כריתות, פרק א

משנה א

שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת בַּתּוֹרָה:

הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה;

הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה,

וְאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ;

הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ;

הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו,

וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ,

וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה;

הַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה,

וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב;

הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת;

וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא;

הָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, נוֹתָר, וּפִגּוּל;

הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ;

הָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח,

וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶֹה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים;

הַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת,

וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה;

הַפֶּסַח וְהַמִּילָה בְּמִצְוַת עֲשֵֹה.

ברטנורא משנה א

שלושים ושש כריתות. לעובר במזיד בלא התראה.

הבא על אשה ובתה. ובת בתה ובת בנה בכלל. וכן בתו ובת בתו ובת בנו, חמותו ואם חמותו ואם חמיו, כולם בכלל זה.

המגדף. מברך את השם.

והעובד עבודה זרה. כדרך עבודתה. או המזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה אפילו שאין דרך עבודתה בכך.

בעל אוב. וידעוני בכלל. ששניהם בלאו אחד נאמרו, ותנא נקט אוב שהוא ראשון במקרא.

והמחלל את השבת באחת מאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותולדותיהן.

נותר. קדשים לאחר שעבר זמנן.

פגול. קדשים שחשב לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן.

השוחט קדשים בחוץ חייב, אף על פי שלא העלן. דכתיב (ויקרא י"ז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש ההיא דם שפך ונכרת.

ומעלה. נמי בכרת, דכתיב (שם) "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו". ואם שחט והעלה בשוגג, חייב שתי חטאות.

והמפטם את שמן המשחה. במשקל סממנים ובמדת השמן כמו שעשאו משה במדבר. והוא שיעשנו לסוך בו, אבל המפטמו להתלמד או למסרו לצבור אינו חייב.

והמפטם את הקטורת. אחד עשר סממני הקטורת אם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב בדברי חכמים ועירבם כדרך שהיו מערבים הקטורת שמקטירים בבית המקדש, חייב כרת. והוא שיעשנו להריח בה, אבל עשאה להתלמד או למסרה לצבור, פטור.

והסך בשמן המשחה שעשה משה, שלא לצורך כהונה ומלכות, חייב. שלא היו נותנים מאותו שמן אלא על ראש הכהן גדול, ואפילו היה בן כהן גדול מושחים אותו באותו שמן שעשה משה במדבר. וממנו מושחים מלכי בית דוד. ואין מושחין מלך בן מלך אם לא היה שם מחלוקת, כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו, ויואש מפני מחלוקתו של עתליהו, ויהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו. ומשיחת הכהנים היא שיוצקים מן השמן על ראשו ומושחין בין גבות עיניו כמין כ"י יונית. ומשיחת המלכים כמין נזר.

הפסח והמילה במצות עשה. ויש בהן כרת, ואין קרבן על שגגתן. אבל כולהו הנך לא תעשה נינהו, וחייבים על שגגתן קרבן, דאין קרבן אלא על לאו. דגבי קרבן כתיב (ויקרא ד') "ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשינה".

משנה ב

עַל אֵלּוּ חַיָּבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָם חַטָּאת,

וְעַל לא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי,

חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַמְגַדֵּף,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כט) "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶֹה בִּשְׁגָגָה" -

יָצָא מְגַדֵּף, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶֹה מַעֲשֶֹה.

ברטנורא משנה ב

ועל שגגתן חטאת. שגגה שחייבים עליה חטאת היא, כגון הבא על אחת מן העריות, כסבור שהיא אשתו, והעובד עבודה זרה שמשתחוה לה, כסבור זיבוח וקיטור וניסוך אסרה תורה ולא השתחויה, והמחלל את השבת כסבור חול הוא, וכן כל כיוצא בזה שיודע בעיקר האיסור אלא שנעלם ממנו זה המעשה שעושה. אבל האומר מותר לגמרי, דעוקר כל הגוף, כגון האומר אין שבת בתורה, אין עבודה זרה אסורה בתורה, לא שוגג הוא זה אלא אנוס גמור הוא ופטור.

לא הודע. כגון שני זיתים, אחד של חלב ואחד של שומן, אכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל. אשתו ואחותו עמו במטה, בא על אחת מהן ואינו יודע על איזה מהן בא.

אשם תלוי. לפי שבא על הספק קרוי אשם תלוי, שתולה ומגין עליו מן היסורים, ואינו מכפר, שאם נודע אליו אחר כך בבירור שחטא, מביא חטאת קבועה.

המטמא מקדש וקדשיו. שנכנס למקדש כשהוא טמא, או אכל קדשים בטומאה.

מפני שהוא בעולה ויורד. ואין אשם תלוי בא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה, והאי הואיל ושגגתו בעולה ויורד, אין בלא הודע שלו אשם תלוי.

אף המגדף. אין מביאין על שגגתו חטאת, ועל לא הודע שלו נמי אין חייבים אשם תלוי. דרחמנא אמר גבי חטאת, לעושה בשגגה, פרט למגדף שאין בו מעשה. והלכה כחכמים.

משנה ג

יֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל,

וְיֵשׁ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל,

וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת.

אֵלּוּ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל:

הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה, חַיָּה, וָעוֹף; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם.

הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ.

וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה - מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל.

ברטנורא משנה ג

כמין בהמה חיה ועוף. הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם. ואין הלכה כרבי מאיר.

סנדל. ולד הוא, אלא שנפחתה צורתו. ולשון סנדל, שנאוי ודל. כך מצאתי.

ורבותי פירשו שהיא חתיכת בשר עשויה כצורות סנדל ורגילה לבוא עם ולד.

שליא. שאין שליא בלא ולד.

שפיר מרוקם. עור שהולד מרוקם בו, שיש בתוכו צורת אברים קטנים. ולפי שעשוי כשפופרת של ביצה קרוי שפיר.

וכן שפחה שהפילה. דסלקא דעתך אמינא כי קאמרינן כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, הני מילי מצוות השוות באיש ובאשה, אבל יולדת דבנשים איתא ובאנשים ליתא, אימר לא תחייב שפחה, להכי תני וכן שפחה שהפילה.

משנה ד

אֵלּוּ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל:

הַמַּפֶּלֶת, וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה;

וְכֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ,

אַחַת מִמִּין פְּטוּר וְאַחַת מִמִּין חוֹבָה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ זוֹ לְמִזְרָח וְזוֹ לְמַעֲרָב.

אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת כְּאַחַת -

מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל.

ברטנורא משנה ד

ואין ידוע מה הפילה. אם צורת אדם וחייבת, אם דגים וחגבים ופטורה. מביאה קרבן שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת. על של עולה מתנה ואומרת, אם מין חובה ילדתי, תהא לחובתי, ואם לאו, תהא עולת נדבה. אבל חטאת, לא מציא לאתנויי, דאין חטאת נדבה, ומייתא בספק. ואינו נאכל, דשמא לאו בת קרבן היא, ומליקתה כנבילה בעלמא. ומשום חולין בעזרה, לא אכפת לן, דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיב אכילה.

וכן שתי נשים שהפילו. במחבוא.

אחת מין פטור. כמין דגים וחגבים.

ואחת מין חובה. סנדל או שליא. ואין ידוע איזו הפילה מין חובה. מביאים כל אחת שתי תורים ואינו נאכל.

אימתי. אינו נאכל.

בזמן שהלכו. שהביאו קניהן לכהן והלכו לדרכן ואין יכולים להתנות. אבל אם שתיהן עומדות כאחת, מביאות חטאת אחת ומתנות ביניהן, אם אני החייבת, הרי הוא שלי [וחלקך מחול לי]. ואם את החייבת, הרי הוא שלך [וחלקי מחול לך], ואותו חטאת קרב ונאכל. דדוקא חטאת שבא על חטא אין תנאי מועיל בו, דכתיב (ויקרא ד') או הודע אליו חטאתו, אבל הכא דכי קא מייתין נשים קרבן לאשתרויי באכילת קדשים הוא, מיתין ומתניין. ואין הלכה כרבי יוסי.

משנה ה

אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת:

הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָּם, מָלֵא גְּנִינִים;

הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים, וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים, וּרְמָשִֹים;

הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, וְיוֹצֵא דֹפֶן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מְחַיֵּב בְּיוֹצֵא דֹפֶן.

ברטנורא משנה ה

גנינים. גוונים. ואני שמעתי כמין תולעים.

המפלת יום ארבעים. דעד שיעברו ארבעים יום להריונה הוי מיא בעלמא.

ורבי שמעון מחייב ביוצא דופן. דכתיב (שם י"ב) "ואם נקבה תלד", והוה ליה למכתב ואם נקבה היא, אלא ריבה לה לידה אחרת, ומאי היא, יוצא דופן. ותנא קמא סבר, אמר קרא (שם) "אשה כי תזריע וילדה", עד שתלד ממקום שמזרעת.

משנה ו

הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד -

בֵּית שַׁמַּאי - פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן;

בֵּית הִלֵּל - מְחַיְּבִים.

אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי:

מַה שָּׁנָה אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד?

אִם שָׁוֶה לוֹ לַטֻּמְאָה, לא יִשְׁוֶה לוֹ לַקָּרְבָּן?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: לא,

אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד,

שֶׁכֵּן יָצְאָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן;

תֹּאמְרוּ בְּמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד,

שֶׁלֹּא יָצְאָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן?

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל:

וַהֲרֵי הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת תּוֹכִיחַ,

שֶׁלֹּא יָצְאָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן,

וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: לא,

אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,

שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקָרְבָּן יָחִיד,

רָאוּי לְקָרְבָּן צִבּוּר;

תֹּאמְרוּ בְּמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד,

שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי לא לְקָרְבָּן יָחִיד וְלא לְקָרְבָּן צִבּוּר?

הַדָּמִים אֵינָן מוֹכִיחִין,

שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלאת -

דָּמֶיהָ טְמֵאִין, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן.

ברטנורא משנה ו

המפלת לאור שמונים ואחד. שילדה נקבה, וליל שמונים ואחד שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה.

בית שמאי פוטרים מן הקרבן. מלידה שניה. אע"ג דלאחר מלאת הוא, הואיל ולילה היא ולא יצתה שעה ראוי לקרבן, דלילה מחוסר זמן קרבן היא, דכתיב (ויקרא ז') "ביום צוותו", הלכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי.

מאי שנא אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד. דודאי חייבת קרבן על הנפל שהפילה לדברי הכל הואיל ואחר מלאת הפילה.

אם שוה לו לטומאה. שהרי אתם מודים שבשקיעת החמה של יום שמונים כלו ימי טוהר שלה, ואם ראתה בליל שמונים ואחד טמאה.

הדמים אינם מוכיחים. והדם שאתם אומרים אם שוה לו לטומאה, אינו ראיה, שהרי המפלת תוך מלאת דמה טמא מפני הלידה, ואינה חייבת קרבן שני לפי שכל שבא בתוך מלאת נחשב כאילו בא עם הולד הראשון ובהא מודו בית הלל.

משנה ז

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת וּסְפֵק חָמֵשׁ לֵדוֹת -

מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים,

וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.

חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת -

מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים,

וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.

מַעֲשֶֹה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינָרֵי זָהָב.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַמָּעוֹן הַזֶּה!

לא אָלִין הַלַּיְלָה, עַד שֶׁיְּהוּ בְּדִינָרִין.

נִכְנַס לְבֵית דִּין, וְלִמֵּד:

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת -

מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים,

וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.

וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בְּרִבְעָתַיִם.

ברטנורא משנה ז

חמשה ספיקי זיבות. ספק זיבה הוי כגון טועה שראתה שלושה ימים ואינה יודעת אם בימי נדתה אם בימי זיבתה, מביאה קרבן ואינו נאכל. וספק לידה הוי כגון הפילה ואינה יודעת מה הפילה. ואם יש עליה חמשה ספיקות של זיבה או חמשה ספיקות של לידה.

מביאה קרבן אחד. חטאת העוף הבא על הספק.

ואוכלת בזבחים. שהרי הקרבן הזה לטהרה בא, הרי הוא כטבילה, שאם נטמאת האשה כמה טומאות טבילה אחת עולה לכולם, אף קרבן זה כן.

ואין השאר עליה חובה. לא הצריכוה חכמים להביאן, שאף האחת בקושי התירו להקריב ספק מליקת חולין למזבח, אלא שאם לא כן אין לה תקנה ליטהר בקדשים.

חמש לידות ודאות, או חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים. כדפרישנא.

והשאר עליה חובה. דתניא, יכול תביא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת קרבן אחד לשניהם, תלמוד לומר (ויקרא י"ב) "זאת תורת היולדת".

קינין. שתי קינין. דהיינו ארבע תורין.

בדיני זהב. בשני [דינרי] זהובים, דינר זהב לכל קן.

המעון הזה. שבועה היא.

נכנס לבית דין ולימד כו'. אף על פי שהיקל בשל תורה. ולימד דבר שאינו כהלכה, משום עת לעשות לה' עשה כן. שאלמלא כן לא ימצאו, וימנעו העניות מלהביא אפילו אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף.

ברבעתים. שני קינין בשני רבעי דינר כסף. ודינר זהב הוא עשרים וחמש דינרי כסף.