תמיד, פרק ב

משנה א

רָאוּהוּ אֶחָיו שֶׁיָּרַד, וְהֵם רָצוּ וּבָאוּ.

מִהֲרוּ וְקִדְּשׁוּ יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן מִן הַכִּיּוֹר,

נָטְלוּ אֶת הַמַּגְרֵפוֹת וְאֶת הַצִּנּוֹרוֹת וְעָלוּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ.

הָאֵבָרִין וְהַפְּדָרִין שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב,

סוֹנְקִין אוֹתָם לְצִדְדֵי הַמִּזְבֵּחַ.

אִם אֵין הַצְּדָדִין מַחֲזִיקִין -

סוֹדְרִין אוֹתָם בַּסּוֹבֵב, עַל הַכֶּבֶשׁ.

ברטנורא משנה א  

ראוהו אחיו. לאותו שתרם את המזבח.

שירד. מן המזבח ונתן את הגחלים במזרחו.

והם רצו וכו' וקדשו ידיהם ורגליהם. כדי לעבוד עבודה.

סונקים. מסלקים אותן. לשון נענוע ונדנוד. וכן כגדי מסנקן [פסחים דף ג' ע"ב], גדי שהוא עיף על ידי נענוע ונגיחות שמנגחין זה בזה. אף כאן סונקים מנענעים ומהפכין אותן בצנורות לצדדי המזבח.

בסובב על הכבש. כלומר על הכבש שכנגד הסובב.

משנה ב

הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ.

וְתַפּוּחַ הָיָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ,

פְּעָמִים עָלָיו כִּשְׁל שׁ מֵאוֹת כּוֹר.

וּבָרְגָלִים לא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ.

מִיָּמָיו לא נִתְעַצַּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן.

ברטנורא משנה ב  

החלו מעלין באפר. לאחר שסלקו לצדדים או לסובב אברים ופדרים שלא נתאכלו, היו מושכין את האפר במגרפות שבידם ומעלין אותו לתפוח, כמין כרי גדול של אפר שהיה באמצע המזבח צבור ועשוי כתפוח.

פעמים עליו כשלוש מאות כור. גוזמא קתני, דמעולם לא הניחו להיות עליו שלוש מאות כור.

וברגלים לא היו מדשנים אותו. לא היו מוציאין את הדשן לחוץ אף על פי שהוא רבה על המזבח.

מפני שהוא נוי למזבח. שיהיה נראה שקרבנות הרבה היו על גבי המזבח.

מימיו לא נתעצל. כלומר מה שהיה דשן כל כך, לא מחמת עצלות הכהנים, אלא לנוי להראות שקרבנות הרבה קרבו על גבי המזבח.

משנה ג

הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בְּגִזְרִין, לְסַדֵּר אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה.

וְכִי כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה?

הֵין! כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה,

חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וְשֶׁל גֶּפֶן.

אֲבָל בְּאֵלּוּ רְגִילִין:

בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה, וְשֶׁל אֱגוֹז, וְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן.

ברטנורא משנה ג  

מעלין בגזירין. שני עצים ארוכים ומשופין היו נותנים לתוך אורך המערכה, דכתיב (ויקרא ו') וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, מלמד שטעונה שני עצים.

וכי כל העצים כשרים למערכה. דקתני החלו מעלין בגזרין סתם, ולא קא מפרש מאיזה מין של עצים היו הגיזרים. ומשני, הין, כלומר הכל כשרים חוץ משל זית ושל גפן דאסורין משום ישוב ארץ ישראל, לפי שהן טוענים פירות.

ואית דאמרי טעמא, לפי שהן נעשים דשן מיד.

מורביות. ענפים של תאנה. ודוקא תאנים רעות. דלא עבדי פירי.

ושל עץ שמן. העושה שמן אפרסמון.

ואני שמעתי, שהוא האילן שקורים לו בלע"ז פינ"ו, ובערבי צינובו"ר. ואע"ג דעץ מאכל הוא, אין בו צורך כמו בגפן וזית, הלכך לא אסרוהו משום ישובה של ארץ ישראל כדרך שאסרו הגפן והזית.

משנה ד

סִדֵּר הַמַּעֲרָכָה גְּדוֹלָה מִזְרָחָה, וַחֲזִיתָהּ מִזְרָחָה,

וְרָאשֵׁי הַגִּזְרִין הַפְּנִימִיִּים הָיוּ נוֹגְעִים בַּתַּפּוּחַ.

וְרֶוַח הָיָה בֵּין הַגִּזְרִים,

שֶׁהָיוּ מַצִּיתִין אֶת הָאֲלִיתָא מִשָּׁם.

ברטנורא משנה ד  

מערכה גדולה. לפי שיש עוד מערכה אחרת, קרי להך מערכה גדולה. ששלוש מערכות היו שם בכל יום, אחת מערכה גדולה ששורפים עליה התמיד, והשנית מערכה פחותה ממנה והיא קרויה מערכה של קטורת, שנוטלים ממנה גחלים במחתה לקטורת שמקטירים בבוקר ובין הערבים, והשלישית אינה משמשת כלום, אלא לקיום האש, דכתיב (ויקרא ו') "והאש על המזבח תוקד בו", זו מערכה שלישית של קיום האש.

וחזיתה מזרחה. מראית פניה דהיינו הפתח והחלון של מערכה, לצד מזרח של מזבח.

וראשי גיזרין. הפנימים היו ארוכים עד שהיו נוגעים בתפוח.

את האליתא. חריות וקסמין דקין תוחבין בין הגדולים להצית האש. ואליתא לשון אליה, על שם זנבות האודים.

משנה ה

בֵּרְרוּ מִשָּׁם עֲצֵי תְאֵנָה יָפִין,

לְסַדֵּר הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה לַקְּטֹרֶת,

מִכְּנֶגֶד קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית,

מָשׁוּךְ מִן הַקֶּרֶן כְּלַפֵּי צָפוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת;

בְּעֹמֶד חָמֵשׁ סְאִים גֶּחָלִים,

וּבַשַּׁבָּת בְּעֹמֶד שְׁמוֹנַת סְאִין גֶּחָלִים,

שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בָּזִכֵּי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים.

הָאֵבָרִים וְהַפְּדָרִים שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב,

מַחֲזִירִין אוֹתָן לַמַּעֲרָכָה.

הִצִּיתוּ שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת בָּאֵשׁ,

וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

ברטנורא משנה ה  

בררו משם. מבין מקום העצים.

בעומד חמש סאים. היה באותה מערכה של קטורת כמו חמש סאים גחלים שמהם היה חותה לצורך הקטורת.

בעומד. כמו באומד.

ובשבת בעומד שמונה סאים. לפי שצריך עוד גחלים לשני בזיכי לבונה של לחם הפנים שהיו מקטירים משבת לשבת.

מחזירים אותן למערכה. ונשרפים שם בצדי המערכה הגדולה.

ובאו להם ללשכת הגזית. לעשות פייסות.