מנחות, פרק א

 משנה א

כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - כְּשֵׁרוֹת,

אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה,

חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת.

מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

נָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן - פְּסוּלוֹת.

כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן?

לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה;

אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן?

לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא.

ברטנורא משנה א

כל המנחות שנקמצו שלא לשמן. כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה, וקמצה הכהן לשם מחבת.

כשרות. ומקטיר הקומץ ושייריה נאכלים. שקמיצת המנחה במקום שחיטת הקרבן עומדת, וכשם שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים, כדילפינן מקרא בריש מסכת זבחים, הכי נמי כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות.

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. הוה מצי למתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, והא דקתני אלא דמשמע דכל דינם כמנחות כשרות אלא דבר זה, לאשמועינן דאסור לשנויי בה שינוי אחר, שאם עבר וקמצה שלא לשמה, אסור לתת הקומץ בכלי שרת שלא לשמה.

שלא עלו לבעלים לשם חובתו. ולא יצא ידי נדרו וצריך להביא מנחה אחרת לשם מרחשת.

חוץ ממנחת חוטא. כגון מנחה הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, אם לא תשיג ידו לשתי תורים.

ומנחת קנאות. של סוטה. שאם קמצן שלא לשמן, כגון לשם נדבה, או נתן בכלי שרת את הקומץ שלא לשמו, או הלך או הקטיר שלא לשמו, או חישב באחת מן העבודות הללו הריני עובד לשמן ושלא לשמן. אלו מנחות פסולות ואין שייריהן נאכלים.

וטעמא הוי, משום דמנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא. ובחטאת כתיב "ושחט אותה לחטאת", ולקח מדם החטאת, שתהא שחיטה ולקיחה דהיינו קבלת הדם לשם חטאת. ומנחת קנאות הואיל וכתיב בה "עון" דכתיב "מנחת זכרון מזכרת עון", כחטאת שויוה רבנן. ומנחת העומר, אע"ג דלאו מנחת חוטא היא ולאו מנחת קנאות היא, קמצה שלא לשמה פסולה מהקטיר, ואין שייריה נאכלים, הואיל ובאה להתיר החדש ולא התירה. וכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות דתנן במתניתין, דוקא במנחות שאין להם זמן קבוע איירי, ולא במנחת העומר שקבע לה זמן.

או שלא לשמן ולשמן. דלא תימא לשמן ושלא לשמן הוא דפסולה, דתפוס לשון אחרון, אבל שלא לשמן ולשמן כשרות, קמ"ל.

משנה ב

אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְּנָחוֹת

שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם,

מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים,

שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,

עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב,

עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים, עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ -

פָּסַל.

קָמַץ בַּשְֹּׂמֹאל - פָּסַל.

בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: יַחֲזִיר, וְיַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בַּיָּמִין.

קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר, אוֹ גַּרְגֵּר מֶלַח, אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה -

פָּסַל,

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר - פָּסוּל.

אֵיזֶה הוּא הַיָּתֵר?

שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ;

וְחָסֵר?

שֶׁקְּמָצוֹ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶֹה?

פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ.

ברטנורא משנה ב

זר ואונן וטבול יום כו'. כולהו מפורשים בפרק ב' דזבחים. ומוכחינן להו מקראי דעבודתן פסולה.

ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה.

יושב. דבעינן לעמוד לשרת. על גבי כלים כו'. דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הרצפה.

בן בתירא אומר יחזיר. הקומץ לתוך המנחה.

ויחזור ויקמוץ בימין. והוא הדין לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין סבירא ליה לבן בתירא, שאם עבר אחד מהן וקמץ יחזיר הקומץ למקומו, ויחזור כהן כשר ויקמוץ. ואין הלכה כבן בתירא.

עלה בידו צרור. נמצא קומץ חסר מקום הצרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה. דקודם קמיצה בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ, ואחר כך מלקט אותה ונותנה עם הקומץ ושורף הכל, ואם נזדמן בתוך הקומץ גרגיר מלח או קורט של לבונה הרי הקומץ חסר כדי מקום הקורט.

מבורץ. מלא וגדוש.

שקמצו בראשי אצבעותיו. שלא פשטן על כל פס ידו.

פושט את אצבעותיו על פס ידו. מכניס צדי אצבעותיו בקמח, ומכניס הקמח לתוך ידו ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה, ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין, ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר.

ורמב"ם כתב, שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא [דף י"א], דהיינו שממלא כפו ממנו כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם.

ואני אומר, שאין פירוש "כדקמצי אינשי", אלא שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו, אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלוש אצבעותיו על פס ידו ולא יותר, וכדי שלא יהיה מבורץ ומבצבץ ויוצא, מוחק מלמטה באצבע קטנה ומלמעלה בגודל. ולא נדחו כלל דברי האומר שזו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש ושיטת הגמרא כדברי. וכן פירשוה כל רבותי.

משנה ג

רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ -

פְּסוּלָה.

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה

לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ בַּחוּץ, אוֹ כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַּחוּץ,

לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַּזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ,

אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ -

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר,

לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַּזַּיִת מִקֻּמְצָהּ לְמָחָר,

אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר -

פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בַּכְּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ וְהַמַּקְטִיר:

לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר,

חוּץ לִמְקוֹמוֹ - פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת;

חוּץ לִזְמַנּוֹ - פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,

וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

קָמַץ בִּשְׁתִיקָה,

וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ;

אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ,

וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה;

אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ -

זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

ברטנורא משנה ג

ריבה שמנה. ששיעור השמן לוג לכל עשרון. ואם ריבה, שנתן שני לוגין או יותר לעשרון דחזו לשתי מנחות, פסל.

חיסר שמנה. פחות מלוג שמן לעשרון סולת.

חיסר לבונתה. שלא נתן בה אלא קורט אחד של לבונה. אבל אם יש בה שני קרטין כשרה, דכתיב (ויקרא ו') "את כל הלבונה אשר על המנחה", כל - משמע אפילו קורט אחד, דכל משמע כל דהוא כדכתיב (מלכים ב ד') "אין לשפחתך כל בבית". "את" - לרבות עוד קורט אחד, הרי שנים. ואילו ריבה לבונתה לא קתני, דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצים דאז ריבה יותר מדאי.

לאכול שייריה בחוץ. חוץ לעזרה.

או להקטיר קומצה בחוץ. דמחשבה פוסלת בין שחשב על אכילת אדם בין שחשב על אכילת מזבח, דכתיב (ויקרא ז') "ואם האכל יאכל", בשתי אכילות הכתוב מדבר: אחת לאכילת אדם ואחת לאכילת מזבח, וההוא קרא במחשבה מיירי דכתיב (שם) "המקריב אותו לא יחשב", בשעת הקרבה הוא נפגל ואינו נפגל ביום השלישי, אלמא במחשבה מיירי, שחשב עליו לאכלו ביום השלישי.

פסולה. דמחשבת חוץ למקומו פוסלת בקמיצת המנחה כמו שפוסלת בשחיטת הזבח. ומה שפוסל בזבח בשחיטה בקבלת הדם בהולכה בזריקת הדם, פוסל המנחה בקמיצה בנתינה בכלי שרת בהולכה בהקטרת הקומץ ולבונה, ארבעה כנגד ארבעה. והקומץ והלבונה עצמן חשובים גבי מנחה כמו הדם והאימורים אצל הזבח. ושיירי מנחה הנאכלים, כבשר הזבח הנאכל.

ובפרק ב' דזבחים מפורשים כל הני פסולי והתם ילפינן להו כולהו מקראי.

לאכול דבר שדרכו לאכול. כגון שיריים.

דבר שדרכו להקטיר. כגון הקומץ. אבל אם חשב לאכול הקומץ או להקטיר השיריים חוץ לזמנו, לא פסל, דבטלה דעתו אצל כל אדם.

ובלבד שיקרב המתיר. הקומץ כהלכתו. כאילו היה כשר, שלא יהא שם שום פסול אלא הפגול בלבד. אבל אם יש בו פסול אחר אינו חשוב יותר פגול ואין בו כרת.

קמץ בשתיקה. שלא חשב שום מחשבת פסול בשעת קמיצה.

ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו. כלומר, שבשלושת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנו.

משנה ד

כֵּיצַד לא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ,

וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ;

אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ,

וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ;

אוֹ שֶׁקָּמַץ, וְנָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ.

מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן;

אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן,

וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן;

אוֹ שֶׁקָּמַץ, וְנָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן -

זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר;

כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ;

כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר;

כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ -

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

זֶה הַכְּלָל:

אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם -

פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת;

וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן -

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת - כָּשֵׁר;

שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.

ברטנורא משנה ד

קמץ חוץ למקומו. חשב בשעת קמיצה לאכול השיריים חוץ לעזרה.

נתן בכלי הלך והקטיר חוץ לזמנו. ובאחת משלושת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנו.

מנחת חוטא וקנאות. יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פגול, כגון שלא לשמן, דאמרינן בריש פרקין דפסולות אם קמצן שלא לשמן, ושלושת שאר העבודות חשב עליהן חוץ לזמנן, או אפילו הראשונה חוץ לזמנה והשאר שלא לשמן, הוציאו מידי פגול.

או שקמץ או נתן בכלי או הוליך או הקטיר שלא לשמן. כלומר אי זו מאלו שעשה שלא לשמן והשאר על מנת לאכול לשיריים חוץ לזמנו לא קרב המתיר כמצותו ואין בשיריים כרת.

כזית בחוץ כזית למחר. חשב באחת מן העבודות שתי מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ועד השתא איירינן בשתי עבודות שחשב באחת חוץ לזמנו ובאחרת חוץ למקומו, ועכשיו מיירי שחשב בשתיהן בעבודה אחת.

ולרבי יהודה איצטריך, דלא תימא בשתי עבודות הוא דפליג רבי יהודה דבתר קמייתא אזלינן, אבל בחדא עבודה מודה, קמשמע לן.

כזית למחר וכזית בחוץ. אף על פי שחשב תחילה לחוץ לזמנו הוציאתו שניה מידי כרת.

אמר רבי יהודה זה הכלל כו'. רבי יהודה פליג אתנא קמא בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות. ואין הלכה כרבי יהודה.