ביצה, פרק ה

משנה א

מַשִּׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לא בַּשַּׁבָּת;

וּמְכַסִּים פֵּרוֹת בַּכֵּלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף;

וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן.

וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בַּשַּׁבָּת.

ברטנורא משנה א

משילין פירות דרך ארובה.  מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתיבש, וראה גשמים ממשמשים ובאים, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג, והם נופלים לארץ דליכא טרחא יתירא. ודוקא ארובה, דכל ארובה מלמעלה למטה [בתקרת הגג], אבל חלון, כגון גג שמוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו, כולי האי לא שרו רבנן למטרח.

ומכסין את הפירות.  ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא, דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן.

דלף. גשמים הנוטפים מן הגג.

וכן כדי יין וכדי שמן.  מכסין אותן מפני הדלף.

תחת הדלף.  לקבל את המים שלא יטנפו הבית. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע.

משנה ב

כָּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו

מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה, בַּשַּׁבָּת

חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב.

וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת.

לא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,

וְלא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

וְלא מְטַפְּחִין, וְלא מְסַפְּקִין, וְלא מְרַקְּדִין.

וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת.

לא דָּנִין, וְלא מְקַדְּשִׁין, וְלא חוֹלְצִין, וְלא מְיַבְּמִין.

וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה.

לא מַקְדִּישִׁין, וְלא מַעֲרִיכִין, וְלא מַחֲרִימִין,

וְלא מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵֹר.

כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת.

אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד.

ברטנורא משנה ב

כל שחייבין עליו.  שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות.

או משום רשות.  שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים.

או משום מצוה.  או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת.

חייבין עליו.  שלא לעשותו ביום טוב.

ואלו הן משום שבות.  שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה.

לא עולין באילן.  גזירה שמא יתלוש.

ולא רוכבין על גבי בהמה.  גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה.

ולא שטין על פני המים.  גזירה שמא יעשה חבית של שייטין.

ולא מטפחין.  כף על כף.

ולא מספקין.  כף על ירך.

ולא מרקדין.  ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר.

ואלו הן משום רשות.  משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות.

לא דנין דין. וזמנין דהוי רשות, כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון.

ולא מקדשין קדושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות, כגון דאית ליה אשה ובנים.

ולא חולצין ולא מיבמין.  נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב.

ולא מעריכין.  ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין.

ולא מחרימין.  הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש.

ולא מגביהין תרומות ומעשרות.  ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום, דמחזי דמשום שמחת יום טוב דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפ"ה אסור, דה"ל מתקן. והני מילי פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביום טוב ויהבינן לכהן.

אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.  הך סתמא כבית שמאי דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיי"ל כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פירקין, דבשבת אסור וביום טוב מותר.

משנה ג

הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים.

הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה

הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים.

כֵּלִים הַמְיֻחָדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת

הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלָיו;

וְשֶׁאֵין מְיֻחָדִין

הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְקוֹם שֶׁהוֹלְכִין.

ברטנורא משנה ג

כרגלי הבעלים.  אין אדם יכול להוליכה ביום טוב, אלא במקום שבעליה יכולים לילך.

או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים.  מתניתין כשיש בעיר שני רועים, דלא ידעינן להי מינייהו הויא לה דעת בעלים, הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום. אבל כשאין בעיר אלא רועה אחד, כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו, והויא לה כרגלי הרועה.

ושאינן מיוחדים.  לאחד מהן, אלא לכולן.

הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים. אבל אם עירב אחד מהן לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו, הוא מעכב על ידם מלהוליכה לדרום אפילו פסיעה אחת, מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכה לצפון, אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן.

משנה ד

הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב

כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל;

בְּיוֹם טוֹב כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל.

הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֵרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ

הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן.

רַבִּי יְהוּדָה - פּוֹטֵר בַּמַּיִם,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ.

ברטנורא משנה ד

כרגלי השואל.  שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביום טוב דלאו ברשותיה קיימין בבין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביום טוב משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יום טוב.

האשה ששאלה מחברתה תבלין לקדרתה.

ומים ומלח.  לעיסתה.

הרי אלו.  הקדרה והעיסה.

כרגלי שתיהן.  אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך. דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן.

שאין בהם ממש.  אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה. כגון שהתבשיל עבה ואין המים ניכרים בה, הילכך אין מעכבות הולכתן. ובמלח לא פליג רבי יהודה, דמיירי בעיסה שנלושה במלח שהיא גסה ועבה, שהיא ניכרת ויש בה ממש. ואין הלכה כר' יהודה.

משנה ה

הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם.

גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ,

וְשַׁלְהֶבֶת לא נֶהֱנִין וְלא מוֹעֲלִין.

הַמּוֹצִיא גַּחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב,

וְשַׁלְהֶבֶת פָּטוּר.

בּוֹר שֶׁל יָחִיד כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד,

וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר,

וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא.

ברטנורא משנה ה

ושלהבת.  כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין.

מועלין בה.  הנהנה ממנה מביא אשם מעילות.

ושלהבת לא נהנין.  לכתחילה מדרבנן. ואם נהנו לא מועלין, אין חייבין קרבן מעילה, דלית בה ממשא. וכן המוציא גחלת בשבת לרשות הרבים חייב, ושלהבת שדחפה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים פטור.

כרגלי היחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור.

כרגלי אותה העיר.  אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיבורה.

ושל עולי בבל.  העשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך, ועשאום בני הגולה לשתותם בעלותם.

כרגלי הממלא.  מפני שהוא הפקר, והפקר נקנה בהגבהה. ואם בא אחד ושאל לו מימיו, אינו מוליכן אלא כרגליו, דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר, ומאתמול הוברר הדבר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי. ודלא כרבי יוחנן בן נורי, דאמר חפצי הפקר קונין שביתה לעצמן במקומן.

משנה ו

מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת,

וְעֵרְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו

לא יָבִיאוּ לוֹ;

וְאִם עֵרֵב הוּא פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ.

ברטנורא משנה ו

לא יביאו לו  מפירותיו. הואיל והוא לא עירב לשם, דפירותיו כמוהו.

משנה ז

מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים לא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת,

אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת,

אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּתוֹת.

אֵלּוּ הֵן בַּיָּתוֹת?

הַלָּנוֹת בָּעִיר,

מִדְבָּרִיּוֹת?

הַלָּנוֹת בָּאֲפָר.

ברטנורא משנה ז

מי שזימן אצלו אורחים.  מעיר אחרת, ויבואו אצלו על ידי עירוב,  לא יוליכו  לאחר סעודה מנות בידם לביתם.

אלא אם כן זיכה להם.  על ידי אחר.

[מנותיהם מערב יום טוב.]  שמסרם בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה מערב יום טוב, ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ופלוני דזכין לאדם שלא בפניו.