תמורה, פרק ג

משנה א

אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָהֶן:

וְלַד שְׁלָמִים וּתְמוּרָתָן,

וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם -

הֲרֵי אֵלּוּ כַּשְּׁלָמִים,

וּטְעוּנִים סְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפָה, וְחָזֶה וָשׁוֹק.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

וְלַד שְׁלָמִים לא יִקְרַב שְׁלָמִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים, וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה -

שֶׁלֹּא יִקְרַב,

וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ?

עַל הַוָּלָד,

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לא יִקְרַב,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַס

עַל וְלַד שְׁלָמִים שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים.

אָמַר רַבִּי פַּפְּיַס: אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים,

וַאֲכַלְנוּהָ בַּפֶּסַח,

וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג.

ברטנורא משנה א

אלו קדשים. וולד ולדן עד סוף העולם. בגמרא פריך, כיון דתני וולדן, ולד ולדן עד סוף העולם למה לי. משום דשמעיה תנא דידן לרבי אליעזר דאמר לקמן ולד שלמים לא יקרב שלמים, משום הכי תנא ולד ולדן עד סוף העולם, כלומר, לא מיבעיא בולדן דלא מודינא לך, אלא אפילו עד סוף העולם לא מודינא לך.

ולד שלמים לא יקרב שלמים. אלא כונסו לכיפה ומת. מדרבנן. משום גזירה, דאי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה, אתי לשהויי לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתו בהו לידי גיזה ועבודה.

לא נחלקו על ולד ולד שלמים. מודים חכמים לרבי אליעזר בולד ולד שלמים דלא יקרב, שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלגדל עדרים בעי. ופסק ההלכה כתנא קמא שולד (ולד) ולדן עד סוף העולם הרי אלו כשלמים.

העיד רבי יהושע וכו'. דלא כרבי אליעזר. ועדות זה אמת והלכה.

ואכלנו ולדה שלמים בחג. בחג השבועות קאמר, שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות, נמצא עובר בעשה, שנאמר (דברים י"ב) "ובאת שמה והבאתם שמה", דמשמע ברגל ראשון שתבוא שמה הבא כל נדרים שעליך. מיהו בלאו דלא תאחר אינו עובר עד שיעברו עליו שלוש רגלים.

משנה ב

וְלַד תּוֹדָה, וּתְמוּרָתָהּ,

וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם -

הֲרֵי אֵלּוּ כַּתּוֹדָה,

וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.

תְּמוּרַת עוֹלָה, וּוְלַד תְּמוּרָה,

וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם -

הֲרֵי אֵלּוּ כָּעוֹלָה,

וּטְעוּנִין הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ, וְכָלִיל לָאִשִּׁים.

ברטנורא משנה ב

הרי אלו כתודה. אימוריהן קרבים על גבי המזבח והבשר נאכל ליום ולילה.

ובלבד שאינן טעונין לחם. דכתיב על לחם התודה, התודה עצמה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה טעונים לחם.

תמורת עולה. כגון המיר זכר בעולה.

וולד תמורתה. כגון המיר נקבה בעולה, דנקבה מתקדשת בתמורת עולה, וילדה התמורה זכר.

משנה ג

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר -

יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר,

וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה.

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם -

תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר,

וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם.

אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ -

יִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם.

תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ,

וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם -

יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,

וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת.

אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו -

יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר,

וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּת.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה.

ברטנורא משנה ג

ויביא בדמיו עולה. ורישא דקתני הרי אלו כעולה גבי ולד של תמורה, משום דהקדש ראשון שבאו אלו כולם מכוחו הוא קרב, דזכר הוא. אבל הכא במפריש נקבה לעולה, הקדש ראשון שכולם באים מכוחו נקבה היא ואינה קריבה, הלכך אינו כעולה אלא ימכר ויביא בדמיו עולה.

המפריש נקבה לאשם. ואין אשם בא מן הנקבה.

תרעה עד שתסתאב. עד שיפול בה מום.

ובגמרא פריך, ותמכר בלא מום, דהואיל ולא חזיא למלתיה מום גמור הוא זה ולא קדשה אלא לדמי, ותמכר מיד ויביא בדמיה אשם. ומשני, הואיל ונחתה לה קדושת דמים, נחתה לה נמי קדושת הגוף להא מלתא דבעינן מום.

אם קרב אשמו. ותו לא צריך לאשם.

יפלו דמיה לנדבה. לשופרות שבמקדש שמהן היו נוטלים להביא לנדבת צבור.

תמכר שלא במום. דהואיל ולא חזיא לאשם אין לך מום גדול מזה, ולא קדשה קדושת הגוף ותמכר מיד ויביא בדמיה אשם. ואע"ג דגבי מפריש נקבה לעולה לא פליג רבי שמעון דבעיא מום, התם הוא דאיכא שם עולה בנקבה, דאשכחן עולת נקבה בעוף, אבל אשם נקבה לא מצינו, הלכך היינו מומא ולא קדשה אלא לדמי. ואין הלכה כרבי שמעון.

תמורת אשם וכו'. כולן ירעו, דהלכה היא כל שבחטאת מתה באשם רועה, ותמורת חטאת מתה.

ימותו. דאית ליה לרבי אליעזר כחטאת כאשם, מה בחטאת מתה אף באשם מתה.

יביא בדמיהן עולות. דמותרות לנדבת יחיד אזלי ולא לנדבת צבור.

אשם שמתו בעליו או שכיפרו בעליו באחר. דבחטאת תמות, ובאשם ירעה עד שיסתאב.

משנה ד

וַהֲלא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא,

מַה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים ?

אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה חוֹבָה -

הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ;

וְאִם הָיָה כֹּהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ.

וּבִזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה נְדָבָה -

אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין,

וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר;

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן,

עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר.

ברטנורא משנה ד

והלא אף הנדבה עולה. פירושי קמפרש מאי בינייהו.

בזמן שהיא באה חובה. שהיא מוטלת על היחיד להקריבה. סומך עליה כו'.

ואם היה כהן. אותו שהפריש אשם ונתכפר באחר ונתקו לראשון ברעייה.

עבודתה ועורה. של עולה הקנויה מדמי אותו אשם, שלו היא, שהוא עצמו מקריבה ונוטל העור, ואפילו אינו מן המשמר של אותה שבת.

אינו סומך עליה. דנדבת צבור אין בה סמיכה.

ואף על פי שהוא כהן עבודתה ועורה לאנשי משמר. שהרי של צבור הוא ואין כהן של משמר אחר רשאי להקריב, דכתיב (דברים י"ח) "לבד ממכריו על האבות", מה שמכרו האבות זה לזה, טול אתה את שבתך ואני אטול את שבתי. והלכה כדברי חכמים.

משנה ה

תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵֹר,

וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם -

הֲרֵי אֵלּוּ כַּבְּכוֹר וְכַמַּעֲשֵֹר,

וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָם לַבְּעָלִים.

מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵֹר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים?

שֶׁכָּל הַקֳּדָשִׁים נִמְכָּרִים בָּאִטְלִיס וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיס,

וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵֹר;

וְיֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵֹר;

וּבָאִים מִחוּצָה לָאָרֶץ,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵֹר;

אִם בָּאוּ תְּמִימִים - יִקְרְבוּ,

וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין -

יֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:

מַה הַטַּעַם?

שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵֹר יֵשׁ לָהֶן פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָן,

וּשְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם -

הֲרֵי אֵלּוּ בִּקְדֻשָּׁתָן.

ברטנורא משנה ה

הרי אלו כבכור וכמעשר. כקדושת בכור ומעשר בהמה, שאין נשחטים באיטליס, דהיינו בשוק שמוכרין בו הבשר, אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו.

חוץ מהבכור והמעשר. מפני שאין הנאה להקדש במכירה, דדמי בכור לכהן, ודמי מעשר לבעלים, ומשום הנאה דידהו לא מזלזלינן בקדשים.

ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאינן באים לכתחילה מחוצה לארץ, כדמפרש טעמא לקמן. אבל אם באו תמימים יקרבו.

לבעלים. בכור לכהן, ומעשר לישראל.

אמר רבי שמעון מה טעם. שהבכור והמעשר אינן באין מחוצה לארץ כשאר קדשים.

שבכור ומעשר יש להם פרנסה במקומן. יש להם תקנה במקומן שירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים.

ושאר כל הקדשים. אף על פי שנפל בהן מום הרי הן בקדושתן, וצריך אתה לפדותן ולהעלות דמיהן ולהקריבן, והואיל וסופן להעלות דמיהן, יעלו הן עצמן ויקרבו.

ופסק ההלכה, דבכור ומעשר שעלו מחוצה לארץ תמימים לא יקרבו, דכתיב (דברים י"ד) "ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך", ממקום שאתה מעלה מעשר ודגן אתה מעלה בכור, וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן, אין אתה מעלה בכור. ומעשר בהמה נמי אתקש למעשר דגן.