תמורה, פרק ב
משנה א
יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר,
וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד:
שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִֹים תְּמוּרָה,
וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִֹים תְּמוּרָה;
קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בַּזְּכָרִים וּבַנְּקֵבוֹת,
וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בַּזְּכָרִים;
קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן, וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם;
וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן חַיָּבִין,
לא בְּאַחֲרָיוּתָן וְלא בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן,
אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח.
יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד:
שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה;
וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים,
לא אֶת הַשַּׁבָּת וְלא אֶת הַטֻּמְאָה.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
וַהֲלא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים קָרְבַּן יָחִיד,
וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה?
אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ.
ברטנורא משנה א
יש בקרבנות היחיד. וקרבנות הצבור אין נוהגים אלא בזכרים. דרובן עולות, ועולה זכר הוא, ואין מביאין שלמים אלא כבשי עצרת דזכרים הן, וחטאת שלהן נמי כתיב בכולהו שעיר חטאת אחד.
קרבנות היחיד חייבין באחריותן. כלומר, יש מאותן שקבוע להן זמן שאפילו עבר זמנן חייב להקריבם, כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע, אם עבר שמיני שלו חייב להקריבם לאחר זמן. אבל קרבנות צבור שיש להם זמן, אם עבר זמנן בטל קרבנן.
משקרב הזבח. שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכיו עמו, חייבין להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים. דכתיב בפרשת פנחס בכולהו ומנחתם ונסכיהם לפרים, לומר לך מנחתם ונסכיהם של קרבנות צבור קרבים אפילו בלילה ואפילו למחר, אם קרבו קרבן בזמנו ולא נזדמנו להם מנחות ונסכים, מקריבין אותן כשיזדמנו להן אפילו לאחר כמה ימים.
חביתי כהן גדול. דוחין שבת וטומאה. דכתיב בהו מנחת תמיד, הרי לך כמנחה של תמידין שדוחה שבת וטומאה. דבתמיד כתיב במועדו, ואמרינן במועדו אף בשבת, אף בטומאה, שאם היו רוב הכהנים טמאים עושים אותו בטומאה.
ופר יום הכיפורים. פרו של כהן גדול.
אלא שזמנן קבוע. כלומר, אין הטעם תלוי אלא בקביעות הזמן, דכל קרבן שזמנו קבוע ואם עבר הזמן אין לו תשלומים, דוחה שבת וטומאה. והלכה כרבי מאיר.
משנה ב
חַטָּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ - מֵתָה;
וְשֶׁל צִבּוּר - אֵינָהּ מֵתָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת, וּבִתְמוּרַת חַטָּאת,
וּבַחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ -
בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים, אֲבָל לא בְּצִבּוּר;
אַף שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ -
בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים, אֲבָל לא בְּצִבּוּר.
ברטנורא משנה ב
חטאת היחיד שכיפרו בעליו. שאבדה ונתכפר באחרת ואחר כך נמצאת הראשונה.
ושל צבור. שכיפרו באחרת.
אינן מתות. דחטאות המתות הלכה למשה מסיני הוא, וסבירא ליה לתנא קמא דליחיד גמירי ולא לשל צבור.
רבי יהודה אומר ימותו. דבשל צבור נמי גמירי.
אמר רבי שמעון מה מצינו. כלומר, קיימא לן חמש חטאות מתות, שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה, וולד חטאת, ותמורת חטאת. וכי היכי דתלת מינייהו לאו בצבור גמירי, דהא לא משכחת להו בקרבנות צבור, ולד חטאת לא משכחת לה בצבור שאין חטאת נקבה בצבור, ותמורת חטאת נמי אין קרבן צבור עושה תמורה, ושמתו בעליה אין צבור מתים.
אף שכיפרו בעליה ושעברה שנתה. אע"ג דאפשר דמשתכחי בצבור, לא גמירי דמתות.
ביחיד דברים אמורים, דמתות, אבל לא בצבור. והלכה כרבי שמעון.
משנה ג
חֹמֶר בַּקֳּדָשִׁים מִבַּתְּמוּרָה, וּבַתְּמוּרָה מִבַּקֳּדָשִׁים,
שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִֹים תְּמוּרָה, וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָֹה תְּמוּרָה;
הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִין מַקְדִּישִׁים, אֲבָל לא מְמִירִים;
וּמַקְדִּישִׁים אֵבָרִים וְעֻבָּרִים, אֲבָל לא מְמִירִים.
חֹמֶר בַּתְּמוּרָה:
שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ,
וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עָשָֹה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּתְּמוּרָה,
וְלא עָשָֹה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמֻּקְדָּשִׁים.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס -
לא קְדֵשִׁים, וְלא מַקְדִּישִׁים.
ברטנורא משנה ג
ואין תמורה עושה תמורה. דתמורתו אמר רחמנא ולא תמורת תמורתו.
אברים ועוברים לא ממירים. דבהמה בבהמה כתיב.
על בעלת מום קבוע. שאם המיר בהמת חולין בעלת מום בבהמה תמימה של הקדש, חלה עליה קדושה חמורה כל כך שאם יפדוה לא תצא לחולין ליגזז וליעבד אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את מומן שכשפודין אותן אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה, מה שאין כן בקדשים, שאם קדם מומן להקדישן יוצאין לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד. אבל בתמורה גלי קרא טוב ברע או רע בטוב, לא הפריש בין תם לבעל מום.
עשה שוגג כמזיד בתמורה. שאם סבור לומר שור שחור שיצא מביתי תחילה יהא תמורה תחת זו, ויצא מפיו שור לבן, גבי תמורה קדיש ולוקה, דגלי ביה קרא "יהיה קודש", לרבות שוגג כמזיד. אבל בכהאי גונא לקדשים, אם בעל מום הוא, למזבח לא קדיש ואינו לוקה, דהקדש טעות אינו הקדש.
הכלאים. הבא מתיש ורחל.
לא קדשים. בתמורה. ואע"ג דתמורה חלה קדושתה על בעל מום קבוע, אינה חלה על אלו.
ולא מקדישים. אחרים בתמורה, אם קדשים הם. וטריפה משכחת לה שהיא קדושה, כגון שהקדיש בהמה ואחר כך נטרפה, ובזו הוצרך לומר דאף על פי שקדושה היא, אין עושה תמורה.
אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס, מתחלת ברייתן נתקלקלו, ואי אתה מוצא בהן קדושה אלא בולדי קדשים, שקדשה אמם קודם שנתעברה, דהשתא מאליהן קדשים, דירך אמן הן, ובהן הוצרך לומר דאין עושין תמורה. ואליבא דרבי יהודה דאמר בשאר ולד קדשים עושה תמורה. ולא דמו לבעל מום, דבעל מום יש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן וחשיבי כבהמה טמאה שאינה עושה תמורה.
וכרבי יוסי ברבי יהודה וכרבי אלעזר קיימא לן, דליכא מאן דפליג עלייהו בהא.