חולין, פרק ב

משנה א

הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה -

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

וְרֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין.

חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה -

שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה -

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

ברטנורא משנה א

השוחט אחד בעוף. משום דלכתחילה מיבעי לשחוט שני סימנין אפילו בעוף, תנא השוחט, דמשמע דאחד בעוף דיעבד אין לכתחילה לא. אבל שנים בבהמה לכתחילה הוי, דעד כמה לשחוט וליזול.

אי נמי, משום דבעי למתני רובו של אחד כמוהו דדוקא דיעבד, דלכתחילה צריך שיתכוין לשחוט כל הסימן כולו.

ואחד בעוף נפקא לן דכשר, מקרא דכתיב (ויקרא י"א) "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים", הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר, שכבר הוקש לדגים, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד? הכשרו בסימן אחד.

ושחיטה מן הצואר ובשני סימנים. וחמשה דברים הפוסלים את השחיטה, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, כולהו גמרא גמירי לה. דתניא, "וזבחת כאשר צויתיך", מלמד שנצטוה משה בעל פה על הלכות שחיטה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.

עד שישחוט את הוורידים. כמין חוטין שעל שני צדי הקנה. ואעוף בלבד קאי רבי יהודה, כדי להוציא את דמו, הואיל וצולהו כולו כאחד. ושחיטה דקאמר רבי יהודה לאו דוקא, אלא שינקב הוורידין בשעת שחיטה קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק אפילו ע"י מליחה. ואין הלכה כרבי יהודה.

רוב אחד בעוף כו'. ואע"ג דתנן ברישא "רובו של אחד כמוהו", הדר תנא הכא "רוב אחד בעוף" כו', חד בחולין וחד בקדשים. דאי אשמעינן בחולין, הוה אמינא חולין הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך לא תסגי ליה ברובא, קמשמע לן.

משנה ב

הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד -

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין,

אֲפִלּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה -

שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.

ברטנורא משנה ב

שנים אוחזין בסכין ושוחטין. בהמה אחת.

אפילו אחד למעלה ואחד למטה. שזה אוחז בקצה אחד של סכין וחבירו בצדו השני.

משנה ג

הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת - פְּסוּלָה.

הָיָה שׁוֹחֵט, וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת,

אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלא צַוָּאר - כְּשֵׁרָה.

הָיָה שׁוֹחֵט, וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת,

אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלא צַוָּאר אֶחָד - כְּשֵׁרָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלא הוֹלִיךְ,

אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא,

אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּאִזְמֵל - כְּשֵׁרָה.

נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ -

פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כא) "וְזָבַחְתָּ... וְאָכַלְתָּ",

מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל.

נָפְלָה הַסַּכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵּלָיו וְהִגְבִּיהָן,

הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין, וְעָף, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט,

אִם שָׁהָה כְּדֵי שְׁחִיטָה - פְּסוּלָה;

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם שָׁהָה כְּדֵי בִקּוּר.

ברטנורא משנה ג

התיז את הראש. כאדם המתיז קנה או דלעת, שדוחק הסכין בכח ופוסק. וזו היא דרסה.

היה שוחט. במשיכה, והתיז הראש בהבאה בלבד או בהולכה בלבד. ולשחיטת הסימנים שיעור הכשר, קרי התיז את הראש.

אם יש בסכין מלא צואר. חוץ לצואר הבהמה והעוף ששוחט.

כשרה. שיש בסכין כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה. אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו, דרסה היא, שאין הסימנים נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה.

אם יש בסכין מלוא צואר אחד. חוץ לשני הצוארים, דהיינו שיעור שלושה צוארים.

איזמל. תער דק קטן מאד. ולא גזרינן איזמל שאין לו קרנים, אטו איזמל שיש לו קרנים. ואיזמל שיש לו קרנים הוא שרגילים לעשות כמין קרנים לאיזמל לנוי על גביו נוטים לצד ראשו. ומתוך שהוא קטן מאוד הוא נשמט מן הצואר, וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים אותן הקרנים.

נפלה סכין ושחטה. טעמא דנפלה, הא הפילה הוא, כשרה. ואע"ג דלא איכוין לשחוט, דלא בעינן כוונה בשחיטה, מדאיצטריך קרא למימר גבי קדשים "לרצונכם תזבחו", לדעתכם זבוחו, כלומר מדעת וכוונה, שמע מינה דבחולין לא בעינן כוונה.

נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו.

כליו. בגדיו.

או שהשחיז את הסכין. קודם שחיטה.

ועף. נעשה עיף ויגע מחמת השחזה, וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כוח ופסק שחיטתו, ובא חבירו ושחט.

כדי שחיטה אחרת. כדי שישחוט רוב שנים בבהמה אחרת כמותה כשהיא רבוצה גסה לגסה, ודקה לדקה, ועוף לעוף. ורמב"ם פוסק כדברי האומר כדי שחיטת בהמה דקה לעוף, ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. ולא נהגו כן.

כדי בקור. כשיעור שהטבח בודק ומבקר את סכינו. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ד

שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת,

אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֵּשֶׁט,

אוֹ שֶׁשָּׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה,

אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ -

רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: נְבֵלָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵפָה.

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

כָּל שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ - נְבֵלָה;

כָּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי, וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל - טְרֵפָה.

וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא.

ברטנורא משנה ד

ופסק את הגרגרת. היינו עיקור. ובבהמה קאי.

תחת השני. תחת הסימן השני. שהיה תוחב הסכין בין הסימן לצואר.

החליד. כסה. ולשון חלדה, כחולדה הדרה בעקרי הבתים דמכסיא.

ופסקו. מלמטה למעלה.

נבלה. ומטמאה במשא.

טריפה. ואינה מטמאה.

ודבר אחר גרם לה להפסל. כגון אחד מן הטריפות השנויות בפרק ואלו טריפות.

משנה ה

הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְלא יָצָא מֵהֶן דָּם -

כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת,

לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בַּדָּם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֻכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה.

ברטנורא משנה ה

בידים מסואבות. כלומר בלא נטילת ידים. דגזרו על הידים להיות שניות לטומאה. ובחולין שנעשו על טהרת הקודש מיירי, דשני עושה שלישי בהן. דאילו בחולין גרידא, אפילו היו מוכשרין בדם אין שני עושה שלישי בחולין.

לפי שלא הוכשרו בדם. שאין אוכל מקבל טומאה, עד שיבוא עליו מים או אחד משבעה משקין, שהם מים יין שמן חלב ודבש דם טל.

הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי, משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ו

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת -

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּהּ אִם זִנְּקָה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה,

וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם -

כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּנְּקָה; וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַּיָּד, אוֹ בָּרֶגֶל,

אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ.

אֶחָד בְּהֵמָה דַקָּה, וְאֶחָד בְּהֵמָה גַסָּה.

בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלא הֶחֱזִירָהּ -

פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבַד.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת;

אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה,

אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ - כְּשֵׁרָה.

ברטנורא משנה ו

השוחט את המסוכנת. כל שמעמידים אותה ואינה עומדת מחמת חוליה, הויא מסוכנת. ואפילו יש לה כוח בשיניה לאכול קורות ובקעיות של עץ.

עד שתפרכס. דאי לא פרכסה חיישינן שמא ניטלה נשמתה קודם גמר שחיטה.

אם זינקה. כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח.

השוחט בלילה. בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס, ולא ידע אם פרכסה, ולמחר השכים ומצא כותלי בית שחיטת הצואר מלאים דם, כשרה, מפני שזינקה. וכשיטת רבי אליעזר דמכשיר לה בזינוק, אמרה רבי שמעון. ואין הלכה כרבי אליעזר.

אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. צריכה פרכוס אם היא מסוכנת.

שפשטה ידה. בגמר שחיטה.

ולא החזירה פסולה. אם היתה מסוכנת. לפי שאין זה פרכוס אלא כן דרכה בשעת צאת נפשה. אבל גסה לאו אורחה בהכי, ובין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה.

משנה ז

הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי - שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר - פּוֹסֵל.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ - פְּסוּלָה,

שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים!

וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּמֻקְדָּשִׁין,

אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד,

מְקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּחֻלִּין,

אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט?

ברטנורא משנה ז

ורבי אליעזר פוסל. אם בהמת נכרי היא. אע"ג דישראל קשחיט לה מהניא בה מחשבת נכרי, דסתם מחשבתו לעבודה זרה.

חצר כבד. יותרת הכבד.

אסר רבי יוסי קל וחומר. דלא מהניא מחשבת בעלים, הואיל וישראל שחיט לה.

ומה במקום שמחשבה פוסלת. דהיינו במוקדשים כדכתיב (ויקרא ז') "המקריב אותו לא יחשב", קרי ביה לא יחשוב, כלומר שלא יחשוב לאכלה חוץ לזמנו כי פגול יהיה.

אין הכל הולך אלא אחר העובד. דכתיב המקריב לא יחשב. אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן.

מקום שאין המחשבה פוסלת. בגמרא מפרש למתניתין דהכי קאמר, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות, אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט.

והכי פירושה, במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה, באיזו מאלו שחשב על מנת לאכול מן הזבח חוץ לזמנו, פגול הוא, ואף על פי שיש בה חומרא זו אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד. חולין לענין עבודה זרה שאין מחשבה פוסלת בהן בארבע עבודות אלא בשתיים, בשחיטה ובזריקה, דהני הוא דכתיבן, "זובח לאלהים יחרם" (שמות כ"ב), "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהלים ט"ז), אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו.

והקטרה אע"ג דשייכא בעבודה זרה, מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודה זרה, היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודה זרה. דהא אפילו בפנים לא מיפסיל קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים, וכיון שמצינו קולא במחשבת חוץ, דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט. והלכה כרבי יוסי.

משנה ח

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת,

לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת -

שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין,

אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר -

שְׁחִיטָתָן פְּסוּלָה.

ברטנורא משנה ח

השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. ותקרובת עבודה זרה לא הויא ליאסר בהנאה, משום דכל הני אינן נעשים עבודה זרה, דכתיב (דברים י"ב) "אלהיהם על ההרים", ולא ההרים אלהיהם. ומיהו פסולה מלאכול, משום דדמיא לשחיטה לשם ע"ז ומחלפא בה. ודוקא שאמר לשם הרים לשם גבעות, אבל אם אמר למלאך הממונה על ההרים ועל הגבעות, הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה.

לשם דבר כשר. שחיטה סתם.

משנה ט

אֵין שׁוֹחֲטִין לא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלא לְתוֹךְ כֵּלִים;

אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָא שֶׁל מַיִם, וּבַסְּפִינָה עַל גַּבֵּי כֵּלִים.

אֵין שׁוֹחֲטִין לְגוּמָא כָּל עִקָּר;

אֲבָל עוֹשֶֹה גּוּמָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ.

וּבַשּׁוּק לא יַעֲשֶֹה כֵּן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין.

ברטנורא משנה ט

אין שוחטין לתוך ימים. שלא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט.

ולא לתוך הכלים. שלא יאמרו לזרוק דמה לעבודה זרה קא עביד.

עוגה. גומא. לשון עוגיאות לגפנים במועד קטן [ב' ע"א].

עוגה של מים. דוקא עכורים, אבל צלולין לא. שמא יאמרו לפרצוף פניו הנראה במים הוא שוחט.

ובספינה. יכול לשחוט על גבי כלים, והדם שותת ויורד לתוך הים. שהרואה אומר כדי שלא ללכלך הספינה הוא עושה.

אין שוחטין לגומא כל עיקר. ואפילו בבית. וטעמא דגומא, מפני שהוא חק המינים.

אבל עושה גומא. בגמרא מפרש דהכי קאמר, אין שוחטים לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומאה .

יחקה את המינים. יחזיק ידיהן בחקותיהם. יחקה לשון חק.

משנה י

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים,

לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה -

שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה;

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַכְשִׁיר.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין,

אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר -

שְׁחִיטָתָן פְּסוּלָה.

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי,

לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵֹר, לְשֵׁם תְּמוּרָה -

שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב - הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ אָסוּר;

וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב - הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר.

ברטנורא משנה י

השוחט. חולין בחוץ.

לשם עולה. כיון דעולה באה בנדר ונדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים. הלכך גזור רבנן עלה ופסולה. וכן שלמים [וכו'].

אשם תלוי. בא על ספק חיוב כרת. כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל. אשתו ואחותו עמו במטה ובא על אחת מהן ואין ידוע על איזו מהן בא, מביא אשם תלוי להגן מן היסורים עד שיוודע לו אם חטא ודאי מביא חטאתו. ומתניתין רבי אליעזר היא דאמר [כריתות כ"ה ע"א] מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, שבכל יום עומד בספק חטא ולבו נוקפו שמא חטאתי. ונמצא שדבר הנידר ונידב הוא.

לשם פסח. ופסח נמי מקרי דבר הנידר ונידב, הואיל והוא עשוי להפרישו כל ימות השנה ולהניחו עד זמנו, אמרי קא שחיט שלמים בחוץ ואכיל להו.

ורבי שמעון מכשיר. דלא חייש למראית העין.

אשם ודאי. כגון אשם גזילות, מי שנשבע לשקר על כפירות ממון. ואשם מעילות, ואשם שפחה חרופה. ועל שם שאשם תלוי בא על ספק קרי להני אשם ודאי.

לשם בכור לשם מעשר. מידע ידעי אינשי דשקר הוא, דבכור ומעשר קלא אית להו ומידע ידעי מקמי הכי, דאילו ההוא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו.

זה הכלל. לאתויי אם אמר "הריני שוחט לשם עולת נזיר" שהיא פסולה. דמהו דתימא ליכא למיחש לחורבא, דמידע ידעי דהא לא נדר, קמ"ל דמימר אמרי דלמא נדר בצנעא זה שלושים יום שהוא סתם נזירות ובשלושים יום לא מנכרא מלתא לשכניו.

ושאינו נידר ונידב. לאתויי עולת יולדת, שאם אמר "לשם עולת יולדת" בפירוש, כשרה. ואפילו אמר לשם אשה שאינה חייבת קרבן לידה. ומהו דתימא, הואיל ואין אותה אשה חייבת קרבן לידה, לא היתה זו אלא נדבה, קמ"ל דאימור שמא הפילה, דמפלת אין לה קול, ונמצא קרבן זה חובה ולא נדבה ולפיכך שחיטתו כשרה.