חולין, פרק י

משנה א

הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה

נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,

בִּפְנֵי הַבַּיִת, וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,

בַּחֻלִּין אֲבָל לא בַּמֻּקְדָּשִׁין.

שֶׁהָיָה בַּדִּין,

וּמָה אִם הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בֶּחָזֶה וְשׁוֹק, חַיָּבִין בַּמַתָּנוֹת -

קָדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בֶּחָזֶה וְשׁוֹק, אֵינוֹ דִין שֶׁחַיָּבִין בַּמַתָּנוֹת?

תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ז, לד) " וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק-עוֹלָם" -

אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן.

ברטנורא משנה א

הזרוע והלחיים. בארץ ובחוץ לארץ. משום דבעי למיתני "בחולין אבל לא במוקדשים", תני לכולהו.

בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים.

ואתן אותם. בחזה ושוק כתיב. אותם מיעוט הוא, חזה ושוק אין מידי אחרינא לא.

משנה ב

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ -

חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַתָּנוֹת,

וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד,

וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,

וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר,

וְאֵין עוֹשִֹין תְּמוּרָה,

וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵֹר.

כָּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן,

וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ -

פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה, וּמִן הַמַּתָּנוֹת,

וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד,

וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,

וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִֹין תְּמוּרָה,

וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ.

ברטנורא משנה ב

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ואין בהן קדושת הגוף.

ונפדו חייבין בבכורה. אם ילדו לאחר שנפדו. אבל קודם פדיון לא, דקדושת דמים מדחה מן הבכורה שאין קדושה חלה על קדושה.

וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. אבל מקדיש תמימים ונעשו בעלי מומין ונפדו ולדן אסור כדלקמן. ובין רישא דקתני מותר ובין סיפא דקתני אסור מיירי כגון דאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו. וחלבן נמי דמקדיש תמימים ונפדו נפקא לן דאסור, דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו "תזבח ואכלת בשר", "תזבח" - ולא גיזה, "ואכלת" - ולא לכלביך, "בשר" - ולא חלב.

ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. טוב מעיקרא עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה.

ואם מתו יפדו. ואף על פי שאינן ראויין אלא לכלבים ואנן קיימא לן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני כעצים בעלמא נינהו ולא נחית להו קדושת הגוף.

חוץ מן הבכור והמעשר. דאף על גב דקדם מומן להקדשן, חלה עליהן קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש. תם קרב, ובעל מום נאכל לכהן במומו. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כ"ז) "העשירי יהיה קודש לה' לא יבקר בין טוב לרע". טוב - תם, רע - בעל מום.

או מום עובר קודם להקדישן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי.

פטורים מן הבכורה. דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, דהא "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך" כתיב (דברים ט"ו), אף פסולי המוקדשין שנפדו אפילו ילדו לאחר שנפדו פטורים מן הבכורה.

ומן המתנות. הזרוע והלחיים והקיבה.

ולדן וחלבן אסור. בדאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו מיירי, כדפרישית לעיל. דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונו, ולד צבי ואיל הוא. ואי אתיליד לפני פדיונו, אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור.

והשוחטן בחוץ חייב. ואע"ג דאינן ראוין לפתח אוהל מועד דהא בעלי מומין נינהו, ותנן הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינו ראוי לפנים אין חייבים עליו בחוץ, מוקמינן לה למתניתין בדוקין שבעין, ורבי עקיבא היא דאמר אם עלו לא ירדו, הלכך הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין עליהם בחוץ אם שחטן קודם פדיונן.

ועושין תמורה. קודם פדיונן. דכתיב (ויקרא כ"ז) טוב ברע או רע בטוב.

ואם מתו. מעצמן.

יקברו. דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

משנה ג

בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרַב בְּמֵאָה,

בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן -

פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָּן.

אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן -

פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד.

הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן, וְלַנָּכְרִי -

פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן - צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם.

וְאִם אָמַר: חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת -

פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

אָמַר: מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת -

נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.

לָקַח הֵימֶנּוּ בַּמִּשְׁקָל -

נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.

ברטנורא משנה ג

בכור שנתערב במאה. מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן, ונפל בו מום ביד כהן, ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרים את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא - כולה דידי הוא, אי לא בכור הוא, הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה, פוטרים את כולן ממתנות כהונה, דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן "שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות", דמן הבכור אין נותנים מתנות, שאין קדושה חלה על קדושה.

אחד שוחט את כולן פוטרים לו אחד. שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן, ויכול לומר זה הוא.

צריך שירשום. שיעשה בו סימן. שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה.

ואם אמר לו. אם אמר כהן לישראל "פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה".

פטור ישראל מן המתנות.

אמר לו ישראל לחבירו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו.

והיו בהן מתנות. הקיבה, שהיא אחת מן המתנות.

נותנן לוקח זה לכהן.

ואין המוכר מנכה לו מן הדמים. שהרי היה יודע הלוקח שמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה.

לקח הימנו במשקל. כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים, שהרי מכר דבר שאינו שלו.

ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה, אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות, אם הוא טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינין לו שתים ושלוש שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו.

משנה ד

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה,

נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיַּר - פָּטוּר;

מִשֶּׁנִּתְגַּיַּר - חַיָּב;

סָפֵק - פָּטוּר,

שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ?

מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה עַד כַּף שֶׁל יָד;

וְהוּא שֶׁל נָזִיר.

וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל - שׁוֹק.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹק - מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה, עַד סֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל.

אֵיזֶהוּ לֶחִי?

מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת.

ברטנורא משנה ד

מן הפרק של ארכובה. הנמכרת עם הראש.

עד כף של יד. עצם רחב של כתף שקורין אספלדו"ן. והן שני עצמות, העצם האמצעי דהיינו מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר, והעצם העליון המחובר לגוף. והזרוע הימיני בלבד הוא שנותנים לכהן, דכתיב (דברים י"ח) "ונתן לכהן הזרוע", המיומן שבזרוע.

והוא של נזיר. כלומר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר, כך ניטלת.

וכנגדו ברגל שוק האמור בשלמים, נמי הוי שני עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך.

סובך של רגל. היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי. ואין הלכה כרבי יהודה.

הפרק של לחי. אצל הצדעים. וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת. עד שיפוי כובע שהיא פקעיתה ופתחה של קנה, דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון.

פירוש אחר, פיקה של גרגרת טבעת הגדולה של קנה שעשויה עגולה כפיקה. ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו.