חולין, פרק ו

משנה א

כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,

בִּפְנֵי הַבַּיִת, וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,

בַּחֻלִּין אֲבָל לא בַּמֻּקְדָּשִׁין.

וְנוֹהֵג בַּחַיָּה, וּבָעוֹף,

בַּמְזֻמָּן, וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן.

וְנוֹהֵג בַּכּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.

וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.

וְאִם שְׁחָטוֹ - אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.

ברטנורא משנה א

כיסוי הדם כו'. משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, נקט לכולהו.

במוקדשין. חטאת העוף ועולת העוף. וכן קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אין טעונים כיסוי.

ונוהג בחיה ובעוף. למעוטי בהמה. דלא תימא בהמה בכלל חיה. ונפקא לן מדכתיב בבכור בעל מום (דברים ט"ו) "על הארץ תשפכנו כמים", מה מים אינן טעונין כיסוי אף דם בהמה אינו טעון כיסוי.

במזומן. עוף הגדל בבית.

ונוהג בכוי. בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה היא וטעונה כיסוי אם בהמה ואינה טעונה כיסוי.

ואין שוחטים אותו ביו"ט. משום דלמא בעי כיסוי, ומספיקא לא מחללינן יום טוב.

ואם שחטו ביו"ט אין מכסים את דמו. ואפילו היה לו עפר מוכן או אפר. שמא יאמר הרואה, חיה ודאית היא ולפיכך כסה דמו ביו"ט, ויבוא להתיר חלבו.

משנה ב

הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה,

וְהַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, חַיָּה וָעוֹף

הַנִּסְקָלִים -

רַבִּי מֵאִיר - מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים - פּוֹטְרִין.

הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר -

פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

ברטנורא משנה ב

רבי מאיר מחייב. דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

וחכמים פוטרים. דסברי לאו שמה שחיטה. והלכה כחכמים.

משנה ג

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם -

חַיָּבִים לְכַסּוֹת.

בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם - פְּטוּרִים מִלְּכַסּוֹת.

וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן -

אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם;

בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן -

רַבִּי מֵאִיר - מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן,

וַחֲכָמִים - אוֹסְרִים.

וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

ברטנורא משנה ג

ואחרים רואין אותם. דבכהאי גוונא שחיטתן כשרה.

חייבים לכסות. אותן אחרים שרואים חייבים לכסות. כדתנן לקמן, שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות.

פטור מלכסות. רבי מאיר קאמר לה, דסבר שחיטת חרש שוטה וקטן בינן לבין עצמן נבילה גמורה היא, הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים. ורבנן פליגי עליה דרבי מאיר בין ארישא בין אסיפא, אלא דנטרי ליה עד דאסיק למלתיה והדר פליגי עליה, וסברי רבנן דספק נבלה היא, לא נבלה ודאית, הלכך לענין כיסוי חייבים לכסות, ואין שוחטים אחריהן אותו ואת בנו, דשמא שחיטה מעלייתא היא. והלכה כרבי מאיר.

משנה ד

שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד -

כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן;

מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד -

כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן;

חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד -

כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה - יְכַסֶּנָּה,

וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט אֶת הָעוֹף.

שָׁחַט וְלא כִּסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר -

חַיָּב לְכַסּוֹת.

כִּסָּהוּ, וְנִתְגַּלָּה - פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

כִּסָּהוּ הָרוּחַ - חַיָּב לְכַסּוֹת.

ברטנורא משנה ד

שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף. דכתיב (ויקרא י"ז) "חיה או עוף", הפסיק זה מזה, להטעין כיסוי לכל אחד ואחד.

ורבנן סברי, האי או מיבעי ליה לחלק, דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כיסוי אא"כ שחט שניהם. והכל מודים דלענין ברכה אינו מברך אלא ברכה אחת.

ואין הלכה כרבי יהודה.

וראהו אחר חייב לכסות. דכתיב בפרשת כיסוי הדם, ואומר לבני ישראל, מצוה זו תהא על כל בני ישראל.

כסהו הרוח חייב לכסות. ולא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות.

משנה ה

דָּם שֶׁנִּתְעָרַב בְּמַיִם,

אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם - חַיָּב לְכַסּוֹת.

נִתְעָרַב בְּיַיִן -

רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם.

נִתְעָרַב בְּדַם הַבְּהֵמָה אוֹ בְּדַם הַחַיָּה -

רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.

ברטנורא משנה ה

נתערב ביין. שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו.

רואין אותו. יין כאילו הוא מים. ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור זה, חייב לכסות.

נתערב בדם בהמה. דלאו בר כיסוי הוא, ורובו דם בהמה.

או בדם החיה. בדם היקז של חיה.

רואין אותו. שאינו טעון כיסוי כאילו הוא מים. ואם היה הדם הזה של שחיטת חיה ועוף ניכר בו, חייב לכסות.

אין דם מבטל דם. ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה, אין דם החיה בטל. דקסבר רבי יהודה מין במינו לא בטל. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ו

דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין -

חַיָּב לְכַסּוֹת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא,

אֲבָל יֶשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא - פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

ברטנורא משנה ו

דם הניתז. על גבי הכותל.

אימתי. לפרושי קא אתי ולא לאפלוגי.

משנה ז

בַּמֶּה מְכַסִּין וּבַמָּה אֵין מְכַסִּין?

מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחוֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית,

וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן.

אֲבָל אֵין מְכַסִּין

לא בְּזֶבֶל הַגַּס, וְלא בְּחוֹל הַגַּס,

וְלא בִּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן.

וְלא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי.

כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִין - מְכַסִּין בּוֹ,

וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין - אֵין מְכַסִּין בּוֹ.

ברטנורא משנה ז

ובחול הדק. כל שאין היוצר צריך לכתשו.

חרסית. שחיקת חרסין.

ומגופה. כיסוי של חרס שעל פי החבית.

דבר שאין מגדל בו צמחים אין מכסים בו. וסיד וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן, דתנן לעיל שמכסין בהן, אע"ג דאין מגדלים צמחין, הואיל ומעיקרא קודם שנעשית בהן מלאכה היו מגדלים צמחים, מכסין בהן. והאי כללא דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא, דהא נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן אמרינן בברייתא דמכסין בהן, אף על גב דאינן מגדלין צמחין. ואפר מכסים בו משום דאקרי עפר דכתיב (במדבר י"ט) "מעפר שריפת החטאת". וכן מכסים בשחיקת הזהב דכתיב (איוב כ"ח) "ועפרות זהב לו".