבת וביום הכפורים, לאקושי שבת ליום הכיפורים, מה יום הכיפורים אסורה באכילה כל אותו היום משום עינוי, אף שבת אסורה באכילה כל אותו היום. ולמוצאי שבת מותרת בין לו בין לאחרים. והשוחט לחולה בשבת דבהתירא קא שחט, מותר לבריא לאכול ממנו באותו שבת בשר חי, אבל לא מבושל, שמא ירבה בשבילו.

משנה ב

הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוּר, וּבְקָנֶה -

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין,

חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַיִם, וְהַצִּפֹּרֶן,

מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.

הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ -

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ - הֲרֵי הִיא כְּסַכִּין.

ברטנורא משנה ב

מגל יד. יש לה שתי פיות, האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות, ובצד שהיא חלקה אין שוחטים לכתחילה, גזירה שמא ישחוט בצד הפגום. ולהכי תנא השוחט דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא. ושמעינן מהא, דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן, אסור לשחוט בה לכתחילה, אלא א"כ כרך הפגם בבגד או בגמי דהשתא ליכא למגזר דלמא אתי לשחוט במקום הפגם.

בצור ובקנה. מתניתין מיירי בצור ובקנה שהיו תלושים ולבסוף חברן, ושחט בהן כשהן מחוברים, ודיעבד אין לכתחילה לא. אבל במחובר מעיקרו, אפילו דיעבד פסול. ותלוש גמור אפילו לכתחילה שרי.

צור. סלע מחודד. ולשון מקרא הוא (שמות ד), "ותקח צפורה צור ותכרות".

הכל שוחטים. לאתויי ישראל מומר לעבירה אחת, או אפילו לעבירות הרבה שמותר לאכול משחיטתו. והוא שלא יהיה מומר לעבודה זרה או מחלל שבתות בפרהסיא. ובודק ישראל כשר הסכין ונותן לו, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואחר כך שוחט אפילו בינו לבין עצמו, וחוזר ישראל ובודק סכינו לאחר שחיטה, אם היא יפה שחיטתו כשרה.

ואלו הצדוקין שאנו קורין להן קראים שאינן מאמינים בתורה שבעל פה, שחיטתן פסולה. אלא אם כן ישראל עומד ורואה השחיטה מתחילה ועד סוף.

ולעולם שוחטים. בין ביום, בין בלילה לאור האבוקה, בין בראש הגג, ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט. וכן שוחטים בראש הספינה, דמוכחא מלתא דלנקר ספינתו הוא צריך ולא לשר הים קשחיט.

ובכל שוחטים. בין בזכוכית בין בקרומית של קנה שהוא עשב הגדל באגם שחותך כסכין. אבל בקנה עצמו אין שוחטין בו לכתחילה, מפני נימין שפורשים ממנו ונוקבים הסימנים ואתי למעבד חלדה.

מגל קציר. שקוצרים בה התבואה. שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשפוע.

מגירה. סכין מלא פגימות, ויש לכל פגימה מורשא מכאן ומכאן דהיינו אוגרות.

שינים. התחובים בלחי של בהמה. ודוקא כשהן שנים או יותר.

והצפורן. המחוברת.

שהן חונקין. שאין חותכין, אלא קורעין מחמת הפגימות. והאי חונקים, אשארא קאי ולאו אצפורן, דטעמא דצפורן משום מחובר הוא.

מגל קציר. ראשיה כפופים מאד ודרך הליכתה אינה קורעת.

בית שמאי אומרים נבילה. ומטמאה במשא. דגזרי הולכה אטו הובאה. ובית הלל לא גזרי, דאפושי טומאה לא מפשינן משום גזירה. אבל באכילה מודו דאסורה, גזירה הולכה אטו הובאה.

משנה ג

הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלא הַחוּט עַל פְּנֵי

כֻּלָּהּ -

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ.

ברטנורא משנה ג

השוחט מתוך הטבעת. בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר.

ושייר בה מלוא החוט על פני כולה. לצד הראש. שלא הטה לסכין לצאת מן הטבעת לצד הראש עד שגמר כל הטבעת כולה, כשרה.

מלוא החוט. כלומר כל דהו. אבל אם קודם שגמר את כולה הגריס את הסכין לצד הראש. ויצא מן הטבעת וגמר את השחיטה למעלה מן הטבעת שאינו מקום שחיטה, שהיא הגרמה, אף על פי שנשחט רוב הקנה במקום שחיטה, פסלי רבנן, הואיל וגמרו בפסול.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר מלוא החוט על פני רובה. אם שייר בה מלוא חוט השערה מן הטבעת לצד הראש על פני רוב הטבעת, כלומר שחתך רוב הקנה בתוך הטבעת ובמיעוטה הגריס, ויצא ממנה לצד הראש וגמר השחיטה למעלה ממנה, כשרה, דברובא אתכשרה לה שחיטה, ואידך כי קא שחיט מחתך בשר בעלמא הוא.

ופסק הלכה: השוחט למעלה מטבעת הגדולה, משפוי כובע ולמעלה, טריפה. משפוי כובע ולמטה, כשר. והיינו דשייר בחיטי, ששחט באותן שני חיטין של בשר שהן למעלה מטבעת הגדולה ולמטה משפוי כובע, ושייר בהן כל שהוא לצד הראש.

משנה ד

הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין - שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין - מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה.

הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף - שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף - מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר - שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר - מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה;

שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה.

נִמְצָא, כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה - פָּסוּל בִּמְלִיקָה;

כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה - פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה.

ברטנורא משנה ד

השוחט מן הצדדים. צדי הצואר.

שחיטתו כשרה. ואפילו לכתחילה נמי. ואיידי דבעי למתני סיפא "המולק מן הצדדים", תני נמי השוחט בדיעבד.

המולק מן הצדדים מליקתו פסולה. דבמליקה כתיב (ויקרא ה') "ממול ערפו", דהיינו מאחוריו.

השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. והני מילי שלא החזיר הסימנים אחורי העורף, אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנים, דקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבירת המפרקת. ואע"ג דבמליקה כשרה, התם הוא דכולה מתחילה ועד סוף הוי מן המליקה, והוי כשאר שוחט שנוקב את הושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו. אבל שחט מן העורף, כיון דשחיטה לאו הכי גמירי, לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה, ואיטרפה לה. והשוחט מן הצדדים דקתני רישא, אפילו בדלא אהדר הסימנים. דהא מישחטי סימנים שפיר קודם חתיכת המפרקת.

המולק מן העורף. לאו עורף ממש, דהיינו מה שיש משפוי הקדקוד מאחוריו כל דבהדי פרצוף, דהא כתיב "ממול ערפו", אלא מול הרואה את העורף, דהיינו אחורי הצואר, מלק בצפורן וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנים. מליקתו כשרה. דזו היא מצות מליקתו לכתחילה. ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסולה ואפילו בדיעבד, תנא נמי המולק בדיעבד.

השוחט מן הצואר. תחת הגרון קרי צואר. והוא דרך רוב השחיטות.

שכל העורף. כל מול הרואה את העורף.

משנה ה

כָּשֵׁר בַּתּוֹרִין - פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה;

כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה - פָּסוּל בַּתּוֹרִין.

תְּחִלַּת הַצִּהוּב - בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל.

ברטנורא משנה ה

כשר בתורין פסול בבני יונה. דתורים משמע גדולים ולא קטנים. בני יונה קטנים ולא גדולים. דלא לשתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה, ומדכתב בכולהו "תורים ובני יונה", שמע מינה לעכב.

תחלת הציהוב. כשמתחיל להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו, פסולים בזה ובזה. בבני יונה פסולין משום גדלן. ובתורים משום קטנן. דיצאו מכלל קטנים, ולכלל גדולים לא באו. ומיהו בני יונה הקטנים ביותר, ששומטין כנף מהם ואין דם יוצא ממנו, פסולים מרוב קטנן.

משנה ו

כָּשֵׁר בַּפָּרָה - פָּסוּל בָּעֶגְלָה;

כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה - פָּסוּל בַּפָּרָה.

כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים - פָּסוּל בַּלְוִיִּם;

כָּשֵׁר בַּלְוִיִּם - פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.

טָהוֹר בִּכְלֵי חֶרֶשׁ - טָמֵא בְּכָל הַכֵּלִים;

טָהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים - טָמֵא בִּכְלֵי חֶרֶשׁ.

טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ - טָמֵא בִּכְלֵי מַתְּכוֹת;

טָהוֹר בִּכְלֵי מַתְּכוֹת - טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ.

הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים - פָּטוּר בַּמְּתוּקִים;

הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים - פָּטוּר בַּמָּרִים.

ברטנורא משנה ו

כשר בפרה פסול בעגלה. פרה אדומה ועגלה ערופה שתיהן נעשים בחוץ. אלא שפרה אדומה בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה. עגלה ערופה, בעריפה כשרה בשחיטה פסולה. נמצא הכשר בפרה פסול בעגלה, והכשר בעגלה פסול בפרה.

כשר בכהנים פסול בלוים. כהנים, במומין פסולים, בשנים כשרים. לוים, במומין כשרים בשנים פסולים, דכתיב (במדבר ח') "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה". ובשילה ובבית עולמים שלא היה שם משא בכתף, אין השנים פוסלים בלוים אלא הקול בלבד, והקול אינו פוסל בכהנים לעולם. נמצא, בין במדבר בין בשילה ובבית עולמים, הכשר בכהנים פסול בלוים, הכשר בלוים פסול בכהנים.

טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים. אויר כלי חרס טמא, שאם הגיעה טומאה לאוירו ולא נגעה בו, נטמא הכלי חרס, דכתיב ביה (ויקרא י"א) "אשר יפול מהם אל תוכו". ובגבו טהור, שאפילו נגעה טומאה בגבו לא נטמא בכך. אויר כל הכלים טהור, כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה, אף על פי שנתלית באוירן. וגבן טמא, שאם נגעה טומאה בגבן נטמאו. נמצא הטהור בכלי חרס, טמא בכל הכלים. וטהור בכל הכלים, טמא בכלי חרס.

טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות. גולמי כלי עץ, דהיינו כלים שלא נגמרה כל מלאכתן. אבל נגמרה חקיקתן וראויין הן לתשמישן, טמאים. ופשוטי כלי עץ טהורים אפילו נגמרה כל מלאכתן, דאתקש כלי עץ לשק, דכתיב (שם) "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק", מה שק מיטלטל מלא וריקן, אף כל מיטלטל מלא וריקן. גולמי כלי מתכות טהורים, הואיל ולכבוד עשויין לא חשיבי כלי למלתייהו עד שתגמר כל מלאכתן. פשוטיהן טמאים, דלא אתקיש לשק ככלי עץ. נמצא, הטהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות, הטהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ.

החייב בשקדים המרים. שקדים המרים, קטנים חייבין במעשר, שדרכן לאכלן בקטנן קודם שיהיו מרים, גדולים פטורים, שאינן ראויין לאכילה. מתוקים, גדולים חייבין, שנגמר פריין, קטנים פטורין, שאין דרך אכילתן כן. נמצא, החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, והחייב במתוקים פטור במרים.

משנה ז

הַתֶּמֶד,

עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ -

אֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה;

מִשֶּׁהֶחֱמִיץ -

נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה.

הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין,

כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן -

פְּטוּרִין מִמַּעֲשַֹר בְּהֵמָה;

כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעֲשַֹר בְּהֵמָה -

פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר - אֵין קְנָס;

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס - אֵין מֶכֶר.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן - אֵין חֲלִיצָה;

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה - אֵין מֵאוּן.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה - אֵין הַבְדָּלָה;

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה - אֵין תְּקִיעָה:

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת -

תּוֹקְעִין וְלא מַבְדִּילִין;

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת - מַבְדִּילִין וְלא תּוֹקְעִין.

כֵּיצַד מַבְדִּילִין?

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל.

ברטנורא משנה ז

התמד עד שלא החמיץ. עד השתא איירי בתרתי מילי ודבר הנוהג בזה אינו נוהג בזה, והשתא איירי בחדא מלתא ובזמן שדבר זה נוהג בה אין דבר זה נוהג בה.

תמד. מים שנותנים על החרצנים והזגים וכשמחמיץ ותוסס נעשה יין, או על השמרים וקולטים אותן המים טעם היין. ובזמן שנתן שלושה חלקים מים והוציא ארבעה, לכולי עלמא יין מעליא הוא. והכא מיירי כגון שלא הוציא אלא כמו שנתן, או פחות או מעט יותר.

עד שלא החמיץ. מים בעלמא הוא ואינו נקח בכסף מעשר. דיין הוזכר בקיחת כסף מעשר (דברים י"ד) "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" וגו', מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע.

ופוסל את המקוה. דשלושה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה אם נפל לתוכו קודם המשכת ארבעים סאה, ויין אינו פוסל את המקוה אלא בשינוי מראה.

משהחמיץ. חשוב יין. ונוהג בו קיחת מעשר, ואין נוהג בו פסול מקוה.

האחין השותפין. האחין שהן שותפין בירושתן.

כשחייבים בקלבון פטורין ממעשר בהמה. האחין שחלקו ולבסוף נשתתפו, חייבים בקלבון, וכשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנים שני קלבונות. והקלבון הוא לשון הכרע, שחייבין להכריע שקליהן. ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנים שני קלבונות, שהיה להן לשקול לחצאין. ופטורים ממעשר בהמה מכל הנולדים להם כל ימי שותפות, שהשותפות פטור ממעשר בהמה, כדאיתא בבכורות בפרק בתרא [דף כ"ז], יהיה לך, ולא של שותפות. והתם מוקים ליה להאי קרא במעשר, ואע"ג דבבכור כתיב.

וכשחייבין במעשר בהמה. כגון אם לא חלקו מעולם חייבין במעשר בהמה, לעשר כל הנולדים להם כל ימי שותפותם. דאמר התם, יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר יהיה, מכל מקום.

ופטורין מן הקלבון. לגמרי. ששוקלין בין שניהם שקל שלם. שממון אביהם בחזקתו עומד. והאב השוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטרו בשלו, פטור מן הקלבון, דתנן בשקלים [פ"א] השוקל בשביל העני או בשביל שכנו או בשביל בן עירו פטור, ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו להו כשכנו ובן עירו.

כל מקום שיש מכר. שאדם יכול למכור את בתו. דהיינו כשהיא קטנה.

אין קנס. אם נאנסה או נתפתתה אין לאביה חמשים כסף. דנערה כתיב, (דברים כ"ב) "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".

וכל מקום שיש קנס. דהיינו כשהיא נערה.

אין מכר. שאין אדם מוכר את בתו לאחר שהביאה סימני נערות. ומתניתין רבי מאיר היא, דאמר קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס. משתביא שתי שערות עד שתבגר יש לה קנס ואין לה מכר. אבל חכמים אומרים, קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד עד שתביא שתי שערות. יש לה מכר ויש לה קנס. והלכה כחכמים.

ונמצא שהבת מיום שנולדה עד שתראה לביאה, יש לה מכר ואין לה קנס. ומשתראה לביאה עד שתביא סימנין, יש לה מכר ויש לה קנס. ומשתביא סימנין עד שתבגר, יש לה קנס ואין לה מכר. ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים.

כל מקום שיש מיאון. יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ואפילו לדעתה, יכולה למאן ויוצאה בלא גט, עד שתביא סימנין. וכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה אם יבמה היא, ד"איש" כתיב בפרשה (שם כ"ה) "ואם לא יחפוץ האיש", ומקשינן אשה לאיש. ומשנראית לחליצה אינה יכולה למאן.

כל מקום שיש תקיעה. בערבי שבתות וימים טובים תוקעים שלוש תקיעות להבטיל את העם ממלאכה, ובין השמשות תוקע ומריע ותוקע ושובת.

אין הבדלה. לא על הכוס ולא בתפלה. שאין הבדלה אלא במוצאי שבתות וימים טובים.

יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעים. אף על פי שגם היום יום טוב היה ואין בו מלאכה, תוקעין להבטיל ממלאכת אוכל נפש.

ולא מבדילין, מפני שהנכנס חמור מן היוצא.

חל להיות במוצאי שבת מבדילין. לפי שהיוצא חמור מן הנכנס. ותקיעה אין כאן.

כיצד מבדילין. בין שבת ליום טוב כשחל יום טוב להיות במוצאי שבת.

רבי דוסא אומר בין קודש חמור. ואין הלכה כרבי דוסא דלא מזלזלינן ביום טוב לקרותו קודש הקל.