זבחים, פרק יד

משנה א

פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְֹּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ,

וְכֵן שָֹעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ -

פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז, ד) "וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לא הֱבִיאוֹ",

כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּבִין עָלָיו.

ברטנורא משנה א

פרת חטאת. פרה אדומה. שנאמר בה חטאת היא.

חוץ מגיתה. מערכה של עצים מסודרין כמין גת היו עושים לה במקום ששוחטים אותה בהר המשחה כנגד פתחו של היכל. ואם שחטה חוץ למקום ההוא פסולה. אבל אינו חייב עליה משום שוחט קדשים בחוץ, דרחמנא פטריה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ומדקפיד קרא לענשו שלא הביאו, שמע מינה בעומד להביאו שם משתעי קרא.

כל שאינו ראוי לבוא. כו' שאינו עתיד להקריב.

משנה ב

הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד,

וְהָאֶתְנַן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה,

וְיוֹצֵא דֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ -

פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) : "לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'",

כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו.

בַּעֲלֵי מוּמִין,

בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים,

שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ - פָּטוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין - פָּטוּר,

וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין - עוֹבְרִין בְּלא תַעֲשֶֹה.

תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן,

שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ - פָּטוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן - פָּטוּר,

וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן - בְּלא תַעֲשֶֹה.

אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַּר זְמַן - פָּטוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה בְּלא תַעֲשֶֹה;

שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן -

הֲרֵי זֶה בְּלא תַעֲשֶֹה, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת - אֵין בּוֹ בְּלא תַעֲשֶֹה.

ברטנורא משנה ב

בלא תעשה. הואיל וראויין לבא לאחר זמן אין בהם כרת אלא לאו גרידא ד"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום" (דברים י"ב) .

תורים שלא הגיע זמנן. [כדתנן בחולין (כ"ב ע"ב) משיזהיבו כשרין ומקמי הכי פסולין] דתורים גדולים ולא קטנים בעינן.

ובני יונה שעבר זמנן. דבני יונה קטנים ולא גדולים, ופסולים מתחלת הציהוב ואילך.

בלא תעשה. הואיל וראויין לאחר זמן יש בהן לא תעשה לשוחטן בחוץ.

אותו ואת בנו. ששחט אחד מהן ובא להקריב השני בו ביום ואסור משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב) .

ומחוסר זמן. בין שהיא מחוסר זמן בגופו שלא היה שבעת ימים תחת אמו, בין שהבעלים מחוסרים זמן כדמפרש לקמן.

וצריכא לאשמועינן פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בכולהו, דאי אשמועינן בבעלי מומין, בהא קאמרי רבנן משום דמאיסי, אבל תורים ובני יונה דלא מאיסי. אימא מודו ליה לרבי שמעון. ואי אשמועינן תורים ובני יונה, משום דלא חזו ואידחו, אבל בעלי מומין דחזו ואידחו אימא מודה להו רבי שמעון לרבנן. ואי תנא הני תרתי, משום דפסולא דגופא, אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא אתי להו אימא מודו ליה רבנן לרבי שמעון, צריכא. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה ג

מְחֻסַּר זְמַן - בֵּין בְּגוּפוֹ, בֵּין בִּבְעָלָיו.

אֵיזֶה הוּא מְחֻסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו?

הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְיוֹלֶדֶת, וּמְצֹרָע,

שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ - פְּטוּרִין;

עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ - חַיָּבִין.

הַמַּעֲלֶה מִבְּשַֹר חַטָּאת, מִבְּשַֹר אָשָׁם,

מִבְּשַֹר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַֹר קָדָשִׁים קַלִּים,

וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת,

הַיּוֹצֵק, הַבּוֹלֵל, הַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ,

הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת,

וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ - פָּטוּר.

אֵין חַיָּבִין עָלָיו

לא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלא מִשּׁוּם טֻמְאָה,

וְלא מִשּׁוּם מְחֻסַּר בְּגָדִים, וְלא מִשּׁוּם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

ברטנורא משנה ג

הזב והזבה. שהקריבו בחוץ, בתוך ימי ספרן.

והיולדת. שהקריבה בתוך מלאת.

פטורין. שאין מתקבלין לא לחובה ולא לנדבה.

ואשמן. בגמרא פריך, זב וזבה ויולדת בני אשם נינהו. ומשני: תני מצורע בהדייהו, שהמצורע מביא אשם.

עולותיהן ושלמיהן. בגמרא פריך, הני בני שלמים נינהו. ומשני, תני נזיר בהדייהו, שנזיר מביא שלמים.

בחוץ חייבין. שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן לאחר שהקריבו חטאתם והמצורע את אשמו.

מבשר חטאת מבשר אשם כו'. דכל הני נאכלים לכהנים ואינן קרבים לגבי מזבח, ורחמנא אמר (ויקרא י"ז) "אשר יעלה עולה או זבח", מה עולה שהיא קרבה על גבי מזבח, אף כל שהוא קרב על גבי מזבח.

מבשר קדשי קדשים. כבשי עצרת שהם שלמי צבור ויש להם תורת קדשי קדשים.

היוצק. השמן על המנחה.

הבולל. הפותת. הבולל המנחה בשמן. ופותתה פתים.

המניף. המגיש. שמניף את המנחה שטעונה תנופה. ומגישה בחוץ. המנחה שהיא טעונה הגשה בפנים בקרן דרומית מערבית כדכתיב (שם ב') "והגישה אל המזבח".

המסדר. לחם הפנים על השלחן.

פטור. דאמר קרא אשר יעלה עולה או זבח, מה העלאה שהוא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, יצאו אלו שאין אחד מהן גמר עבודה.

אין חייבין עליו משום זרות. אם עשה זר אחת מכל העבודות הללו, כגון שבלל או פתת וכו'. וכן טמא, או מחוסר בגדים, או מי שאינו רחוץ ידים ורגלים, אינו חייב מיתה אף על פי שנפסל אותו דבר שעבד בו.

משנה ד

עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן,

הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת.

מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן,

נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים.

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים,

קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מַחֲנֵה יִשְֹרָאֵל.

ברטנורא משנה ד

והעבודה בבכורות. דכתיב (שמות כ"ד) "וישלח את נערי בני ישראל", אלו הבכורות שהעבודה בהם.

משהוקם המשכן נאסרו הבמות. דכתיב (ויקרא י"ז) "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו", מכלל דבאוהל מועד תלי אסורא.

ודוקא לישראל נאסרו הבמות, אבל נכרים מותרים להקריב לשמים בכל מקום, ואפילו בזמן הזה. ואסור לישראל להיות שלוחם להקריב ולא לסייעם. אבל להורות להם סדר הקרבה שרי.

משנה ה

בָּאוּ לַגִּלְגָּל, הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת;

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים,

קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מָקוֹם.

ברטנורא משנה ה

באו לגלגל. ולא היה שם בית אלא יריעות המשכן של מדבר.

הותרו הבמות. דרחמנא אמר "אשר ישחט במחנה וכו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו", פרט לגלגל שלא היה שם מחנה, שכבר בטלו המחנות והתחילו להיות נפוצים בכל הארץ. ומהאי טעמא נמי קדשים קלים נאכלין בכל מקום, שהרי לא היה שם מחנה כמו שהיה במדבר.

משנה ו

בָּאוּ לְשִׁילה, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת -

לא הָיָה שָׁם תִּקְרָה,

אֶלָּא בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן, וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן,

וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה.

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים,

קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה.

ברטנורא משנה ו

באו לשילה נאסרו הבמות. דכתיב (דברים י"ב) "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה", מכלל דכשיבואו אל המנוחה, הבמות אסורות. ומנוחה זו שילה שהיתה שם מנוחה, שלא היו נוסעים ממקום למקום כמו במדבר.

בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה. דכתיב (שמואל א' א') "ותביאהו בית ה' שילה", אלמא בית היה, וכתיב (תהלים ע"ח) "ויטוש משכן שילה", אלמא של יריעות היה, מלמד שלא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה.

ומעשר שני בכל הרואה. ולעיל לא תני מעשר שני, לפי שכל י"ד שנה שהיו בגלגל לא נתחייבו במעשרות עד שכבשו וחלקו. ובכל הרואה היינו בכל מקום שרואין משם שילה, דאמר קרא (דברים י"ב) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה.

משנה ז

בָּאוּ לְנוֹב וּלְגִבְעוֹן הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת;

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים,

קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל עָרֵי יִשְֹרָאֵל.

ברטנורא משנה ז

באו לנוב ולגבעון. כשחרבה שילה לסוף שלוש מאות ושבעים חסר אחת שהיה המשכן שם, ונלקח הארון בימי עלי, באו לנוב, וחרבה נוב בימי שאול ובאו לגבעון. וכל ימי נוב וגבעון היו חמישים ושבע שנה, וכל זמן זה היו הבמות מותרות, דרחמנא אמר באיסור הבמות "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", "מנוחה" זו שילה, "נחלה" זו ירושלים, ולא חלקן הכתוב אלא כדי ליתן היתר לבמות בין זו לזו.

קדשים קלים בכל ערי ישראל. והוא הדין למעשר שני, שהרי הקישן הכתוב, דכתיב (שם) "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו', וכל נדריך אשר תדור", בזמן שקדשים קלים טעונים הבאת מקום אף מעשר שני טעון הבאת מקום, בזמן שקדשים קלים בכל ערי ישראל אף מעשר שני בכל ערי ישראל.

משנה ח

בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת,

וְלא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶתֵּר, וְהִיא הָיְתָה נַחֲלָה.

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים,

קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.

ברטנורא משנה ח

והיא היתה נחלה. האמורה בתורה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, דמשמע משתבואו אל הנחלה יאסרו הבמות.

משנה ט

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בְּשָׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת,

וְהִקְרִיבָן בְּשָׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת בַּחוּץ -

הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵֹה וְלא תַעֲשֶֹה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.

הִקְדִּישָׁן בְּשָׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בְּשָׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת -

הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵֹה וְלא תַעֲשֶֹה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.

הִקְדִּישָׁן בְּשָׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בְּשָׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת -

הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵֹה, וְאֵין בָּהֶם בְּלא תַעֲשֶֹה.

ברטנורא משנה ט

הרי אלו בעשה. ד"שמה תביאו את עולותיכם", דמשמע אבל לא בבמה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. אי נמי, עשה "והביאום לה'", ולא תעשה ד"השמר לך פן תעלה עולותיך", וכל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה.

ואין חייבין עליהם כרת. כיון שהקדישם בשעת היתר הבמות, שאין המקריב בחוץ חייב כרת אלא על קרבן שאם הקריבו בחוץ בשעת הקדשו היה חייב, דומיא דמדבר, דבכרת דשחוטי חוץ כתיב (ויקרא י"ז) "חוקת עולם תהיה זאת להם", זאת להם ואין אחרת להם.

הקדישן בשעת איסור הבמות. מההיא שעתא קרינן בהו "והביאום לה'", וכיון שהמתין עד שלא יכול לקיימו, נתבטל העשה על ידו. אבל לאו וכרת ליכא, דאזהרה ועונש בשעת הקרבה כתיבי, והרי הותרו הבמות.

משנה י

אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִים בַּמִּשְׁכָּן:

קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן;

קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד בְּבָמָה.

קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן - יִקְרְבוּ בַּמִּשְׁכָּן;

וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה - פָּטוּר.

מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר?

סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב,

וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מִנְחָה בַּבָּמָה.

וְכִהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת,

וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִצָּה בַּדָּמִים, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

אֲבָל הַזְּמַן, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא -

שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה.

ברטנורא משנה י

ואלו קדשים קרבים במשכן. כגון בזמן הגלגל ונוב וגבעון שהיה שם משכן והיו הבמות מותרות. אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן ולא בבמה.

קדשים. שסתמן הוקדשו למשכן, ומאי ניהו קרבנות צבור.

קרבנות יחיד. סתמן לבמה.

קרבנות יחיד שהוקדשו למשכן. שפירש בשעת הקדשן על מנת להקריבן למשכן.

ואם הקריבן בבמה פטור. מאזהרה ומעונש, שהרי הותרו הבמות. ומיהו אסור לשנות, דכתיב (דברים כ"ג) מוצא שפתיך תשמור ועשית.

במות צבור. גלגל ונוב וגבעון.

סמיכה. דכתיב לפני ה' וסמך, שאין סמיכה בבמה.

שחיטת צפון. דכתיב (ויקרא א') "צפונה לפני ה'", ואין צפון בבמה.

ומתן סביב. שתי מתנות שהן ארבע. דכתיב בהו (שמות כ"ט) "את הדם על המזבח סביב", ולא בבמה.

תנופה. דכתיב תנופה לפני ה', ואין תנופה בבמה.

והגשה. דכתיב (ויקרא ב') "והגישה אל המזבח", ואין הגשה בבמה.

אין מנחה בבמה. דזבחים אמר קרא בבמה ולא מנחות.

כיהון. דכתיב (שם י"ד) "וזרק הכהן את הדם על המזבח", מזבח צריך כהן ואין במה צריכה כהן.

ובגדי שרת. דכיון דאין צריך כהן אין כאן מקום לבגדי שרת, דבבגדי שרת כתיב (שם ו') "ילבשם הכהן".

וכלי שרת. דבכלי שרת כתיב (שמות כ"ח) "לשרת בקדש", ולא בבמה.

וריח ניחוח. אברים שצלאן והעלן, אין בהן משום ריח ניחוח. ודוקא במזבח דכתיב ריח ניחוח לה', אבל בבמה אפילו צלאן והעלן אין בכך כלום.

ומחיצת דמים. חוט הסיקרא להבדיל בין דמים התחתונים לדמים העליונים. ואין חוט הסקרא בבמה דכתיב (שם כ"ו) והיתה הרשת עד חצי המזבח, ולא בבמה.

רחוץ ידים ורגלים. דכתיב (שם ל') "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים", ולא בבמה.

הזמן. אם חשב על הקרבן לאכלו חוץ לזמנו.

והטמא. אף על פי שזר כשר להקריב בבמה, אין טמא מקריב בבמה.

סליק מסכת זבחים