ביצה, פרק ג

משנה א

אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִין בְּיוֹם טוֹב,

וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת;

אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף מִן הַבִּיבָרִין,

וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לא כָּל הַבִּיבָרִין שָׁוִין.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַמְחֻסָּר צִידָה אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר צִידָה מֻתָּר.

ברטנורא משנה א

אין צדין דגים.  אע"ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יום טוב, צידה דמיא לקצירה, וקצירה לא הותרה ביום טוב. ביברין של דגים, הן בריכות של מים שדגים מתגדלים שם. ביברים של חיה, קרפיפות מוקפין גדר סביב, ומביאים שם חיות ויולדות ומתגדלות שם.

ואין נותנין לפני הדגים מזונות, דאפשר להם בלא מזונות ואין מזונתן עליך.

אבל צדין חיה ועוף המוכנים מאתמול.

מן הביברין הקטנים, שאין מחוסרים צידה. ורבן שמעון בן גמליאל לאו לאפלוגי אתנא קמא אתא, אלא לפרושי.

כל המחוסר צידה.  שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסו. וכל דרהיט בתריה ומטי ליה בחד שחיה, לא הוי מחוסר צידה, ואי לא - הוי מחוסר צידה.

משנה ב

מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָֹאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב

לא יִטֹּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב,

אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

וּמַעֲשֶֹה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָּגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל

וְאָמַר: מֻתָּרִין הֵן,

אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ.

ברטנורא משנה ב

ומעשה בנכרי אחד.  חסורי מחסרא והכי קתני,

ספק מוכן אסור ורבן גמליאל מתיר, ומעשה בנכרי אחד וכו'.

ואין הלכה כרבן גמליאל, אלא פירות ודגים שהובאו ביום טוב, ספק נלקטו היום ספק מאתמול, ספק נצודו היום ספק מאתמול - אסורים. וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. ואם צורתן מוכחת עליהן, כגון פירות דכמושין שאי אפשר שנלקטו היום, וכן דגים שהביאום ממקום רחוק שאי אפשר שנצודו היום, מותרין.

ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום בשביל ישראל, אסור לאותו ישראל שהובא בשבילו, ולכל בני ביתו ומותר לישראל אחר. ופירות או דגים שנתלשו או נצודו ביום טוב ראשון, מותרין לערב בליל יום טוב שני בכדי שיעשו, חוץ משני ימים טובים של ראש השנה, שהם אסורים עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו. ופירוש "כדי שיעשו", כדי שיתלשו הפירות ממקום שנתלשו ויביאו אותם מן המקום שהביאום. ועיר שדלתותיה נעולות בלילה, צריך שימתין לבוקר בכדי שיעשו.

אלא שאין רצוני לקבל ממנו.  שאני שונא אותו.

משנה ג

בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לא יִשְׁחֹט,

אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיוֹם לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ כַּזַּיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ.

שְׁחָטָהּ בַּשָֹּׂדֶה

לא יְבִיאֶנָּה בַּמּוֹט וּבַמּוֹטָה;

אֲבָל מֵבִיא בְּיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים.

ברטנורא משנה ג

בהמה מסוכנת.  שהוא ירא שמא תמות. ואין צריך לה, שכבר סעד סעודתו.

לא ישחוט.  אלא אם כן יודע שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה.

מבית טביחתה.  שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד. ואין הלכה כרבי עקיבא.

לא יביאנה במוט ובמטה.  בשני בני אדם. משום דאוושא מלתא, ומזלזל בכבוד יום טוב.

משנה ד

בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה,

אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם יַעֲלֶה וְיִשְׁחֹט;

וְאִם לָאו לא יִשְׁחֹט.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן.

ברטנורא משנה ד

בכור שנפל לבור.  בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מערב יום טוב מבעוד יום להתירו, ונפל לבור ביום טוב וירא שמא ימות שם.

ירד מומחה.  שבקי להבחין בין מום קבוע למום עובר.

ויראה.  מום שהיה בו אתמול, אם מום קבוע הוא.

יעלה וישחוט.  דמשום מוקצה ליכא, דמאתמול דעתיה עלויה.

ואם לאו לא ישחוט.  הכי קאמר: ואם לאו, דאותו מום שהיה בו מערב יום טוב לא היה קבוע אלא היום נעשה בו מום קבוע, אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. ולא אמרינן מאתמול הוה דעתיה עלויה וכיון שיש בו עכשיו מום קבוע נשחטיה, דהואיל והמום של אתמול לא היה קבוע, מוקצה מחמת איסור הוה.

אין זה מן המוכן.  לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה לרבי שמעון מוקצה, אלא מפני שמתירו ביום טוב, הווה ליה כמתקנו, ונראה כדן דין דגזור ביה משום שבות. והכי קאמר: אין התרתו היתר, ואינו מוכן להיות כשר.

משנה ה

בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה לא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ.

וּמַעֲשֶֹה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמְאָה;

וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל,

וְאָמְרוּ לוֹ: לא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָם.

ברטנורא משנה ה

בהמה שמתה.  בבהמת קדשים מיירי, כדקתני עליה ועל החלה שנטמאת. ובהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה, הלכך לא יזיזנה ממקומה. אבל בהמת חולין, מחתכין אותה לפני הכלבים. והני מילי שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילוה, אבל לא היתה מסוכנת מאתמול, אף בהמת חולין לא יזיזנה ממקומה.

החלה שנטמאת.  אינה ראויה לכהן ביום טוב, אף להסקה או לתיתה לכלבו, דאין מבערין קדשים מן העולם ביום טוב, ואפילו על ידי אכילת בהמה. דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים מן העולם ביום טוב.

משנה ו

אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב,

אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב

וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָֹר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר.

ברטנורא משנה ו

אין נמנין.  אין פוסקים דמים, להיות שנים שלשה בני אדם אומרים: בהמה זו בשלשה זוזים, זוז לכל אחד.

ושוחטים ומחלקים ביניהן.  למחצה לשליש ולרביע, ואין מזכירין פיסוק דמים.

שוקל אדם בשר.  אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהוי מעשה חול, מותר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ, ולמחר יראו הקופיץ והכלי כמה משקלו.

וחכמים אומרים אין משגיחין.  אין מעיינין  בכף מאזנים כל עיקר.  ואפילו לשמור הבשר מן העכברים אסור לשום אותו בכף מאזנים. והלכה כחכמים.

משנה ז

אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב,

אֲבָל מַשִֹּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ.

לא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח: שְׁקֹל לִי בְּדִינָר בָּשָֹר;

אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶם.

ברטנורא משנה ז

אין משחיזין את הסכין.  ברחיים או במשחזת.

אבל משיאה על גבי חברתה.  דמשנה מדרך חול.

משנה ח

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה,

אֲבָל לא בַּמִּדָּה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה כְּלִי שֶׁל מִדָּה לא יְמַלְאֶנּוּ.

מַעֲשֶֹה בְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית,

שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב

וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶֹה כֵּן מִפְּנֵי בֵּרוּרֵי הַמִּדּוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בַּחֹל עוֹשֶֹה כֵן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת.

הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ,

וְאוֹמֵר לוֹ: תֶּן לִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן;

שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.

ברטנורא משנה ח

אבל לא במידה.  בכלי המיוחד למידה שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד לכך, אע"פ שעומד למידה, שכשישבר זה שהוא מודד בו יעמוד זה תחתיו, מותר למלאותו.

אם היה כלי של מידה.  אע"פ שעדיין לא ייחדו לכך, לא ימלאנו. ואין הלכה כרבי יהודה.

ממלא מדותיו מערב יום טוב.  לפי שאין מודדין ביום טוב.

אף בחול המועד עושה כן.  מפני ביטול בית המדרש, שהיו רבים באים לשאול הימנו במועד שאין טרודין במלאכה, והיה ממלא מידותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום.

מפני מצוי המידות.  כשהיה מוכר שמן היו לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו, ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה, כדי שלא ישאר לו השמן המודבק בשולי המידה ובדפנותיה ונמצא גוזל את הלקוחות.