זבחים, פרק ח
משנה א
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, אוֹ בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל,
אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא - יָמוּתוּ כֻּלָּם.
נִתְעָרְבוּ בְּשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה:
אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים,
בְּרוֹבֵעַ וּבְנִרְבָּע, וּבְמֻקְצֶה, וּבְנֶעֱבָד,
וּבְאֶתְנַן, וּבִמְחִיר, וּבְכִלְאַיִם, וּבִטְרֵפָה, וּבְיוֹצֵא דֹפֶן -
יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ,
וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין.
נִתְעָרַב בְּחֻלִּין תְּמִימִים -
יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לִצְרִיכֵי אוֹתוֹ הַמִּין.
ברטנורא משנה א
כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות. הכי קאמר, כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות או שור הנסקל.
אפילו אחת בריבוא ימותו כולן. דכיון דנתערבו באיסורי הנאה אין תקנה לפדותם דנימא ירעו עד שיסתאבו. ולא בטלי ברובא, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וחטאות המתות הן חמשה, ואלו הן, ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה. אלו חמש חטאות מניחין אותן במקום סגור עד שימותו מאליהן, והן נקראין חטאות המתות.
בשור שנעבדה בו עבירה. שהוא נפסל בה להקרבה. כגון שהמית את האדם על פי עד אחד שאינו אסור להדיוט, לפי שאינו נסקל אלא על פי שני עדים.
או על פי הבעלים. שבאו בעלים לבית דין והודו שהמית, דאפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור. אבל לגבוה נאסר, דקיי"ל "ומן הצאן", להוציא את הנוגח.
ורובע ונרבע. על פי עד אחד, או על פי הבעלים, או קודם שנגמר דינו, או שהיה אותו שהמית והרובע והנרבע [של] נכרי. שנאסר לגבוה ולא להדיוט.
מוקצה. שהפרישוהו לקרבן לעבודה זרה, ונעבד נמי, שניהם מותרים להדיוט.
באתנן ומחיר. כל הני חולין נינהו, וזבח אחד מעורב בהן, כולן ירעו. שאי אפשר לשחוט אחד מהם בלא מום, שמא זהו הזבח. והשוחט קדשים בחוץ חייב כרת. ולמכרן לצרכי עולות אי אפשר, שהרי פסולים.
ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת ואם עולה עולה. ויקח מעות כשיעור דמי היפה שבכולן ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על המעות הללו.
נתערב. זבח אחד בחולין כשרים הרבה.
ימכרו החולין. כולן.
לצריכי אותו המין שהיה הזבח שנתערב בהן. ונמצאו כולן קדשים ממין אחד, אלא שאין ידוע מי בעליו של כל אחד ואחד, שהרי הזבח הראשון שם בעליו עליו, ואין ידוע איזהו. ותקנתו שיקריב כל אחד לשם מי שהוא, ויאמר כשיקריב כל אחד, הרי הוא לשם בעלים שלו.
משנה ב
קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ -
זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא, וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא.
קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ -
יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,
וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה,
וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה,
וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.
נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵֹר -
יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵֹר.
הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם.
ברטנורא משנה ב
מין במינו. חטאת בחטאת, עולה בעולה, שלמים בשלמים, אלא שהן של בעלים הרבה.
יקריב כל אחד לשם מי שהוא. ולא יזכיר שם אדם. והני מילי בקרבנות של נשים דלא בעי סמיכה, דכתיב "בני ישראל וסמך", בני ישראל סומכים, ואין בנות ישראל סומכות. אבל בקרבן אנשים דבעי סמיכה, לא.
מין בשאינו מינו ירעו. שאי אפשר בהקרבה, שחלוקין במתן דמים או בהקטרתן או באכילתן.
ויפסיד המותר מביתו. שאם מכר אחד מהן בשנים והאחר באחד, צריך להביא מכל מין בשנים, כיון שאין ידוע מאיזה מין הוא אותו שנמכר בשנים, ונמצא מפסיד אחד מביתו.
נתערבו בבכור ובמעשר. בהמה. שאין להם פדיון שתחול קדושתו על דמיהן ויצאו הן לחולין, אלא נאכלין במומן, הבכור נאכל לכהנים והמעשר לבעלים.
כולן ירעו עד שיסתאבו. שיפול בהן מום. ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יתחלל על המעות הללו. ומותרים לאכלן, ובלבד שיאכלו בתורת בכור ומעשר, שלא ימכרם באטליז ולא ישקלם בליטרא. ומדמי הזבח יקריב מינו של זבח.
הכל יכולים להתערב. כלומר אם נתערבו יש ספק בתערובתן.
חוץ מן החטאת עם האשם. שהחטאת אינה לעולם איל, ואשם אינו אלא איל. ואי אשם מצורע ואשם נזיר הוא שהן באים כבשים, מכל מקום הן זכרים, והחטאת אינה באה אלא נקבה. אבל חטאת ועולה מתערבים, כגון שעיר נשיא בשעיר עולת נדבה. וכל שכן חטאת ושלמים, שהכל קרב שלמים בין זכרים בין נקבות. וכן איל של עולת נדבה באשם.
משנה ג
אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרַב בִּשְׁלָמִים - יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַּצָּפוֹן וְיֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.
נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת:
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים,
הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בְּנֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים -
יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן.
ברטנורא משנה ג
אשם שנתערב בשלמים. שמתן דמו של אשם ושלמים שוה.
שניהם ישחטו בצפון. דשלמים שחיטתן בכל מקום, ויכולים נמי לשוחטן בצפון במקום ששוחטים האשם.
כחמור שבהן. לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה. ולא כשלמים הקלים שנאכלים בכל העיר לכל אדם לשני ימים ולילה אחד. ובעל השלמים יצא ידי נדרו, דהא שלמים לשמן הן קרבין, שמקריב כל אחד לשם מי שהוא.
אין מביאין קדשים לבית הפסול. שממעט את אכילת שלמים בין באוכליהן בין בזמן אכילתן ומביאן לידי נותר. אלא ירעו ויסתאבו וימכרו, כדאמרינן גבי קדשים בקדשים מין בשאינו מינו, ויביא בדמי היפה שבהן כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.
חתיכות בחתיכות. אם נתערבו חתיכת קדשי קדשים בחתיכה של קדשים קלים, או חתיכה של קדשים קלים הנאכלים ליום אחד, כגון שלמי תודה עם חתיכה של קדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, דהיינו שאר שלמים, בהא מודו רבנן לרבי שמעון דיאכלו כחמור שבהן, דמאי אית ליה למיעבד.
משנה ד
אֵבָרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבָרֵי עוֹלָה -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִתֵּן לְמַעְלָן;
וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַֹר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.
ברטנורא משנה ד
אברי חטאת. שבשרה נאכל לכהנים.
שנתערבו באברי עולה. שכולה כליל.
יתן למעלן. יתן אברי התערובות כולן על העצים. וטעמא דרבי אליעזר, דאמר קרא (ויקרא ב') "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", והכי משמעותא דקרא, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ולא תקטירו כל שממנו אשה לה', דהיינו השיריים של קרבן. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש לה', שתי לחם מן השאור, ודבש מן הביכורים מפרי העץ, שהם תאנים ותמרים. ואל המזבח דרשינן ליה בין אשאור ודבש בין אשיריים, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. והיינו דקאמר ורואה אני את בשר חטאת כאילו הן עצים.
וחכמים אומרים תעובר צורתן. כלומר יניח אותן עד שיפסלו, ויצאו לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשים, ואינו מעלן למזבח, דהא עבר משום כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, וחטאת דאימוריו קרבים לאישים הרי הבשר בבל תקטירו. והלכה כחכמים.
משנה ה
אֵבָרִין בְּאֵבָרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן - יִקְרְבוּ כָּל הָרָאשִׁין,
כַּרְעוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן - יִקְרְבוּ כָּל הַכְּרָעַיִם;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻּלָּם, חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן -
יֵצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.
ברטנורא משנה ה
אברים באברי בעלי מומים. אברים כשרים שנתערב בהן אבר אחד של בעלי מומין, ובא כהן שאינו יודע בתערובתן והקריב אחד מן הראשין, יקריבו כל הראשין לכתחילה, דתלינן איסורא בההוא דקרב, והנך כולהו כשרים נינהו. ובגמרא מפרש דלא שרי רבי אליעזר, אלא להקריבן שנים שנים, דודאי חד מהנך זוג דהיתירא הוא, וניתנה הקרבה זו ליקרב משום ההוא דהיתר. ואי משום ההוא דספק איסור, איכא למתלייה באותו שקרב תחילה קודם שנמלך. אבל אחד אחד שמא לא נתנה הקרבה זו ליקרב אפילו לרבי אליעזר דילמא האי דאיסורא הוא.
חוץ מאחד. חוץ מזוג אחד. הכי מפרש לה בגמרא. דבחד גרידא מודה רבי אליעזר דלא ניתנה הקרבה זו ליקרב, כדאמרן.
משנה ו
דָּם שֶׁנִּתְעָרַב בְּמַיִם,
אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם - כָּשֵׁר.
נִתְעָרַב בְּיַיִן -
רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם.
נִתְעָרַב בְּדַם בְּהֵמָה, אוֹ בְּדַם חַיָּה -
רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.
ברטנורא משנה ו
אם יש בו מראה דם כשר. והני מילי כשנפלו המים לתוך דם של קדשים. אבל אם נפל דם של קדשים לתוך מים, אמרינן קמא קמא בטיל, ואפילו יש בו מראה דם פסול.
נתערב ביין. שהוא אדום.
רואין אותו כאילו הוא מים. ואם היה דם זה ניכר באותן המים, כשר.
בדם בהמה. של חולין.
רואין אותו. דם של חולין כאילו הוא מים, ואם היה מראה אדמומית של דם הכשר ניכר בהם, כשר, ואף על פי שהדם הפסול מרובה עליו הרבה.
אין דם מבטל דם. דמין במינו לרבי יהודה לא בטיל, ואפילו טיפה לתוך כלי גדול. אף על פי שאילו היה הדם מים, אין הדם הכשר ניכר בהם. אפילו הכי כשר לזריקה. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ז
נִתְעָרַב בְּדַם פְּסוּלִין - יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.
בְּדַם תַּמְצִית - יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מַכְשִׁיר.
אִם לא נִמְלַךְ, וְנָתַן - כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה ז
נתערב בדם הפסולים. כגון בדם שנשחט לחוץ לזמנו.
ישפך לאמה. לאמת המים העוברת בעזרה ויורדת לנחל קדרון. ולא אמרינן רואים אותו כאילו הוא מים ואם דם הכשר ניכר בהם יזרק, דגזרינן דלמא אתי לאכשורי דם פסולים בעינייהו. וכן דם התמצית. דמדאורייתא דם התמצית לא חזי לכפרה. דכתיב (ויקרא י"ז) "כי נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר". דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר. וגזרינן על דם הנפש שנתערב בדם התמצית, דלמא אתי לאכשורי בזריקה דם התמצית בעיניה.
רבי אליעזר מכשיר לכתחילה בדם התמצית שנתערב עם דם הנפש. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה על דם הנפש, הלכך אמאי נגזור, הוה ליה כנתערב דם החולין בדם הקדשים דלא גזרינן ביה מידי. וכשנתערב בדם פסולין דמלתא דשכיחא, לא פליג ררבי אליעזר.
ותנא קמא סבר פעמים שדם התמצית רבה על דם הנפש, הלכך גזר היכא דלא רבה אטו היכא דרבה. ומיהו היכא דלא נמלך הכהן בבית דין אם יתן מתערובת זו אם לאו ונתן מאליו, מודה ת"ק דכשר, דגזירה בעלמא היא ובדיעבד כשר. וכי אתי לאמלוכי, אמרינן ליה לשופכו אמה משום גזירה. והלכה כחכמים.
משנה ח
דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִים -
יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.
כּוֹס בְּכוֹסוֹת -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קָרַב כּוֹס אֶחָד - יִקְרְבוּ כָּל הַכּוֹסוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים; אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻּלָּם, חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן -
יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.
ברטנורא משנה ח
דם תמימים שנתערב בדם בעלי מומין ישפך לאמה. ובהא לא פליג רבי אליעזר, דעבר בזריקתן משום לא תקריבו.
נתער בכוס בכוסות. כוס דם של בעל מום בכוסות של דם כשר, ואין ידוע איזהו כוס של דם בעל מום.
רבי אליעזר אומר אם קרב אחד מהם כו'. כדרך שנחלקו באברים ואברי בעלי מומין, כך נחלקו בכוסות, וכדפרישנא לעיל. וצריכא לאפלוגי בתרווייהו, דאי אשמועינן באברים, בהא קאמר רבי אליעזר יקרבו משום דאתעבידא כפרתן בהכשר, דהיינו זריקת דמן שהיא עיקר כפרה, אבל גבי כוס בכוסות דעיקר כפרה בקלקול, אימא לא, צריכא.
משנה ט
הַנִּתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין לְמַעְלָה -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִתֵּן לְמַעְלָה,
וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה כְּאִלּוּ הֵן מַיִם,
וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה.
וְאִם לא נִמְלַךְ, וְנָתַן - כָּשֵׁר.
ברטנורא משנה ט
הנתנין למטה מחוט הסקרא. כגון דם עולה ואשם ושלמים ובכור ופסח ומעשר, שנתערבו בדם חטאת שהוא ניתן למעלה.
רבי אליעזר אומר יתן למעלה. מתנות חטאת. ואף על פי שדם התחתונים מעורב בו. הואיל ואינו מתכוין לתת התחתונים למעלה, רואה אני אותם כאילו הם מים. ומפני שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, שכל החטאות קודמות לעולות, הלכך נותן למעלה תחילה ואחר כך למטה, ונתינת מטה תעלה לו לשפיכת שיריים של חטאת ולהתחלת מתנות עולה.
ישפכו לאמה. דלית להו רואים.
ואם לא נמלך ונתן כשר. דהא ניתן ממנו למעלה. ואין הלכה כרבי אליעזר.
משנה י
הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת -
יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אַחַת.
מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע -
יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע.
מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אַחַת.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף?
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
לא נֶאֱמַר בַּל תּוֹסִיף אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
לא נֶאֱמַר בַּל תִּגְרַע אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
כְּשֶׁנָּתַתָּ - עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסִיף,
וְעָשִֹיתָ מַעֲשֶֹה בְּיָדְךָ;
וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָּ - עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע,
וְלא עָשִֹיתָ מַעֲשֶֹה בְּיָדְךָ.
ברטנורא משנה י
הנתנין במתנה אחת. בגמרא מפרש כגון כוס דם בכור שנתערב בכוס דם מעשר.
ינתנו מתנה אחת. מכל כוס וכוס יתן מתנה אחת מכוס זה ומתנה אחת מכוס זה.
מתן ארבע במתן ארבע. כגון דם עולה בדם שלמים או בדם אשם, ששניהם טעונים שתי מתנות שהן ארבע ושניהם תחתונים.
מתן ארבע במתן אחד. כגון עולה בבכור ששניהם תחתונים.
רא"א ינתנו במתן ארבע. ורואה אני את מתנות היתירות הניתנות מדם הבכור כאילו הם מים. ואין זה בל תוסיף.
במתנה אחת. שלא יעבור על בל תוסיף. וידי עולה יצא, דכל הנתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר.
ולא עשית מעשה בידך. ואינו דומה עושה מעשה, ליושב ואינו עושה ואיסור בא מאיליו. והלכה כרבי יהושע.
משנה יא
הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ -
יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה.
נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים - כָּשֵׁר.
בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ -
רַבִּי עֲקִיבָא - פּוֹסֵל,
וַחֲכָמִים - מַכְשִׁירִים.
שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל - פְּסוּלִין.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חַטָּאת בִּלְבַד.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֱּאֱמַר (ויקרא ז, ז) "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם".
ברטנורא משנה יא
הנתנין בפנים כו' ישפכו לאמה. דלא אמרינן רואים, ואסור לשנות את אלו מפני הכשרן של אלו. ורבי אליעזר דסבר אמרינן רואין, לא פליג הכא. דהיכי לעביד: ניתיב לחוץ והדר לפנים, כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כך מצוה להקדים פנימי לחיצון, דפנימי חשוב. ניתיב בפנים והדר ניתיב בחוץ, כיון דאיכא חטאת ואשם שאם נתערב דמם בדמים הפנימים לא מצי למימר יתן בפנים ואחר כך יתן בחוץ משום דמפסלי חיצונים, לא פסיקא ליה. ואם תאמר לפסלינהו לחיצונים כדי להכשיר פנימים. למפסלינהו בידים לא קאמר רבי אליעזר, ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה.
נתן בחוץ. כהן שלא נמלך ונתן מתערובת זו בחוץ, כשר.
רבי עקיבא פוסל. החיצון. שכל דמים החיצונים שנכנסו לפנים נפסלו.
וחכמים מכשירים. בכל הקרבנות, חוץ מחטאת החיצונה דמיפסלא משום וכל חטאת אשר יובא כו'. והלכה כחכמים.
משנה יב
חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת,
יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ - הַפְּנִימִי כָּשֵׁר.
נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים -
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי - מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן;
וַחֲכָמִים - פּוֹסְלִין.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי:
מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּחוּץ,
לא עָשָֹה אֶת הַמְשֹׁאָר כַּיּוֹצֵא -
מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בִּפְנִים,
אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶֹה אֶת הַמְשֹׁאָר כַּנִּכְנָס?
נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּפֵּר -
פָּסוּל; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּכַפֵּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג - כָּשֵׁר.
כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ -
לא הִרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא,
שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא.
ברטנורא משנה יב
יצא אחד מהן לחוץ. חוץ לעזרה.
הפנימי כשר. ונותן ממנו מתנותיו והקרבן כשר.
וחכמים פוסלין. דכתיב (ויקרא ו') "אשר יובא מדמה", ואפילו מקצת דמה, פסול, מדלא כתיב את דמה.
ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר, ומה חוץ, שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לחוץ, פסולה.
לא עשה. אצל מוציא מקצת דמה לחוץ את המשוייר בפנים כיוצא, כדאמריתו הפנימי כשר.
מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר היכל שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בו, שאם שחט על מנת ליתן את הנתנים בחוץ בפנים כשר, אינו דין כו'. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי. ודוקא בדם הוא דאמרינן דאם יצא חוץ לעזרה או נכנס בפנים להזות ממנו בהיכל נפסל. אבל בשר קדשים נהי דאם יצא לחוץ נפסל ואסור באכילה, דכתיב (שמות כ"ב) "ובשר בשדה טריפה", בשר שיצא חוץ למחיצתו, דהיינו קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים מחוץ לעיר, נעשה כאילו הוא בשר בשדה והרי הוא טריפה ולא תאכלו. מכל מקום אם נכנס לפנים אל תוך ההיכל לא נפסל בשביל כן ומותר באכילה, דאמר קרא אשר יובא מדמה לא תאכל, מדמה ולא מבשרה.
עד שיכפר. בהיכל.
רבי יהודה אומר כו'. והלכה כר"י.
ואין הציץ מרצה על היוצא. ואע"ג דפסולים שעלו לא ירדו, ארצויי מיהא לא ארצו, דכתיב בציץ (שם כ"ח) "ונשא אהרן את עון הקדשים", ובפרשת אמור כתיב "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו", מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר, אף עון קדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר.