תמורה, פרק ה

משנה א

כֵּיצַד מַעֲרִימִים עַל הַבְּכוֹר?

מְבַכֶּרֶת שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת -

אוֹמֵר: מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ, אִם זָכָר עוֹלָה -

יָלְדָה זָכָר, יִקְרַב עוֹלָה;

וְאִם נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים -

יָלְדָה נְקֵבָה, תִּקְרַב שְׁלָמִים;

אִם זָכָר עוֹלָה, אִם נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים -

יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה:

הַזָּכָר יִקְרַב עוֹלָה, וְהַנְּקֵבָה תִּקְרַב שְׁלָמִים.

ברטנורא משנה א

כיצד מערימין על הבכור. להפקיעו מכהן ולהקריבו לחובתו.

ילדה זכר יקרב עולה. דבכור לא קדיש אלא ברחם, וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתא, תו לא חיילא עליה קדושת בכורה.

ואם נקבה זבחי שלמים. לאו במבכרת מיירי, דאין הנקבה קדושה בבכורה דבעי לאערומי עלה. אלא בבהמת קדשים, דאם חטאת היא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה, דולד חטאת למיתה אזיל, ישנהו לקדושה אחרת. [וקמשמע לן] ולדות קדשים בהוייתן קדושים ולא במעי אמן, וכיון דעדיין לא קדשו קדושת אמן, מצי לארכובי עלייהו קדושה אחריתי, דלכי מתיליד לא הוי חטאת.

משנה ב

יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים -

אֶחָד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה,

וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חֻלִּין.

יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת -

אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים,

וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חֻלִּין.

יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס -

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן.

ברטנורא משנה ב

ילדה שני זכרים. בבהמת חולין מיירי. דאי בבהמת קדשים, היאך דאקדישה עולה ליהוי עולה, ואידך קאי בקדושתה דאמיה. אלא ודאי בבהמת חולין, ולפיכך האי דלא קדיש דמיו חולין. ומיהו על שניהם חלה קדושת עולה, דהא אמר אם זכר עולה, ומשום דאיהו לא נדר אלא חדא, הלכך יקרב האחד לנדרו והשני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין.

אין קדושה חלה עליהן. דולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ולא ממעי אמן, וכיון דהנך ביציאתן מן הרחם אינן ראויין להקרבה, לא קדשי.

וחכמים פליגי על רבן שמעון בן גמליאל וסברי דולדות קדשים בקדושת אמן קיימי. ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

משנה ג

הָאוֹמֵר: וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, וְהִיא שְׁלָמִים -

דְּבָרָיו קַיָּמִים.

הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה -

הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם לָכֵן נִתְכַּוַּן מִתְּחִלָּה,

הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת -

דְּבָרָיו קַיָּמִים;

וְאִם מִשֶּׁאָמַר: הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים,

נִמְלַךְ וְאָמַר: וְלָדָהּ עוֹלָה -

הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים.

ברטנורא משנה ג

האומר. על ולדה של בהמה מעוברת.

ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימין. שהרי קדושת הולד קדמה. אבל אמר היא שלמים ברישא, לה ולכל דאית בה אקדשה, והוי כמקדיש שתי בהמות לשלמים, וכי הדר ואמר ולדה עולה, הוי הולד שלמים. והכא לא שייך למימר בהוייתן ובמעי אמן, דכי אמרינן בהוייתן ולא במעי אמן, הני מילי בהקדישה ולבסוף נתעברה, דאיהו לא אתפסיה לעובר שום קדושה, אלא מקדושת אמיה קא קדיש. אבל במקדיש מעוברת, חשיב עובר לקבולי קדושה. ורבי מאיר אית ליה תפוס לשון ראשון.

אם לכך נתכוין מתחילה. כשאמר היא שלמים לא נתכוין לולדה.

הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת. שאין הפה יכולה לדבר שני דברים כאחת.

דבריו קיימין. דאף בגמר דבריו אדם נתפס.

נמלך ואמר ולדה עולה. אף על פי שחזר בו תוך כדי דבור ואמר ולדה עולה, לא אמר כלום, הואיל ובשעה שהקדיש אמו לשלמים לא נתכוין שיהיה הולד עולה. משום דקיימא לן כל תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממקדיש ומימר ומגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש, דהנך ששה אין החזרה מועלת בהן אף על פי שחזר בו תוך כדי דבור.

והלכה כרבי יוסי.

משנה ד

הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים -

הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם לָכֵן נִתְכַּוַּן מִתְּחִלָּה,

הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת -

דְּבָרָיו קַיָּמִין;

וְאִם מִשֶּׁאָמַר: תְּמוּרַת עוֹלָה,

נִמְלַךְ וְאָמַר: תְּמוּרַת שְׁלָמִים -

הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה.

ברטנורא משנה ד

תמורת עולה תמורת שלמים. גרסינן, ולא גרסינן ותמורת שלמים.

הרי זו תמורת עולה. דתפוס לשון ראשון.

דבריו קיימין. וחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים. והאי דלא קאמר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורה אתרווייהו, משום דסבר אי אמינא תמורת עולה ושלמים תהיה קדושה ולא קריבה, כדין האומר חציה עולה וחציה שלמים שהיא קדושה ואינה קריבה, וטעה בהכי וסבר אימר תמורה אכל חד וחד כי היכי דתהוי קדושה גמורה ליקרב, הלכך אע"ג דאמר כי האי לישנא, לתרווייהו אכוין, ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, ובהכי עסקינן כגון שהיו לפניו עולה ושלמים כשהמיר את זו בהן. והלכה כרבי יוסי.

משנה ה

הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ, תְּמוּרַת זוֹ, חֲלוּפַת זוֹ -

הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה.

זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ -

אֵינָהּ תְּמוּרָה.

וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם -

יוֹצֵא לְחֻלִּין, וְצָרִיךְ לַעֲשׁוֹת דָּמִים.

ברטנורא משנה ה

תחת זו חליפי זו תמורת זו. כולן לשון תמורה הן.

מחוללת. לשון חילול הוא. ולא אמר כלום, שאין בהמת קודש תמימה יוצאה לחולין.

ואם היה הקדש בעל מום יצא לחולין. אף על פי שאינו שוה כמו ההקדש בעל מום. דדבר תורה אפילו הקדש שוה מאה מנה שחללו על שוה פרוטה, מחולל. ואף על פי שיצא לחולין מן התורה, צריך לעשות דמים מדרבנן, כלומר, להשלים הדמים שלא יתאנה ההקדש. אבל מן התורה אין אונאה להקדש, דכתיב (ויקרא כ"ה) אל תונו איש את אחיו, אחיו ולא הקדש.

משנה ו

הֲרֵי זוֹ תַּחַת חַטָּאת, וְתַחַת עוֹלָה -

לא אָמַר כְּלוּם.

תַּחַת חַטָּאת זוֹ, וְתַחַת עוֹלָה זוֹ,

תַּחַת חַטָּאת וְתַחַת עוֹלָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת -

הָיָה לוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין.

אִם אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְעַל בַּעֲלַת מוּם:

הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה -

לא אָמַר כְּלוּם.

הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה -

יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם עוֹלָה.

ברטנורא משנה ו

תחת חטאת או תחת עולה. סתם ולא אמר תחת חטאת זו או עולה זו.

לא אמר כלום. דכתיב (שם כ"ז) "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", עד שיהיה ההקדש ידוע ומיוחד כשממיר בו.

תחת חטאת זו. והיתה חטאת עומדת לפניו.

הרי אלו לעולה. משמע לדמי עולה. דאי אינהו גופייהו בעי לאקרובי, הוה אמר הרי אלו עולה.