מנחות, פרק ב
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מנחות, פרק ב

מנחות, פרק ב

משנה א

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה

לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר -

מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזֶה שֶׁהוּא פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר -

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

 

אָמְרוּ לוֹ: מַה שָּׁנַת זוֹ מִן הַזֶּבַח?

אָמַר לָהֶם: שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָֹרוֹ וְאֵמוּרָיו - אֶחָד;

וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה.

 

ברטנורא משנה א

הקומץ את המנחה. מודה רבי יוסי שהוא פגול. משום דבעי למתני סיפא להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת, מהו דתימא טעמא דרבי יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר, כלומר שאם חשב לעבוד למחר עבודת חצי מתיר לא פיגל, והך לבונה חצי מתיר הוא, דבין הקטרת קומץ ולבונה מתירים השיריים, ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ עבודת חצי מתיר היא ופליג רבי יוסי, קא משמע לן דבהא מודה. דטעמא לאו משום הכי הוא, אלא משום דאין מתיר מפגל את המתיר.

מה שנה זו מן הזבח. שהשוחטו על מנת להקטיר אימורים למחר פגול.

אינה מן המנחה. אינה ממין המנחה כמו הקומץ, ואף על פי שהוא ממתירי המנחה. דקסבר רבי יוסי שאין מתיר מפגל את המתיר, שאין עבודת מתיר זה שהוא קומץ, מועלת לפגל מתיר האחר שהיא הלבונה, במחשבה שהוא מחשב על הלבונה בעבודת הקומץ.

ורבנן אמרי ליה, כי אמרינן דאין מתיר מפגל את המתיר, היכא דלא אקבע בחד מנא, כגון שני כבשי עצרת דשניהם מתירים את הלחם, ואם שחט אחד מהם על מנת לאכול את חבירו למחר שניהם כשרים. אבל היכא דאקבעו בחד מנא, כגון קומץ ולבונה ששניהם בכלי אחד, מועלת מחשבת מתיר זה לפגל מתיר אחר. והלכה כחכמים.

 

משנה ב

שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִֹים לֶאֱכוֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר;

הִקְטִיר שְׁנֵי בָזִכִּין לֶאֱכוֹל אֶחָד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר -

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו -

פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת;

וְהַשֵּׁנִי - פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת, אוֹ אֶחָד מִן הַסְּדָרִים -

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה, שֶׁאֵין קָרְבָּן צִבּוּר חָלוּק.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל.

 

ברטנורא משנה ב

שחט שני כבשים. של עצרת, דכתיב בהו "שני כבשים בני שנה לזבח שלמים", ואותן כבשים מתירין ומקדשין לשתי הלחם, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת שני כבשים, הואיל והוזקקו עמו בתנופה. ושאר כבשים של עצרת, דמוספים נינהו.

לאכול אחת מן החלות למחר. וזמן אכילת החלות אינו אלא ליום ולילה, כדין מנחה, שנאמר בה כחטאת וכאשם.

הקטיר שתי בזיכין. לשתי מערכות של לחם הפנים כדכתיב (ויקרא כ"ד) "ושמת אותם שתים מערכות", היתה על כל מערכת כף אחת שיש בו לבונה כדכתיב (שם) "ונתת על המערכת לבונה זכה". ושתי הכפות הללו שבהם נתונה הלבונה נקראים שני בזיכים. והלבונה נקטרת כדכתיב (שם) "והיתה ללחם לאזכרה". והלחם נאכל, וזמן אכילתו כל אותו שבת שמסירים אותו מן השלחן בלבד. ואם בשעה שהקטיר שני בזיכים של לבונה חשב על אחת מן המערכות של לחם לאכלו למחר, כלומר שלא בזמנו.

אותה חלה. של שתי הלחם של עצרת.

ואותו הסדר. של לחם הפנים.

זה וזה פגול. שכולן נחשבים גוף אחד.

נטמאת אחת מן החלות. דוקא כשנטמאת אחת משתי הלחם קודם זריקת דם הכבשים, או אחד מן הסדרים קודם הקטרת הבזיכים, הוא דאפליגו רבי יהודה ורבנן. אבל אם נטמא לאחר זריקת הדם או לאחר הקטרת הבזיכים, דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

שאין קרבן צבור חלוק. בגמרא מסיק דלא מקרא ולא מסברא אמרה רבי יהודה למלתיה, אלא תלמוד ערוך בידו. וכך היה מקובל מרבותיו שאין קרבן צבור חלוק ואם נפסל חציו נפסל כולו.

 

משנה ג

הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם,

וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה.

 

כֵּיצַד?

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר -

הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין.

לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר -

הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגֶּלֶת.

הַכְּבָשִֹים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם,

וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִֹים.

 

כֵּיצַד?

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִֹים לֶאֱכוֹל מֵהֶן לְמָחָר -

הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין.

לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר -

הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִֹים אֵינָן מְפֻגָּלִין.

 

ברטנורא משנה ג

התודה מפגלת את הלחם. שהלחם בא בשביל התודה והוא טפל לה, ואין התודה טפילה ללחם. וכן שני כבשים של עצרת, שתי הלחם הבאים עמהם הם טפלים לכבשים ואין הכבשים טפלים ללחם, והעיקר מפגל הטפילה ואין הטפילה מפגל העיקר.

ואי אשמועינן תנא האי דינא בתודה, ולא אשמועינן בכבשים של עצרת, הוה אמינא התם הוא דכי מפגל לחם לא מפגלא תודה משום דלא הוזקקו בתנופה עם החלות, אבל כבשים דהוזקקו בתנופה עם החלות דכתיב (ויקרא כ"ג) "והניף הכהן אותם על לחם", אימא כי מפגל לחם לפגלו נמי כבשים. ואי תנא כבשים, הוה אמינא התם כי מפגלי כבשים מפגל לחם משום דהוזקקו זה עם זה בתנופה, אבל תודה דלא הוזקקו אימא כי מפגל בתודה לא מפגלי בחלות, צריכא.

 

משנה ד

הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין, מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכֶּלִי; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח.

 

כֵּיצַד?

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר -

הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין.

לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר -

הַנְּסָכִין מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל.

 

ברטנורא משנה ד

הזבח מפגל את הנסכים. והשותה מהן ענוש כרת.

משקדשו בכלי. לאחר ששמו אותם בכלי שרת, שהכלי מקדשן קדושת עולם דשוב אין להם פדיון.

דברי רבי מאיר. דרבי מאיר סבר שנסכים מתפגלים, לפי שהדם של הזבח הוא שמכשיר ומתיר אותן למזבח, והואיל ויש להן מתיר, מתפגלים במחשבת חוץ לזמנו.

וחכמים פליגי עליה בפרק בית שמאי במסכת זבחים [דף מ"ד] ואמרי שהנסכים אין להם מתיר, לפיכך אין מתפגלין. ואין הלכה כרבי מאיר.

 

משנה ה

פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלא בַּלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלא בַּקֹּמֶץ -

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.

מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא, וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת,

שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת;

שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר.

שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִֹים לֶאֱכוֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר,

הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִכִּים לֶאֱכוֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר -

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.

שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִֹים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר -

הוּא פִּגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָּשֵׁר.

לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר - שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים.

 

ברטנורא משנה ה

פיגל בקומץ. בהקטרת הקומץ חשב על השיריים לאכלן שלא בזמנן.

עד שיפגל בכל המתיר. והקטרת אחד מהן חצי מתיר הוא, דאיכא נמי הקטרת חבירו, שאין שיירי המנחה מותרים באכילה לכהן עד שיקטירו הקומץ והלבונה.

במנחת חוטא ובמנחת קנאות. שאין בהן לבונה, והקומץ לבדו הוא המתיר.

שחט אחד מן הכבשים. של כבשי עצרת. ואין הלחם מותר אלא אחר שישחטו שניהן.

הקטיר אחד מן הבזיכין. והרי אין מתיר הלחם אלא הקטרת שניהם.

 

רבי מאיר אומר פגול. דסבר חצי מתיר נמי מפגל. ואין הלכה כרבי מאיר.