חולין, פרק ח

משנה א

כָּל הַבָּשָֹר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב,

חוּץ מִבְּשַֹר דָּגִים וַחֲגָבִים.

וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן,

חוּץ מִבְּשַֹר דָּגִים וַחֲגָבִים.

הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָֹר -

מֻתָּר בִּבְשַֹר דָּגִים וַחֲגָבִים.

הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל; דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא עוֹלֶה, וְלא נֶאֱכָל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: זוֹ מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי, וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

בְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ?

בְּשֻׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו;

אֲבָל בְּשֻׁלְחָן שֶׁסּוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל -

נוֹתֵן זֶה בְּצַד זֶה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

ברטנורא משנה א

כל הבשר אסור לבשל בחלב. יש מהן מדברי תורה, כגון בשר בהמה. ויש מהן מדברי סופרים, כגון בשר עוף.

חוץ מבשר דגים וחגבים. שאינן לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן. ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מדברי סופרים אסור להעלותו עם הגבינה על השלחן, גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר הבהמה באלפס רותח שהוא אסור מן התורה, דהיינו מבשל.

הנודר מן הבשר. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ולכל מין בשר, אדם קורא בשר, חוץ מבשר דגים וחגבים.

ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. ואין להקשות בית הלל היינו תנא קמא דאמר לעיל ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן, דיש לומר דהכי קאמר, דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ואין זה סתם ואחר כך מחלוקת, דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.

אמר רבי יוסי כו'. הא קמשמע לן דתנא קמא רבי יוסי היא. ומפני ששכח ולא הזכיר שמו בתחילה, הזכיר שמו בסוף, והרי הוא כאילו אמר: האי דהעוף עולה ואינו נאכל דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל, רבי יוסי אמרה, שרבי יוסי אומר זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

בשולחן שאוכל עליו. דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה על גב זה.

משנה ב

צוֹרֵר אָדָם בָּשָֹר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד,

זֶה בָּשָֹר, וְזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין.

ברטנורא משנה ב

ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. דאי נגעי, אע"ג דצונן בצונן הוא, בעו הדחה.

שני אכסנאין אוכלים על שלחן אחד. דוקא שאין מכירין זה את זה. אבל מכירין זה את זה, אסור, שמא יטול אחד מהן משל חבירו ויאכל. והלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

משנה ג

טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה,

אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה - אָסוּר.

נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה,

אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה - אָסוּר.

הַכְּחָל - קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ;

לא קְרָעוֹ - אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

הַלֵּב - קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ;

לא קְרָעוֹ - אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן -

אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה.

ברטנורא משנה ג

טיפת חלב שנפלה. בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות שכולה חוץ לרוטב, ולא הגיס את הקדירה ולא כסה אותה, הרי לא נחלק טעם הטיפה אלא לאותה חתיכה בלבד.

אם יש בנותן טעם באותה חתיכה. כלומר אם אין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה, מיד נאסרת החתיכה, ואוסרת חברותיה וצריך ששים כנגד כל החתיכה.

ניער את הקדירה. שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן.

אם יש בנותן טעם באותה קדירה. כלומר אין כוח בטיפה לאסור כולן אא"כ יש בה טעם ליתן בכל הקדירה.

הכחל. דד הבהמה.

קורעו ומוציא את חלבו. קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומותר אחר כך לבשלו עם בשר בקדירה.

לא קרעו אינו עובר עליו. אם בשלו לבדו בקדירה. ומותר לעשות כן אפילו לכתחילה. אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי לב, לא קרעו אינו עובר עליו, אבל איסורא מיהא איכא, תני נמי רישא אינו עובר עליו. ואם בשלו עם בשר בלא קריעה, משערים אותו בששים וכחל עצמו מן המנין, והכחל נשאר לעולם אסור.

הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת. ובמסכת כריתות [דף כ"ב] מוקי לה בלב עוף, שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו. אבל בשר הלב אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע.

אינו עובר בלא תעשה. אינו יכול לבא לידי לא תעשה. כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלא תעשה.

משנה ד

בְּשַֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה -

אָסוּר לְבַשֵּׁל, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.

בְּשַֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה,

בְּשַֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה -

מֻתָּר לְבַשֵּׁל וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיָּה וָעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה,

שֶׁנֶּאֱמַר: "לא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"

שָׁלשׁ פְּעָמִים (שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא) -

פְּרָט לַחַיָּה וְלָעוֹף וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר (דברים יד, כא) "לא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה",

וְנֶאֱמַר (שם) "לא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" -

אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב.

עוֹף, שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה,

יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב?

תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּחֲלֵב אִמּוֹ" -

יָצָא הָעוֹף, שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם.

ברטנורא משנה ד

מותר לבשל ומותר בהנאה. דאין בו משום בשר בחלב. דתלתא "גדי" כתיבי גבי איסור בשר בחלב, וחד מינייהו להוציא את הטמאה, שאם בשל בשר בהמה טמאה אפילו בחלב בהמה טהורה, מותר. ובאכילה מיהא אסור, משום בשר טמא. וכן נמי תלתא בחלב אמו כתיבי, וחד מינייהו למעוטי חלב טמאה, ואפילו הבשר טהור.

פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. גדי פרט לעוף שאינו בהמה. גדי פרט לחיה, דאף על גב דחיה בכלל בהמה, אתא קרא יתירא ואפקיה. גדי ולא בהמה טמאה, ונפקא לן מדכתיב (בראשית כ"ז) "ואת עורות גדיי העזים, וישלח יהודה את גדי העזים" (שם ל"ח), כאן פירש לך הכתוב דגדי זה מעזים הוא, הא אם לא פירש, יש במשמע אף שאר בהמה, מדאיצטריך ביה לפרושי.

נאמר לא תאכלו כל נבילה. ונאמר באותו פסוק עצמו "לא תבשל גדי בחלב אמו", דמשמע כל שנוהג בו איסור נבילה יש בו משום בשר בחלב.

ואיכא בין רבי יוסי הגלילי ובין רבי עקיבא, דרבי יוסי הגלילי סבר חיה דאורייתא, דכל שהוא אסור משום נבילה יש בו משום בשר בחלב, חוץ מן העוף שאין לו חלב אם. ורבי עקיבא סבר, חיה לאו דאורייתא.

אי נמי, עוף מדרבנן איכא בינייהו, רבי עקיבא דפריש אינו מן התורה, משמע הא מדרבנן יש בו איסור. אבל רבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא, שרי ליה לגמרי. והלכה כרבי עקיבא.

משנה ה

קֵבַת נָכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה -

הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְּשֵׁרָה,

אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם - הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה -

קֵבָתָהּ אֲסוּרָה.

טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה -

קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת,

מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵעֶיהָ.

ברטנורא משנה ה

קיבה. חלב הקרוש שבתוך הקיבה.

נכרי ושל נבילה. הכי קאמר קיבת שחיטת נכרי שהיא נבילה, הרי זו אסורה.

המעמיד. חלב.

בעור של קיבה. דהוא בשר.

אם יש בה. ליתן טעם בחלב הרי זו אסורה. ואם לאו, מותרת. ואף על פי שהוא מעמיד, הואיל והעור עצמו של היתר הוא ואין איסורו אלא מחמת דבר אחר שנתערב בו, לא אמרינן בהאי הכל הולך אחר המעמיד. אבל אם העמיד הגבינה בעור קיבה של נבילה, אפילו אין בה ליתן טעם בחלב, אסור, מפני המעמיד שאסור ואיסורו מחמת עצמו.

ולפיכך אסרו גבינות הנכרים, מפני שמעמידין אותם בעור קיבה של נבילה. אבל הקיבה עצמה דהיינו החלב הקרוש שבתוך הקיבה, אסיקנא דלית בה איסור כלל, דפירשא בעלמא הוא. כן כתב רמב"ם.

אבל רש"י כתב, וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה, אני הייתי נוהג היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בכך, שהייתי סובר מדאמרינן [בעבודה זרה דף כ"ט] גבי קיבת עולות, כהן שדעתו יפה גומעה חיה, שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא. ולא היא, חלב גמור הוא, מדתנן במתניתין כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה חלב הוא. וקיבת עולה דשריא, משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס בתוך מעיה כנתון בקערה ומותר.

משנה ו

חֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב.

חֹמֶר בַּחֵלֶב,

שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ,

וְחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְנוֹתָר, וְטָמֵא;

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם.

וְחֹמֶר בַּדָּם,

שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים,

וְהַחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד.

ברטנורא משנה ו

שהחלב מועלין בו. ואפילו קדשים קלים שהן ממון בעלים ואין בהן מעילה בחייהן, יש מעילה באמוריהן לאחר שנזרק דמן. דכתיב גבי קדשים קלים (ויקרא ג') "כל חלב לה'", ולהכי כתיב בהו לה' למימר דקדשי ה' קרינן ביה לענין מעילה.

וטמא. אם אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות, אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף.

מה שאין כן בדם. דגבי דם כתיב (שם י"ז) "על המזבח לכפר", לכפרה נתתיו ולא שיהא קרוי שלי למעול בו, שאינו עומד אלא לכפר בשבילכם. ומשום פגול אין בו, דכל שדבר אחר מתיר אותו כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו, וכגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים דכתיב (שם) ""וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר "והקטיר החלב לריח ניחוח", אלו יש בהן משום פיגול, אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא אין חייבין עליו משום פגול. ומשום נותר וטמא נמי אין בו דכתיב בדם תרי מיעוטי, הוא ולכם, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה.

אלא בבהמה טהורה. כדכתיב (שם ז') "מן הבהמה אשר יקריב ממנה".