זבחים, פרק יא

משנה א

דַּם חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד -

הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בַּנֶּאֱכָלוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו, יט) "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל" -

אֶחָד הַנֶּאֱכֶלֶת וְאֶחָד הַפְּנִימִית טְעוּנוֹת כִּבּוּס,

שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, יח) "תּוֹרַת הַחַטָּאת",

תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַחַטָּאוֹת.

ברטנורא משנה א

דם חטאת. טעון כבוס. כדכתיב (ויקרא ז') "ואשר יזה מדמה וגו' תכבס במקום קדוש".

שנאמר במקום קדוש תאכל. ובההוא ענינא כתיב.

ואחד הפנימית. שדמן טעון הזיה בפנים שאינן נאכלות.

שנאמר תורת החטאת. ברישא דההוא ענינא כתיב.

תורה אחת לכל החטאות. ודוקא חטאת בהמה. אבל דם חטאת העוף אינו טעון כבוס, דבההוא ענינא תשחט החטאת כתיב, פרט לחטאת העוף שאינה נשחטת.

משנה ב

חַטָּאת פְּסוּלָה אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס,

בֵּין שֶׁהָיָה לָהּ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר, בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר.

אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר?

שֶׁלָּנָה, שֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה.

וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר?

שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ,

וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִין, וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ.

ברטנורא משנה ב

אין דמה טעון כבוס. דכתיב אשר יזה מדמה, מדם כשרה ולא מדם פסולה.

שעת הכושר. לזריקה.

שלנה. שלן דמה.

ושקבלו פסולין. גרסינן. ולא גרסינן ושזרקו, דהא אפילו חטאת כשרה שניתז דמה על גבי הבגד לאחר זריקת הדם אינו טעון כיבוס, כדאמרינן אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה.

משנה ג

נִתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד - אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד - אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ - אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

אֵין טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבַּל בַּכְּלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה.

נִתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט - אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

מִשֶּׁהֻפְשַׁט - טָעוּן כִּבּוּס; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁהֻפְשַׁט אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם,

וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְרָאוּי לְכִבּוּס.

ברטנורא משנה ג

נתז מן הצואר. של בהמה על הבגד, אינו טעון כבוס. דכתיב אשר יזה, לא אמרתי אלא בראוי להזאה.

מן הקרן. של מזבח.

ומן היסוד. מן השיריים הראויים לישפך על היסוד, ואף על פי שלא נשפכו עדיין. דמאחר שניתן מתן דמה אין שיריים טעונים כבוס, דכתיב אשר יזה, פרט לזה שכבר הוזה מדמה.

אלא הדם שנתקבל בכלי. מה טעם קאמר, מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כבוס, לפי שאין טעון כבוס אלא הדם שנתקבל בכלי.

וראוי להזאה. למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה, ופחות מכדי הזאה בכלי זה, ואחר כך ערבן, דלא קדשי ואין טעונין כבוס.

עד שלא הופשט אין טעון כבוס. דכתיב "על הבגד", מה בגד הראוי לקבל טומאה, דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לכלי כמות שהוא, אף כל הראוי לקבל טומאה, ועד שלא הופשט אינו ראוי לקבל טומאה, ומשהופשט הוי ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לעשות אותו מכסה למרכבה או לכסות בו את המטה ואינו צריך קיצוע.

אף משהופשט. כל זמן שלא נתקן להיות כלי.

אין טעון כבוס. דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה.

אלא מקום הדם. ולא כל הבגד.

וראוי לקבל טומאה. ואף על פי שמחוסר מחשבה. ובלבד שלא יהא מחוסר מלאכה. וסתמא כרבי יהודה, וכן הלכה.

וראוי לכבוס. למעוטי כלי עץ. דאע"ג דמקבל טומאה הוא, אינו ראוי לכבוס, דבר גרידה הוא ולא בר כבוס.

משנה ד

אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַֹּׂק וְאֶחָד הָעוֹר -

טְעוּנִין כִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס - בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחֹ שֶׁת - בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

זֶה חֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים.

ברטנורא משנה ד

במקום קדוש. בעזרה.

ושבירת כלי חרס במקום קדוש. דבתר דכתיב "תכבס במקום קדוש", כתיב "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר", אתקש שבירת כלי חרס לכבוס, מה כבוס במקום קדוש אף שבירת כלי חרס במקום קדוש.

זה חומר. אכבוס קאי.

משנה ה

בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים -

נִכְנָס, וּמְכַבְּסוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים -

קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס, וּמְכַבְּסוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים -

נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים -

נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

ברטנורא משנה ה

בגד. שנתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים.

נטמא חוץ לקלעים. לאחר שיצא. ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה.

קורעו. ברובו. וטהור מטומאה.

ונכנס ומכבסו במקום קדוש. ואע"ג דבגד שנטמא וקרעו ברובו עדיין הוא בטומאתו מדרבנן עד שלא ישאר בחבורו כדי רוחב סודר, הכא שרי להכניסו לעזרה כדי לקיים בו מצות כבוס, כיון דמדאורייתא כשנקרע רובו טהור.

נוקבו. לטהרו מטומאתו. ודוקא נקב כשיעור שורש קטן, דבזה טהר מטומאתו ועדיין כלי הוא ומקיים בו מצות שבירה במקדש, אבל אם ניקב נקב גדול, דיצא מתורת כלי, שוב אינו נכנס, ושוברו, דרחמנא אמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, בשעת שבירה יהיה כלי, והאי בשעת שבירה לא הוי כלי.

משנה ו

כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים -

נִכְנָס, וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים -

פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

ברטנורא משנה ו

פוחתו. דכלי מתכות אינו טהור מטומאתו בנקב כל שהוא אלא בנקב גדול. ומיהו אחר שפחתו, מקיש עליו בקורנס ומחברו כדי שיחזור שם כלי עליו. דבשעת מריקה צריך שיהיה כלי.

משנה ז

אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ,

אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים -

טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל - יְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת כָּל הָרֶגֶל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן אֲכִילָה.

מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה:

מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס.

מְרִיקָה בְּחַמִּין וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן.

וְהַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָה מַגְעִילָן בְּחַמִּין.

ברטנורא משנה ז

ואחד שעירה לתוכו רותח. מדכתיב (ויקרא ז') "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר", דסמך ישבר אצל בו, ולא כתיב ואם בכלי חרש תבושל ישבר, למדרש, אם נבלע בו מכל מקום ישבר.

קדשים קלים אינן טעונים מריקה ושטיפה. מודה רבי שמעון דבעו הגעלה ברותחין, שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר ופולטו לאחר זמן בהיתר אם לא יגעילנו. ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעט רבי שמעון לקדשים קלים, דמריקה ושטיפה דקדשי קדשים צריך שיהיה במים ולא ביין ולא במזוג, ואם בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, וצריכים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ואילו קדשים קלים לרבי שמעון מגעילן אפילו ביין ואפילו במזוג רותחים, דלא קפדינא אלא להגעיל איסור הנבלע, ואין צריך להגעיל אלא מקום הבשול בלבד, ואחר ההגעלה אין צריך שטיפה בצונן, דכל הנך גזירת הכתוב נינהו בחטאת ובקדשי קדשים, ולא בקדשים קלים.

ואין הלכה כרבי שמעון. דדוקא תרומה ממעטינן מכל הני דאמרן דכתיב "יאכל אותה", ותניא, "אותה" - פרט לתרומה שאין לה תורת מריקה ושטיפה כקדשים. אבל קדשים קלים שוין הן לקדשי קדשים לכל תורת מריקה ושטיפה.

ובפירוש מריקה ושטיפה נחלקו תנאים בברייתא, יש שאומר "מריקה" - הגעלה בחמין ושטיפה בצונן. ויש מי שאומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן לבתר הגעלה, כדתנן לקמן בסמוך, אלא שמריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, שזה מבחוץ וזה מבפנים, כלומר שטיפה מבחוץ ומריקה מבפנים. והלכה כדברי האומר מריקה בחמין ושטיפה בצונן.

יבשל בו את כל הרגל. בלא מריקה ושטיפה, ולבסוף ימרוק וישטוף. לפי שכל יום נעשה גיעול לחבירו, דמתוך ששלמים מרובים ברגל אין בלוע שלהן נעשה נותר, שהרי זמן שלמים לשני ימים, וכי מבשל ביה שלמים האידנא, והדר מבשל ביה שלמים למחר, משלמים שנשחטו ביום המחרת פולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונות, נמצא שאינו בא לידי נותר.

וחכמים אומרים עד זמן אכילה. שלא יהא בין סוף הבשול לתחלת מריקה ושטיפה אלא זמן אכילה בלבד ולא יותר מזה. דכתיב "ומורק ושוטף", וכתיב "כל זכר בכהנים יאכל אותה", ולמה סמכן הכתוב, לומר לך שממתין זמן אכילה בלבד, והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד. והלכה כחכמים.

האסכלה. גראדיל"א בלע"ז. והיא עשויה כעין שבכה וצולין עליו צלי.

מגעילן. בחמין.

משנה ח

בִּשֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁים וְחֻלִּין,

אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים,

אִם יֶשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם -

הֲרֵי הַקַּלִים נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִין,

וְאֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְאֵינָם פּוֹסְלִין בְּמַגָּע.

רָקִיק שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק, וַחֲתִיכָה בַּחֲתִיכָה -

לא כָּל הָרָקִיק וְלא כָּל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרִין,

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם שֶׁבָּלַע.

ברטנורא משנה ח

הרי הקלים נאכלין כחמורים ואינן טעונין מריקה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אם יש בהן בנותן טעם, הרי קלים נאכלים כחמורים לפנים מן הקלעים ליום ולילה, וטעונים מריקה ושטיפה, ופוסלים במגע. אין בהן בנותן טעם, אין הקלים נאכלים כחמורים, ואין בהן מריקה ושטיפה, ואין פוסלים במגע. ומתניתין רבי שמעון היא דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה, הלכך כשלא נתנו טעם קדשי קדשים בקדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה.

רקיק. פסול, שנגע ברקיק כשר, ובלע הכשר מן הפסול.