חולין, פרק ג

משנה א

אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה:

נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת,

נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ,

נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ,

נִטְּלָה הַכָּבֵד וְלא נִשְׁתַּיַּר הֵימֶנָּה כְּלוּם,

הָרֵיאָה שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁחָסְרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת.

נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין,

הַכָּרֵס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ.

הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ.

נָפְלָה מִן הַגַּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דְּרוּסַת הַזְּאֵב - בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת הָאֲרִי - בַּגַּסָּה;

דְּרוּסַת הַנֵּץ - בְּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס - בְּעוֹף הַגַּס.

זֶה הַכְּלָל,

כָּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה - טְרֵפָה.

ברטנורא משנה א

אלו טרפות. ניקב הושט. שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן. אם ניקב זה בלא זה כשרה, נקבו שניהן אפילו זה שלא כנגד זה, טרפה. וכל נקב במשהו.

ופסוקת הגרגרת. לרחבה ברובה. ואינה טריפה עד שיפסק רוב החלל. ועובי התנוך אינו משלים לרוב. ודוקא כשנפסקה לרחבה הוא דפסולה ברובה, אבל לארכה של קנה, אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה לצד הראש וחוליא אחת למטה סמוך לכנפי ריאה, כשרה, לפי שכל זמן שהבהמה מושכת צוארה יותר הסדק מתמעט ואינו נראה.

ניקב קרום של מוח. שני קרומים יש למוח, העליון דבוק לעצם הגולגולת, והשני הסמוך למוח. אם ניקב העליון והשני הסמוך למוח קיים, כשירה. ניקב השני הסמוך למוח אף על פי שהעליון קיים, טרפה, ואף על פי שלא ניקב העצם.

ניקב הלב לבית חללו. שני חללים יש ללב, הגדול לצד ימין הבהמה, וחלל קטן לצד שמאל. אם ניקב הלב במשהו והגיע הנקב לאחד משני אלו החללים, טרפה. וכן אם ניקב בסחוס שבלב העשוי כעין ביב והוא קרוי קנה הלב, טרפה.

נשברה השדרה. חוליות השדרה.

ונפסק החוט. כמין חוט לבן יוצא מן המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה, וקרום דק מקיף את החוט. ואם נפסק רוב הקיפו של קרום זה ברחבו, היינו נפסק החוט וטריפה, ואפילו לא נשברה השדרה, אלא אורחא דמלתא נקט, דרוב פסיקת החוט על ידי שבירת השדרה הוא.

ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום טריפה. עד שישתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה משם, דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות. ואם נשתייר בה פחות משני זיתים בשני מקומות הללו, או אפילו יותר משני זיתים ושלא בשני מקומות הללו, טריפה.

הריאה שניקבה. שני קרומים דקים יש לריאה, ניקב זה בלא זה, כשרה. ניקבו שניהן והרוח יוצא כשנופחים אותה, טריפה.

ומטעם ריאה שניקבה נאסרו כל הסירכות שבריאה כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, לפי שאין סירכא בלא נקב, שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום. וכשהסירכות במקום דלא עבידי לאינתוקי, כגון אונא באונא כסדרן, זו מגינה על זו וחוזרת לבריאותה ואין הנקב מתגלה, אבל כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, הקרום מתפרק והנקב מתגלה.

או שחסרה. כגון שחסר אחד מחמש אונות שיש לריאה. ואם נחסרה אחת משלוש האונות של צד ימין, יש אומרים שהענוניתא משלמת וכשרה. ואם חסרה הענוניתא עצמה, יש מכשירין, דאין זה חסרון, שהרבה בהמות אין להם ענוניתא. כך מוכח בגמרא.

עד שתנקב לבית הסמפונות. קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה כולן שופכין לסימפון הגדול. ולבית הסמפונות דתנן, כלומר לסמפון הגדול שכל הסמפונות שופכים לו. ואין הלכה כרבי שמעון.

ניקבה הקיבה. נקב מפולש לתוך חללה בכל שהוא.

ניקבה המרה. הכיס שלה. למקום שאין הכבד סותמתה.

ניקבו הדקין. בני מעים. למקום שאין דקים אחרים סמוך לנקב להגין עליו. אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה, חבריה מגין עליה.

כרס הפנימי. כל הכרס כולו קרוי כרס פנימי ונקובתו במשהו. כרס החיצונה, בשר החופה את רוב הכרס והוא קרום עב עובר על כל החלל מן החזה ועד הירכים. והכרס מיעוטו נחבא תחת צלעות החזה. ורובו תחת אותו קרום. ונקרע ברובו דקאמר, היינו שרואים כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס, טריפה. ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום, כשרה.

הגדולה טפח. בשור גדול אם נקרע טפח, טריפה, אע"ג דלא הוי רובה. ובעגל קטן מטרפא ברובה, אע"ג דלא הוי טפח. והלכה כרבי יהודה.

המסס ובית הכוסות. סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות, והמסס מחובר בו, וסביב לחבורן כשבאים להבדילן יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה, והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומן המסס לקיבה ומהקיבה לדקין.

שניקבו לחוץ. שהנקב נראה מבחוץ. כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חבורן. לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר, לפי שדופן ההמסס מגין על נקבי בית הכוסות, ודופן בית הכוסות מגין על נקבי המסס.

נפלה מן הגג. ושחטה מיד, טריפה, אם לא הלכה ברגליה אחר נפילתה. דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. ואם הלכה מלא קומתה, כשרה ואינה צריכה בדיקה. ואם עמדה ולא הלכה ושחטה, צריכה בדיקה. וכן אם שהתה מעת לעת אחר שנפלה ושחטה, אף על פי שלא הלכה ולא עמדה, כשרה וצריכה בדיקה. ובדיקה זו בחלל הגוף בפנים לראות אם נתרסקו אבריה. ובית הרחם וכן הסימנים אין בהם משום ריסוק אברים.

נשתברו רוב צלעותיה. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לבהמה, אחד עשר מכאן ואחד עשר מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן, או אחד עשר מכאן ואחד מכאן, זהו נשתברו רוב צלעותיה. והוא שנשברו מחציין כלפי השדרה, לפי ששם חיותה, ולא מחציין לצד החזה.

ודרוסת הזאב. שמכה בצפרניו בבהמה ומטיל בה ארס ושורפה. ואין דרוסה אלא ביד, אבל לא ברגל. ואין דרוסה אלא מדעת. ודרוסה שאמרו, צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, וכגון ספק דרסה או שראה שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, צריכה בדיקה גבה וכריסה וצדיה וכל שכנגד בני מעיים. ואם האדים שם בשר, טריפה. ואם ודאי דרוסה היא, בודק כנגד מקום הדריסה ורואה אם האדים הבשר, טריפה, ואם לאו כשרה.

דרוסת הזאב בדקה. אבל בגסה לא אלים זיהריה למקלייה.

ודרוסת ארי בגסה. וכל שכן בדקה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת"ק אתי ולאו לאפלוגי עליה. והלכה כמותו.

הנץ. אשפרוי"ר בלע"ז.

בעוף הדק. יונים וצפורים.

דרוסת הגס. אשטו"ר.

בעוף הגס. אווזים ותרנגולים.

זה הכלל. לאתויי שבעה מיני טרפות שלא הוזכרו במשנה ואלו הן.

[א] קולית הירך שקפץ ממקומו מן החור שבעצם האליה שהוא תחוב בו, והוא דאיעכול ניביה.

[ב] לקתה אפילו בכוליא אחת, וכל שכן בשתיהן. והוא דמטיא לקותא למקום חריץ של כוליא.

[ג] טחול שניקב נקב מפולש במקום עבה שבו. ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב, כשר.

[ד] סימנים שנדלדלו ברובן, כלומר שנתלשו בכמה מקומות ומחוברים כאן מעט וכאן מעט.

[ה] נעקרה צלע מעיקרה. דדוקא נשתברו תנן במתניתין דבעינן רובא, אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חוליותה, טריפה.

[ו] גולגולת שהוכתה מכות רבות על גולגולתה ולא נפחתה ולא ניקב הקרום, אם רובה נחבסה דהיינו נתרוצצה, טריפה.

[ז] ובשר החופה את רוב הכרס ברובו, נמי איכא למאן דאמר דתנא מייתי ליה בזה הכלל. ולא הוזכר בפירוש במשנה, לפי שאינם מפרשין הכרס החיצונה ששנוי במשנה שהוא בשר החופה את רוב הכרס כדפרישנא לעיל.

וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה, טריפה. וחסרון בשדרה, שאם חסרה חוליא אחת, טריפה. וגלודה, שנפל עורה והופשטה כולה, או מחמת שחין או מחמת מלאכה, טריפה. וחרותה, שצמקה ריאה שלה ונעשית כחריות של דקל מחמת פחד שהבעיתה אדם, דדוקא בידי שמים תנן לקמן שהיא כשירה משום דהדרא בריאה, אבל לא בידי אדם. וכל הני טרפות רבינהו תנא בזה הכלל.

כל שאין כמוה חיה. שלקתה מכה. שאין בהמה לקויה דוגמתה יכולה לחיות.

משנה ב

וְאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת בַּבְּהֵמָה:

נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה.

עַד כַּמָּה תֶּחְסַר?

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד כְּאִסַּר הָאִיטַלְקִי.

נִפְחֲתָה הַגֻּלְגֹּלֶת וְלא נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ,

נִקַּב הַלֵּב וְלא לְבֵית חֲלָלוֹ,

נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ,

נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיַּר הֵימֶנָּה כַּזַּיִת,

הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה,

נִטַּל הַטְּחוֹל, נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת,

נִטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן, נִטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וַחֲרוּתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.

הַגְּלוּדָה -

רַבִּי מֵאִיר - מַכְשִׁיר,

וַחֲכָמִים - פּוֹסְלִין.

ברטנורא משנה ב

ניקבה הגרגרת. בלא חסרון איסר כדמפרש. ואם ניקבה נקבים הרבה מפולשים ואין בהן חסרון, רואין אם כשיצטרפו יש בכולן שיעור רוב גרגרת, טריפה, ואם יש באותן נקבים חסרון או שחסרו ממנו רצועות ארוכות, רואין אם כשיצטרף כל מה שחסר יעלה יותר משיעור איסר, טרפה, ואם כאיסר או פחות, כשרה. וכן הלכה.

או שנסדקה. והוא שישתייר בה בקנה למעלה ולמטה כל שהוא.

נפחתה הגלגולת. העצם נפחת ורואים אנו שלא ניקב קרום של מוח.

ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. והוא שיהיה כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא מעורה.

זה לתוך זה. שסמוכין הן ודופנן של שניהם אדוקים זה לזה, ובאמצעיתן הן שופכין זה לזה. ואם חזרו וניקבו במקום אדיקת דפנותיהם, ואין הנקב נראה לחוץ אלא זה לתוך זה, כשרה, דהא להדדי נמי שפכי.

ניטל הטחול. לא שנו אלא ניטל, אבל ניקב במקום עביו ולא נשתייר בו כעובי דינר זהב טריפה, כדפרישנן לעיל.

ניטלו הכליות. בין שניטלו שתיהן בין שניטלה אחת מהן, כשרה. ולא שנו אלא ניטלו, אבל הכוליא שהקטינה מחמת חולי, בדקה עד כפול, בגסה עד כענבה בינונית, טריפה. ואם מלאה מים סרוחים, טריפה. מים זכים, כשרה.

ניטל לחי התחתון. מעל הבשר והסימנים מחוברין בבשר. ולא שנו אלא שיכולה לחיות על ידי הלעטה ששופכים המאכל לתוך פיה. אבל אינה יכולה לחיות על ידי הלעטה, טריפה.

ניטלה האם. היא הרחם, מטרי"ץ בלע"ז, שהעובר מונח בה.

וחרותה בידי שמים. שצמקה הריאה שלה ויבשה כחריות של דקל מקול רעם וברק [צ"ל וראיית ברק], כשרה. ובידי אדם, כגון שהבעיתה אדם או שאר כל הבריות כגון שאגת אריה וקול שחל, טריפה.

והיכי ידעינן אם בידי שמים וכשרה אם בידי אדם וטריפה. בקיץ מביא כלי חרס לבנים וממלאן מים קרים ומניח הריאה בתוכם מעת לעת, אי הדרא בריא, בידי שמים היא וכשרה, ואי לא הדרא בריא, בידי אדם היא וטריפה. ובחורף מביא כלי חרס שחור, שאינו מזיע כמו הלבן ואין המים מצטננים בו.

ויש מפרשים שמביא כלי נחושת, וממלאן מים פושרים ומניח הריאה בתוכן מעת לעת, אי הדרא בריא כשרה, ואם לאו, טריפה.

הגלודה. שהופשט עורה מעליה. אם נשאר בה עור כרוחב סלע על פני השדרה כלה שנמצאו חוליות השדרה כולן מחופים, הרי זו כשרה. ואם נפשט ממנו רוחב סלע על פי כל השדרה, אף על פי שכל שאר עורה קיים, טריפה. וכן הוא פסק ההלכה.

משנה ג

וְאֵלּוּ טְרֵפוֹת בָּעוֹף:

נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט; פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת;

הִכַּתָּה חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מְקוֹם שֶׁעוֹשֶֹה אוֹתָהּ טְרֵפָה;

נִקַּב הַקֻּרְקְבָן; נִקְּבוּ הַדַּקִּין;

נָפְלָה לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ,

אִם יְרֻקִּים - פְּסוּלִין,

אִם אֲדֻמִּים - כְּשֵׁרִים.

דְּרָסָהּ, וּטְרָפָהּ בַּכֹּתֶל, אוֹ שֶׁרִצְּצַתָּהּ בְּהֵמָה וּמְפַרְכֶּסֶת,

וְשָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת וּשְׁחָטָהּ - כְּשֵׁרָה.

ברטנורא משנה ג

הכתה חולדה על ראשה. שנשכה בשיניה. דאילו ביד יש דרוסה לחולדה בעופות, וכל כנגד החלל מטרפא ביה.

מקום שעושה אותה טריפה. שיש לחוש שמא ניקב קרום של מוח. וכיצד הוא עושה, מכניס ידו לתוך פי העוף ודוחק אצבעו למעלה, אם המוח מבצבץ ויוצא בידוע שניקב הקרום וטריפה.

ניקב הקורקבן. והוא שיהיה הנקב בבשר הקורקבן ובכיס שבתוכו שהמאכל עובר בו, דהיינו שיהיו נקובים הכיס והבשר זה כנגד זה. אבל קורקבן שניקב וכיס שלו קיים, או אפילו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה, כשרה.

ונחמרו בני מעיה. כווצו מחמת האור ונהפכו מראיתן. לשון מעי חמרמרו.

ירוקים פסולים. הכי קאמר, אברים שדרכן להיות אדומים, כגון הלב והכבד והקורקבן שדרכן להיות אדומים באווזין ותרנגולים ותורים ובני יונה וכיוצא בהן, אם נשתנו ונעשו ירוקים מחמת האור, פסולים, ואם נשארו אדומים כמו שהיו, כשרים. והוא הדין הדקים שדרכן להיות ירוקים. אם נשתנו מברייתן ונהפכו אדומים, פסולים. וכן עופות המים שהלב והכבד והקורקבן שלהם ירוקים, אם נפלו לאור והאדימו, פסולים. שכל שנשתנו מראיתן מחמת האור, פסולים. ושיעור שינוי המראה, במשהו כמו שהנקב במשהו.

דרסה. אדם ברגליו.

או שטרפה בכותל. שהכה בה בכותל.

או שרצצתה בהמה. דאיכא למיחש להני תלתא משום ריסוק איברים. ועדיין מפרכסת.

אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. ובעיא בדיקה כדכתבינן לעיל גבי בהמה. שכל טריפות שמנו חכמים בבהמה, כנגדן בעוף. יתר עליהן העוף, אלו השנויין במשנה.

משנה ד

וְאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת בָּעוֹף:

נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה;

הִכַּתָּה חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מְקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶֹה אוֹתָהּ טְרֵפָה;

נִקַּב הַזֶּפֶק,

רַבִּי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נִטַּל;

יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ וְלא נִקְּבוּ;

נִשְׁתַּבְּרוּ גַּפֶּיהָ; נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ; נִמְרְטוּ כְּנָפֶיהָ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה פְּסוּלָה.

ברטנורא משנה ד

ניקבה הגרגרת או שנסדקה. נקובת הגרגרת וסדיקתה בעוף, כנקובת הגרגרת וסדיקתה בבהמה. וכבר פירשנו לעיל. ואם ניקבה נקב שיש בה חסרון, אם החסרון הוי כשיעור רוב חלל הקנה של אותו העוף, טריפה ואם לאו, כשרה.

הזפק. הוא סמוך לושט. וכל הנמשך עם הושט כשהעוף מושך צוארו דינו כושט ונקובתו במשהו, ושאר הזפק אם ניקב כשר.

רבי אומר אפילו ניטל. ואין הלכה כרבי.

יצאו בני מעיה. לא שנו אלא שבשעה שהכניסן לתוכו לא הפך עליונו לתחתונו או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה וזו למטה. אבל הפך בהן, טריפה, שכיון שנהפך אחד מהם אינו יכול לחיות.

נשתברו גפיה. עצמות הכנפים. ודוקא נשתברו, אבל שמוטת גף בעוף, טריפה, חיישינן שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט גפה מתנתקת הריאה עם הגף.

נשתברו רגליה. מן הארכובה ולמטה, או אפילו למעלה ולא יצא העצם לחוץ. אבל יצא לחוץ, תנן בבהמה המקשה דהוי טריפה, ושם נפרש.

נמרטו כנפיה. היינו נוצה גדולה שעל כל גופה.

נוצה. היא הדקה שעל הבשר שאין בה קנים, דחשיב לה כגלודה. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ה

אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעֻשֶּׁנֶת, וְהַמְצֻנֶּנֶת,

וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנִי וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים,

אוֹ שֶׁשָּׁתָת מַיִם הָרָעִים -

כְּשֵׁרָה.

אָכְלָה סַם הַמָּוֶת, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ -

מֻתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

ברטנורא משנה ה

אחוזת הדם. שאחזה דם וחלתה.

והמעושנת. שנכנס עשן בגופה.

והמצוננת. חולי מחמת צינה.

ורמב"ם פירש אחוזת הדם שגבר עליה הדם, והמעושנת שגברה עליה הליחה השחורה, והמצוננת שגברה עליה הליחה הלבנה. ולא הזכיר הליחה הרביעית שהיא האדומה, לפי שאינה מצויה כל כך בבהמות.

הרדופני. סם המות דבהמה. וכן צואת התרנגולים, הבהמות האוכלות ממנה מתות.

המים הרעים. מים מגולים.

סם המות. דבר שהוא סם המות לאדם ואינו סם המות לבהמה.

משנה ו

סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה,

וְסִימָנֵי הָעוֹף לא נֶאֶמְרוּ.

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס - טָמֵא.

כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וְזֶפֶק וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף -

טָהוֹר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו - טָמֵא.

ברטנורא משנה ו

הדורס. האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שהוא אוכל. ויש שפירשו, שאינו ממתין לבעל חי עד שימות אלא אוכלו מחיים.

אצבע יתירה. זו אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות.

וקרקבנו נקלף. הכיס שבתוך הקורקבן נקלף מבשר הקורקבן. ולא שיהיה כל עוף טהור צריך לכל הסימנים הללו, אלא סימן אחד בלבד די, ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל.

והגאונים כתבו שמסורת בידם שאין מכשירים עוף הבא בסימן אחד ואף על פי שידוע לנו בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד, אבל אם אינו נקלף ביד אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו.

החולק את רגליו. כשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתים מכאן.

טמא. בידוע שהוא דורס.

משנה ז

וּבַחֲגָבִים:

כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם וְקַרְסֻלַּיִם,

וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וּשְׁמוֹ חָגָב.

וּבַדָּגִים:

כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְֹקֶשֶֹת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי קַשְֹקַשִֹּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד.

וְאֵלּוּ הֵן קַשְֹקַשִֹּׂין?

הַקְּבוּעִין בּוֹ;

וּסְנַפִּירִין?

הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן.

ברטנורא משנה ז

ובחגבים. זהו סימן טהרתם.

כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים ויש לו קרסולים. הם שני רגלים ארוכים לבד הארבע. והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם, כשהוא רוצה לקפוץ מתחזק בהם.

רבי יוסי אומר ושמו חגב. אף על פי שיש בו ארבעה סימנים הללו אינו כשר, אא"כ ידוע ששמו חגב. וכן הלכה.

כל שיש לו סנפיר וקשקשת. אפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, או שיש לו עכשיו ועתיד להשירן כשיוצא מן המים, מותר.

וסנפירין הפורח בהן. ששט בהן על פני המים.