חגיגה, פרק א

משנה א

הַכֹּל חַיָּבִין בָּרְאִיָּה,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס,

וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים,

הַחִגֵּר, וְהַסּוּמָא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן,

וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.

אֵיזֶהוּ קָטָן?

כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו,

וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת; דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו,

וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יד) "שָׁלֹשׁ רְגָלִים".

ברטנורא משנה א

הכל חייבין בראיה. במצות "יראה כל זכורך", שצריך להתראות בעזרה ברגל. ו"הכל" - לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. שמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה, מפני צד עבדות שבו.

חוץ מחרש. ואע"פ שהוא מדבר, ואפילו חרש באזנו אחת פטור, דכתיב (דברים ל"א) "בבוא כל ישראל לראות את פני ה'", וכתיב בתריה למען ישמעו. פרט למי שאין לו שמיעה גמורה. והשומע ואינו מדבר נמי פטור דכתיב "ולמען ילמדו".

שוטה וקטן. דלאו בני חיובא נינהו, שהן פטורין מכל המצוות. וקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצוות, כדאמר בית הלל לקמן במתניתין.

וטומטום ואנדרוגינוס, נשים ועבדים שאינן משוחררין. כל הני אמעיטו מ"זכורך", פרט לטומטום ואנדרוגינוס ונשים, שאינן בכלל "זכורך". וכל מצוה שאין נשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה. ועוד הרי הוא אומר "בבוא כל ישראל ליראות", ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו.

החיגר והחולה והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים לעזרה, כגון שהוא מעונג ביותר. כל הני ילפינן להו מדכתיב "שלש רגלים", יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם.

והסומא. דכתיב "בבוא כל ישראל ליראות", כשם שהם באים להיראות כך הם באין לראות הר קדשו ובית שכינתו, לאפוקי סומא ואפילו בעינו אחת, שהרי אין ראייתו שלמה.

שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב, וכיון דגדול פטור מן התורה, קטן נמי לאו בר חנוך הוא.

משנה ב

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּה - שְׁתֵּי כֶסֶף, וַחֲגִיגָה - מָעָה כֶּסֶף.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּה - מָעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה - שְׁתֵּי כֶסֶף.

ברטנורא משנה ב

הראיה שתי כסף. גדול הבא ליראות צריך להביא עולה, שנאמר (שמות כ"ג) "לא יראו פני ריקם", ואינה פחותה משתי מעות כסף, שהם משקל ל"ב גרעיני שעורה מן הכסף הצרוף.

וחגיגה. שלמי חגיגה, שאמרה תורה (שמות י"ב) "וחגותם אותו חג לה' ", כלומר הביאו שלמי חגיגה, אין פחותים ממעה כסף. ואע"פ שאין לראיה ולחגיגה שעור, דכתיב (דברים ט"ז) "איש כמתנת ידו", חכמים נתנו בהם שעור למטה, שלא יביא פחות מכאן.

הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. דשלמים יש בהם לגבוה ולכהנים ולבעלים, לפיכך הן מרובין מן העולות שאין בהן אלא לגבוה. וחוץ מעולת ראיה ושלמי חגיגה האמורים במתניתין, עוד היו צריכים להביא מין אחר של שלמים, והן נקראים שלמי שמחה, דכתיב (שם כ"ז) "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת". ושלמי שמחה הללו לא הוזכרו כאן, ולא נתנו חכמים בהם שעור. ונשים חייבות בהן כאנשים, דעל השמחה נצטוו נשים, דכתיב (שם י"ד) "ושמחת אתה וביתך".

משנה ג

עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין,

וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵֹר.

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִן הַחֻלִּין.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִן הַמַּעֲשֵֹר.

ברטנורא משנה ג

עולות במועד באות מן החולין. מתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני,

עולות נדרים ונדבות במועד באות,

ביו"ט אינן באות,

ועולת ראיה באה אפילו ביו"ט,

אע"ג דיש לה תשלומין כל ז', עיקר מצותה ביו"ט ראשון, וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באים מן המעשר,

כלומר שיכולין להביא שלמי שמחה ממעות של מעשר שני, דשלמי שמחה אינן חובה במקום שיש בשר, והרי יש לו מעות מעשר שני להוציא בירושלים, הלכך יקנה בהם שלמים ויאכל. אבל חגיגת יום טוב הראשון הוא דבר שבחובה אפילו יש לו בשר הרבה, וכל דבר שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר.

ביו"ט הראשון של פסח. הוא הדין ליו"ט ראשון של שאר רגלים. ולהכי נקט פסח, לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת: כשהיתה חבורת הפסח מרובה, היו מביאין עמו חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע. ואשמועינן מתניתין דחגיגת יו"ט עצמו הוא דאינו באה אלא מן החולין, אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר.

ובית הלל אומרים מן המעשר. בגמרא פריך אמאי: דבר שבחובה היא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ומשני בטופל, שמחבר מעשר עם חולין ומביא, אם יש לו אוכלין הרבה ואין לו סיפק בבהמה אחת, מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין והשאר ממעות מעשר שני. ואע"פ שכל הבאות ביו"ט ראשון שם חגיגה עליהן, מכל מקום סברי בית הלל דמותר להביא השאר מן המעשר, הואיל וכבר יצא ידי חובתו בראשונה מן החולין.

משנה ד

יִשְֹרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן

בַּנְּדָרִים וּבַנְּדָבוֹת וּבְמַעֲשַֹר בְּהֵמָה,

וְהַכֹּהֲנִים

בַּחַטָּאוֹת וּבָאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר וּבֶחָזֶה וּבַשּׁוֹק,

אֲבָל לא בָּעוֹפוֹת וְלא בַּמְּנָחוֹת.

ברטנורא משנה ד

יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה.

בנדרים ונדבות ומעשר בהמה. דכתיב (שם ט"ז) "ושמחת בחגך" - לרבות כל מיני שמחות, דקרא לא בעי אלא שמחה, ואמר מר אין שמחה אלא בבשר, והאי בשר הוא.

אבל לא בעופות ולא במנחות. דכתיב "ושמחת בחגך", אמרה תורה עשה שמחה ממי שחגיגה באה מהן, יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן.

משנה ה

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מֻעָטִים -

מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים וְעוֹלוֹת מֻעָטוֹת;

נְכָסִים מְרֻבִּים וְאוֹכְלִין מֻעָטִין -

מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת וּשְׁלָמִים מֻעָטִין;

זֶה וָזֶה מֻעָט -

עַל זֶה נֶאֱמַר: מָעָה כֶּסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף;

זֶה וָזֶה מְרֻבִּים -

עַל זֶה נֶאֱמַר (דברים טז, יז)

"אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

ברטנורא משנה ה

אוכלין מרובין. בני בית מרובין.

מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו.

משנה ו

מִי שֶׁלֹּא חַג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג -

חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג.

עָבַר הָרֶגֶל וְלא חַג - אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.

עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א, טו) "מְעֻוָּת לא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת".

ברטנורא משנה ו

מי שלא חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו.

ויום טוב האחרון. שמיני עצרת. ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא, הוי תשלומין דראשון. וחג השבועות נמי אף על גב דלא הוי אלא יום אחד, יש לו תשלומין כל שבעה, מדאקשינהו קרא להדדי, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה, אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה.

משנה ז

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר.

אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן?

זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר;

אִם תֹּאמַר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל,

יָכוֹל הוּא לְהַחֲזִירוֹ וִיתַקֵּן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר.

אֵין קוֹרִין מְעֻוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן בַּתְּחִלָּה וְנִתְעַוַּת,

וְאֵיזֶה?

זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה.

ברטנורא משנה ז

והוליד ממנה ממזר. שהביא פסולים בישראל והן לו לזיכרון, לפיכך אין עוונו נמחק בתשובה.

יכול הוא שיחזיר. דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא.

משנה ח

הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר,

וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.

הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת,

הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִן בְּשַֹעֲרָה,

שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת.

הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת, הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת,

יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.

הֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה.

ברטנורא משנה ח

היתר נדרים פורחים באויר. מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר, ואין לסמוך עליו, אלא כך מסור לחכמים בתורה שבעל פה.

הלכות שבת. והלכות חגיגה והלכות מעילה. יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז, במקרא מועט, כהר התלוי בשערות הראש.

והעבודות. הלכות עבודת הקרבנות.

הן הן גופי תורה. בגמרא מפרש, דהן והן גופי תורה קאמר. כלומר בין אותן שאין להם על מה שיסמכו ובין אותן שיש להם על מה שיסמכו, בין אותן שהן כהררים התלוין בשערה, אלו ואלו גופי תורה.