חולין, פרק ז

משנה א

גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,

בִּפְנֵי הַבַּיִת, וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,

בַּחֻלִּין, וּבַמֻּקְדָּשִׁים.

וְנוֹהֵג בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה,

בַּיָּרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבַיָּרֵךְ שֶׁל שְֹמֹאל.

וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּף.

וְנוֹהֵג בַּשְּׁלִיל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל.

וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר.

וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב.

ברטנורא משנה א

גיד הנשה. ובמוקדשים. אפילו עולה שכולה כליל, מוציא את הגיד ומשליכו על האפר הצבור במזבח הקרוי תפוח, ואינו מקריבו עם הבשר.

שאין לו כף. אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול, אלא הבשר שעל הקולית של עוף ברוחב הוא. ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול, גיד הנשה שלו אסור.

ונוהג בשליל. בן תשעה חי הנמצא בבהמה.

רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. ואין הלכה כרבי יהודה.

וחלבו. של שליל מותר.

פירוש אחר וחלבו, של גיד. כלומר שומנו של גיד מותר לדברי הכל, אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור.

ואין הטבחים נאמנים. לומר נטלנוהו. מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו. ואין הלכה כרבי מאיר.

משנה ב

שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְנָכְרִי, שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ,

מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר.

הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה -

צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל אֶת כֻּלּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה.

ברטנורא משנה ב

שולח אדם ירך לנכרי וכו'. ואין חוששים שמא יראנה ישראל כששולחה לו ויחזור ויקנה אותה מן הנכרי ויאכלנה בגידה. כיון דשלימה היא, מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה, והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו.

שיטול את כולו. יחטט אחריו.

לקיים בו מצות נטילה. גוממו מלמעלה ודיו.

משנה ג

הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כַּזַּיִת - סוֹפֵג אַרְבָּעִים.

אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כַּזַּיִת - חַיָּב.

אָכַל מִזֶּה כַּזַּיִת, וּמִזֶּה כַּזַּיִת -

סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים.

ברטנורא משנה ג

אכלו ואין בו כזית חייב. משום דבריה הוא, חייב בכל שהוא, כאוכל נמלה כל שהוא שחייב.

מזה כזית. מירך של ימין כזית, וכן מירך של שמאל.

אינו סופג אלא ארבעים. דסבר רבי יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין, דדריש הירך המיומנת שבירך. ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה ד

יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשַּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה,

אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם - הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ?

כְּבָשָֹר בְּלֶפֶת.

ברטנורא משנה ד

כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר, ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד, בלפתות [כשיעור] הירך, אסור. דשיעורים הלכה למשה מסיני, וגמירי דבהכי משערי, אף על פי שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר. והא מתניתין אדחיא לה ואינה הלכה. דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם, דבין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה, משליכו ומותר. ודוקא בו, אבל שומנו יש בו בנותן טעם, ואם לא נטל שומנו אוסר. ונותן טעם האמור במין במינו שאין אדם יכול להבחינו, משערין אותו בששים.

משנה ה

גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשַּׁל עִם הַגִּידִים,

בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ - בְּנוֹתֵן טַעַם;

וְאִם לָאו -

כֻּלָּן אֲסוּרִין, וְהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.

וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה,

וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת,

בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן - בְּנוֹתֵן טַעַם;

וְאִם לָאו -

כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, וְהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.

ברטנורא משנה ה

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים. של היתר.

בזמן שמכירו. משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו.

בנותן טעם. אם יש בגיד של איסור בנותן טעם בכל אלו, כולן אסורים.

ואם לאו. שאינו מכירו, כולן אסורים. דבכל אחד יש לומר זה הוא, ולא בטיל ברובא, דכבריה הוא חשוב ובריה לא בטלה.

בזמן שמכירן. לחתיכות האיסור, משערינן בנותן טעם, ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות.

ואם אין מכירן. כל החתיכות אסורות. דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא. ואינה בטילה ברוב, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים.

והרוטב מותר. אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות.

והלכה למעשה, באיסור שנתערב בהיתר:

מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא, אם תרומה היא שנתערבה בחולין, יטעמנה כהן, ואם דבר איסור הוא, יטעמנו נחתום נכרי, אם אומר שאין בתערובת טעם התרומה או טעם האיסור, הכל מותר. והימנוהו רבנן לנחתום נכרי, כיון דמלאכתו הוא לא משקר, שלא יפסיד אומנתו.

ואם נתערב מין במינו דליכא למיקם אטעמא, או מין בשאינו מינו ואין כאן כהן או נכרי שנוכל לסמוך עליו, אם האיסור הוא מחלב ודם נבלות וטריפות שקצים ורמשים ובהמה ועופות ודגים טמאין וכיוצא בזה, משערים אותו בששים, אם יש ששים של היתר כנגד האיסור הכל מותר, ואם לאו, הכל אסור. וכן שומן של גיד הנשה, משערים אותו כנגד ששים של היתר.

אבל כחל שנתבשל עם בשר משערים אותו בששים, וכחל מן המנין, מפני שאיסורו מדברי סופרים.

וביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה עם שאר ביצים של היתר, צריכא ששים ואחת כנגדה.

ואם האיסור הוא תרומה וחלה וביכורים. אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו, ואין שם כהן או נכרי שיטעום, משערין אותו במאה של חולין.

ואם ערלה וכלאי הכרם, משערין אותן במאתים.

וכל השיעורים הללו משערים בכל מה שבקדרה, ברוטב ובחתיכות ובתבלין ובקיפה, והוא הדק דק שבשולי הקדרה. וכמו שהוא בא לפנינו משערינן ליה, ולא משערינן במאי דבלע קדרה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, דאטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע.

משנה ו

נוֹהֵג בַּטְּהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בַּטְּמֵאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּטְּמֵאָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

וַהֲלא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה,

וַעֲדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶן?

אָמְרוּ לוֹ: בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ.

ברטנורא משנה ו

ואינו נוהג בטמאה. שאם אכל גיד הנשה של טמאה, למאן דאמר יש בגידים בנותן טעם, לוקה משום טמאה ולא משום גיד. ולמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם, פטור מכלום, דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל בטמאה אינו נוהג.

מבני יעקב נאסר. ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה.

אמרו לו. פסוק זה שהזהיר עליו בסיני נאמר, ועד סיני לא הוזהרו.

אלא שנכתב במקומו. לאחר שנאמר בסיני, כשבא לסדר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד הנשה [לידע מאיזה טעם נאסר להם]. ואין הלכה כרבי יהודה.