זבחים, פרק ב

משנה א

כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם,

מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,

עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב,

עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים, עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,

עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ - פָּסַל.

קִבֵּל בִּשְֹמֹאל - פָּסַל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַכְשִׁיר.

נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ - פָּסוּל.

נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד,

נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן - לְמַעְלָן,

וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן - לְמַטָּן,

אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים - בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ - בִּפְנִים;

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

ברטנורא משנה א

כל הזבחים שקבל דמן זר. שאינו כהן, פסל. דכתיב (ויקרא כ"ב) "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו", למד על הזר שעבד, שחילל את הקדשים.

אונן. מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, כל יום המיתה קרוי אונן, ואסור לאכול בקדשים. ואם עבד חילל. חוץ מכהן גדול שהוא מקריב אונן.

וטבול יום. שאין טהרתו נגמרת עד שיעריב שמשו, כדכתיב (שם) "ובא השמש וטהר".

ומחוסר בגדים. כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה בגדים. וכהן גדול ששמש פחות משמונה. וכשם שמחוסר בגדים פסול, כך מיותר בגדים פסול. וכן אם היה דבר חוצץ בין בשרו לכתונת או למכנסים, פסול, דרחמנא אמר (שם ו) "ילבש על בשרו", שלא יהא דבר חוצץ בין הבגדים לבשרו. הלכך כהן בשעת עבודה לא היה מניח תפילין של יד, לפי שהן חוצצים בין הבגד לבשרו. אבל תפילין של ראש היה מניח, לפי שהן מונחין על שערו שהוא נראה בין ציץ למצנפת.

ומחוסר כפורים. כגון זב וזבה ומצורע ויולדת, שנגמרה טהרתן ולא הביאו קרבנותיהם. ואשכחן דכתב רחמנא ביולדת (שם יב) "וכפר עליה הכהן וטהרה", מכלל שעד כאן טמאה היא. והוא הדין לכל שאר טמאים הטעונים קרבן, שהן בטומאתן עד שיביאו כפרתן לענין אכילת קדשים ולבא במקדש.

ושלא רחוץ ידים ורגלים. לפי שנאמר בקידוש ידים ורגלים "חוקת עולם", ונאמר בבגדי כהונה "חוקת עולם", מה בגדי כהונה אם עבד מחוסר בגדים פסל, אף אם עבד שלא רחץ ידיו ורגליו פסל.

וסדר קידוש ידים ורגלים, לא עומד ולא יושב אלא מוטה, ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו בשעה שהוא מקדש. ואינו רשאי לקדש בתוך הכיור עצמו, אלא מן המים שיוצאים ממנו, שנאמר (שמות ל) "ורחצו אהרן ובניו ממנו" - ולא בתוכו. וכל המימות כשרים לקידוש. ואפילו שאינן מים חיים.

וערל. אם עבד פסל. דכתיב ביחזקאל (מ"ד) "כל בן נכר ערל לב וערל בשר", הקיש ערל לבן נכר, מה בן נכר אם עבד פסל, אף ערל כן.

יושב. דכתיב (דברים י"ח) "לעמוד לשרת", שלא יהא שירות אלא מעומד.

עומד על גבי כלים. הואיל ורצפת העזרה מקדשת, וכלי שרת מקדשין הדבר הנוגע בהן, מה כלי שרת צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לכלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. ולא מיבעיא כלים שאינן מין בשר דודאי חייצי, אלא אפילו בהמה שהיא מין בשר. ולא מבעיא בהמה שאינה מין אדם, אלא אפילו רגלי חבירו שהן מין אדם חוצצים.

קבל בשמאל פסל. דכתיב (ויקרא ד') "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן", מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. דכל מקום שנאמר "יד" או "אצבע", אינו אלא בימין, דיליף ממצורע דכתיב ביה (שם י"ד) "וטבל הכהן את אצבעו הימנית".

ורבי שמעון מכשיר. סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו, הלכך "אצבע" א"ונתן" דכתיב בתריה קאי, ולא א"ולקח" דכתיב לקמיה. ורבנן סברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו, וכי כתיב "אצבע" אתרוייהו קאי, אלקיחה דלפניו ואנתינה דאחריו. והלכה כחכמים.

נשפך על הרצפה. שלא נתקבל הדם בכלי.

ואספו פסול. דכתיב (שם ט"ז) "ולקח מדם הפר", מאי "מדם הפר"? אי סלקא דעתך ואפילו מקצת דם, והא כתיב (שם ד') "ואת כל דם הפר ישפוך", אלמא צריך שיקבל כל הדם, אלא קרי ביה "ולקח דם מהפר", מן הפר יקבלנו ולא מן הארץ. שגורעין אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על תיבה אחרת ודורשים אותה.

נתנו על הכבש שלא כנגד היסוד פסול. ומכל מקום נתכפרו הבעלים. אלא שהבשר אינו נאכל. דאמר רחמנא גבי דם (שם י"ז) "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר", כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים.

נתן את הניתנים למטה מחוט הסיקרא שהיה חגור למזבח באמצע. והדמים הניתנין בחמש אמות העליונות שהן למעלה מן החוט נקראים ניתנים למעלה והניתנין בה' אמות תחתונות שהן למטה מן החוט, נקראים הניתנים למטה.

הניתנים בפנים. שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב.

בחוץ. על מזבח החיצון.

פסול. ואסור באכילה.

ואין בו כרת. האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו, אינו ענוש כרת.

משנה ב

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרוֹק דָּמוֹ בַּחוּץ, אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַּחוּץ,

לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ,

לֶאֱכוֹל בְּשָֹרוֹ בַּחוּץ, אוֹ כַּזַּיִת מִבְּשָֹרוֹ בַּחוּץ,

אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַּחוּץ -

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר, אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר,

לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו לְמָחָר,

לֶאֱכוֹל בְּשָֹרוֹ לְמָחָר, אוֹ כַּזַּיִת מִבְּשָֹרוֹ לְמָחָר,

אוֹ כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר -

פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

ברטנורא משנה ב

השוחט את הזבח. שלמים או שאר הנאכלים.

כזית מעור האליה. הא קמשמע לן דעור האליה לאו כאליה דמי, והוי מחשב לאכול דבר שדרכו לאכול, ולפיכך פסול. דאי כאליה דמי, הוי מחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר ולא היה פסול, כדתנן לקמן בסמוך, לאכול דבר שדרכו לאכול, להקטיר דבר שדרכו להקטיר, פסול.

ואינו ענוש כרת האוכל. ואפילו בחוץ, אינו ענוש כרת.

לאכול את בשרו למחר. הא ליכא לאוקמא בשלמים, אלא בתודה וחטאת. דאילו בשלמים, זמנו הוא. אבל לזרוק דמו או להקטיר אמוריו, אפילו בשלמים הוי למחר חוץ לזמנו.

פגול וחייבים עליו כרת. האוכלו. ואפילו בזמנו ענוש כרת.

משנה ג

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַשּׁוֹחֵט, וְהַמְקַבֵּל, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַזּוֹרֵק;

לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר,

חוּץ לִמְקוֹמוֹ - פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת;

חוּץ לִזְמַנּוֹ - פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,

וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

ברטנורא משנה ג

השוחט והמקבל והמהלך והזורק. אם כשהוא עסוק באחת מארבע עבודות הללו חשב על הזבח לאכול ממנו דבר שדרכו לאכול דהיינו הבשר, או להקטיר ממנו דבר שדרכו להקטיר דהיינו אימורים, חוץ למקומו, הבשר אסור באכילה, והאוכלו אינו ענוש כרת. ואם חשב על הזבח לאכלו חוץ לזמנו, הזבח פגול, והאוכלו, אפילו בתוך זמנו, ענוש כרת, דכתיב (ויקרא ז) "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה", ובמחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי? אמרת, אחר שהוכשר יחזור ויפסל, בתמיה. ועוד, הרי הוא אומר "לא יחשב", במחשבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. ומדקאמר קרא "האכל יאכל", דרשינן דבשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם דהיינו הבשר, ואחת אכילת מזבח דהיינו האמורין. ועל שתיהן הוא אומר "לא יחשב פגול יהיה".

ובלבד שיקרב המתיר. הדם שהוא מתיר.

כמצותו. [כאילו היה כשר] שלא יהא בו פסול אחר. אבל אם יש בו פסול מחשבה אחרת, יצא מידי פגול. כדמפרש ואזיל. דגבי פגול כתיב לא ירצה, כדכתיב גבי כשר, לומר לך כהרצאת כשר כך הרצאת פגול. מה הרצאת כשר לא קרי לה הרצאה, אלא בזריקה שהיא סוף ארבע עבודות המתירות, אף פגול אינו קבוע, ולעולם הוא תלוי ועומד, עד שיזרק הדם שהוא סוף כל המתירין.

משנה ד

כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ;

אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה;

אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ -

זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

כֵּיצַד לא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ;

אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ;

אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל וְהִלֵּךְ, וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ.

הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנָּן;

אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנָּן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן;

אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן -

זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

ברטנורא משנה ד

בשתיקה. בלא מחשבה הפוסלת.

הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן. מוציאן מידי פגול. אבל שאר זבחים אין שלא לשמן מוציאן מידי פיגול, דהא כשרים הן בשלא לשמן.

משנה ה

לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר;

כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ;

כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר;

כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ -

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

זֶה הַכְּלָל:

אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם -

פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת;

וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן -

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת - כָּשֵׁר;

שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.

ברטנורא משנה ה

לאכול כזית בחוץ וכזית למחר. היינו הך דאמרן, אלא דרישא איירי בשתי עבודות, ששחט על מנת לאכול כזית בחוץ, וקבל על מנת לאכול כזית למחר. וכאן בעבודה אחת, ששחט על מנת לאכול כזית למחר וכזית בחוץ.

רבי יהודה אומר כו'. אכולה מתניתין פליג. דלית ליה דמחשבת שאר פסולים מוציאה מידי פגול, אא"כ קדם פסולו לפגולו. ובעבודה אחת נמי פליג, דאית ליה תפוס לשון ראשון. ואין הלכה כרבי יהודה.

לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. ושניהן חוץ לזמנו או חוץ למקומו. כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין. לפסלו. דהכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא.