עירובין, פרק ג

משנה א

בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִים,

חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח.

וְהַכֹּל נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר,

חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח.

הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מֻתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח.

מְעָרְבִין לַנָּזִיר בַּיַּיִן וּלְיִשְֹרָאֵל בַּתְּרוּמָה.

סֻמְכוֹס אוֹמֵר: בַּחֻלִּין.

וְלַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרַס.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת,

מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ וְלֶאֱכוֹל.

ברטנורא משנה א 

בכל מערבין עירובי תחומין. דאילו עירובי חצירות אין מערבין אלא בפת. והאי "בכל" דתנן במתניתין, לאו דוקא, כדאמרינן בגמרא אין למדין מן הכללות, אפילו במקום שנאמר בהן "חוץ", דהא הכא תנן "בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח", ואיכא נמי כמהין ופטריות דאין מערבין ולא משתתפים בהם, דלאו מזון נינהו, כמו מים ומלח.

ומשתתפים. שיתופי מבואות.

הכל נלקח בכסף מעשר.  כדכתיב (דברים יד) "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך".

חוץ מן המים ומן המלח.  דלאו פרי מפרי הוא.

הנודר מן המזון.  לא דאמר "יאסר עלי מזון", דאין נקרא "מזון" אלא חמשת המינים דזייני וסעדי, אלא כגון דאמר "כל הזן עלי קונם", וכל מילי זייני ומשביעים לפי שעה, חוץ מן המים והמלח.

מערבין לנזיר ביין.  דאף על גב דלא חזי לדידיה, חזי לאחריני.

ולישראל בתרומה.  דהא חזיא לכהנים.

סומכוס אומר בחולין, דמידי דחזי ליה בעינן. וביין לנזיר לא פליג סומכוס, מפני שאפשר שישאל הנזיר על נדרו, ויהיה היין מותר לו באותה שבת. אבל תרומה אי אפשר שתהיה ראויה לישראל, שאפילו ישאל המפריש התרומה עליה, והרי היא כאילו לא הורמה, הרי היא חוזרת לטבלה, ואסור לאכול ממנה עד שיחזור ויפריש תרומה אחרת. ואין מפרישין תרומה בשבת אפילו בין השמשות, הילכך לא חזיא ליה. ואין הלכה כסומכוס.

ולכהן בבית הפרס.  סתמא היא, ולאו סומכוס קאמר לה. "בית הפרס" - שדה שנחרש בה קבר, מותר לכהן ליכנס שם כשהוא מנפח והולך, ורואה שאינו נוגע בעצם כשעורה. ומשום הכי מותר ליתן עירובו שם, שהרי יכול להכנס במקום שנתן שם עירובו, והוי הוא ועירובו במקום אחד.

לחוץ.  לעשות מחיצה בינו לקבר שלא יאהיל, כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל. אלמא חזי ליה. ופלוגתא דרבי יהודה ורבנן מוקמינן בגמרא, דאפילו בישראל פליגי רבנן עליה דרבי יהודה, ואמרי דאין מניחין עירובי תחומין בבית הקברות. ולא נקט "כהן", אלא להודיעך כוחו דרבי יהודה, דאפילו בכהן שרי. ובהא קמיפלגי: דרבי יהודה סבר אע"ג דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות, מותר להניח שם עירוב, דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, ומצות לאו ליהנות נתנו. ואע"פ שמשתמר שם העירוב אחר קנייתו, דהא בין השמשות קונה, וכבר נעשית המצוה והוא משתמר שם כל השבת - קסבר רבי יהודה אין אדם מקפיד על עירובו אם אבד או נגנב לאחר שקנה. ורבנן סברי, אדם מקפיד על עירובו לאחר שקנה, ורוצה שלא יגנב, הלכך כשהעירוב משתמר בבית הקברות כל השבת, לאחר שקנה בין השמשות ונגמרה מצותו, נמצא משתמש באסורי הנאה, שהקברות אסורים בהנאה. לפיכך לא יניח אדם עירוב בבית הקברות.

והלכה כחכמים.

משנה ב

מְעָרְבִין בַּדְּמַאי,

וּבְמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וּבְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ,

וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה;

אֲבָל לא בַּטֶּבֶל,

וְלא בְּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וְלא בְּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.

הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן,

אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב -

אֵינוֹ עֵרוּב;

וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ -

הֲרֵי זֶה עֵרוּב.

ברטנורא משנה ב 

מערבין בדמאי.  בכיכר שלקחה מעם הארץ, ולא הפריש ממנה תרומת מעשר של דמאי.

ובמעשר ראשון כו' אבל לא בטבל וכו'.  כולן מפורשין במסכת שבת פרק מפנין.

השולח את עירובו ביד חרש כו'.  להוליכו לסוף אלפים אמה. ודוקא בעירובי תחומין אינו עירוב אם שלחו ביד קטן, אבל בעירובי חצרות קיי"ל קטן גובה את העירוב.

ביד מי שאינו מודה בעירוב. כגון כותי או צדוקי.

ואם אמר לאחר, כשר, לקבלו מן הפסול ויוליכנו הכשר לסוף אלפים אמה.

הרי זה עירוב.  ובלבד שיהא הוא עומד ורואה בשעה שהפסול נותנו ליד הכשר, אע"פ שאינו רואה כשהכשר מוליכו, דחזקה שליח עושה שליחותו.

משנה ג

נְתָנוֹ בָּאִילָן,

לְמַעְלָה מֵעֲשָֹרָה טְפָחִים - אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב,

לְמַטָּה מֵעֲשָֹרָה טְפָחִים - עֵרוּבוֹ עֵרוּב.

נְתָנוֹ בַּבּוֹר,

אֲפִלּוּ עָמֹק מֵאָה אַמָּה - עֵרוּבוֹ עֵרוּב.

נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס,

בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ, אֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה -

הֲרֵי זֶה עֵרוּב.

נְתָנוֹ בַּמִּגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ –

הֲרֵי זֶה עֵרוּב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ - אֵינוֹ עֵרוּב.

ברטנורא משנה ג

נתנו באילן.  העומד ברשות הרבים, ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר.

למעלה מעשרה אין עירובו עירוב.  דכיון דהאילן רחב ארבעה, למעלה מעשרה הוי רשות היחיד, והוא קנה שביתתו ברשות הרבים, וכיון דאי הוי בעי למשקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו, דהיינו בין השמשות, לא מצי שקיל ליה, דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים - לא הוי עירוב.

למטה מעשרה הרי זה עירוב.  דלמטה מעשרה כרמלית היא, דכל משלושה ועד תשעה ברוחב ארבעה כרמלית היא, וכיון דאי שקיל ליה לעירוביה, אין כאן אלא איסור שבות, הרי זה עירוב.

ומתניתין רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ובשעה שהעירוב זוכה לו, דהיינו בין השמשות, מצי שקיל ליה, ונמצא הוא ועירובו במקום אחד, הילכך הוי עירוב.

נתנו בבור שבכרמלית, כגון שבבקעה ושבשדות, ונתכוין לשבות בבקעה או בשדה, הרי זה עירוב, דבור עצמו רשות היחיד, והוא קנה שביתה בכרמלית, ובשעה שהעירוב זוכה לו - דהיינו בין השמשות - מצי שקיל ליה, כרבי דאמר "כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות".

אפילו גבוה מאה אמה.  ואין למטה רוחב ארבע, דלאו רשות היחיד הוא, ואע"ג דלמעלה רחב ארבע. דהא עירוב על גבי מקום ארבע בעינן.

תלוש ונעוץ הוא דהוי עירוב, אבל מחובר לא הוי עירוב, משום דכי שקיל ליה גזירה שמא יקטום, לפי שהקנה רך הוא, איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה. אבל אילן קשה הוא, ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן. אבל קטימת קנה, איידי דרכיכא ודאי מקטמא, ומחייב משום קוצר.

אי נמי: קנה וקונדס מיחלף ליה מחובר בתלוש, דקנים הרבה תלושין נעוצים ונראין כמחוברים, משום הכי איכא למיגזר שמא יקטום במחובר ויחשוב שהוא תלוש. אבל באילן ליכא למיגזר שמא יעלה ויתלוש, ויטעה לחשוב דתלוש הוא.

נתנו במגדל.  של עץ.

ואבד המפתח הרי זה עירוב. וכגון שהמנעול קשור בחוטים וחבלים, שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחתכן אלא בסכין.

תנא קמא סבר: הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך החבלים בסכין, אין כאן איסור סקילה אלא איסור שבות, דמקלקל הוא בחתיכת החבלים וכל המקלקלים פטורים. ואיסור שבות בין השמשות, בשעת קניית העירוב לא גזרו בו כדאמרן, הילכך הוי עירוב, דמצי מייתי סכין ויחתוך לחבלים ושקיל לעירוביה.

ורבי אליעזר סבר: אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים, שאין תשמישו אלא לחתוך האוכלים, והואיל ואיכא תרתי, טלטול הסכין, וחתיכת החבלים, אפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות בין השמשות לא גזרו, בכהאי גוונא מודה דגזרו.

ואין הלכה כרבי אליעזר.

משנה ד

נִתְגַּלְגַּל חוּץ לַתְּחוּם,

וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְֹרַף, אוֹ תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת -

מִבְּעוֹד יוֹם - אֵינוֹ עֵרוּב;

מִשֶּׁחָשֵׁכָה - הֲרֵי זֶה עֵרוּב;

אִם סָפֵק -

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל.

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: סְפֵק הָעֵרוּב - כָּשֵׁר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַבְטֻלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים

עַל סְפֵק הָעֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר.

ברטנורא משנה ד 

תגלגל חוץ לתחום אינו עירוב. הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים אמה, לא מצי למיזל ולמשקליה. והוא שנתגלגל שתי אמות חוץ לאלפים אמה, שכל אדם יש לו ארבע אמות ממקום עירובו, שתי אמות מצד מזרחו של עירוב ושתי אמות מצד מערבו.

נפל עליו גל.  והוא דבעי מרא וחצינא לפנוייה, דהויא מלאכה ולא שבות.

תרומה ונטמאת.  דהשתא לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני. ואצטריך תנא לאשמעינן 'נתגלגל חוץ לתחום, ונפל עליו גל', דאי אשמעינן נתגלגל, משום דליתיה גביה, הוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אבל נפל עליו גל, דאיתיה גביה, אימא להוי עירוב. ואי אשמעינן נפל עליו גל, דלא מצי שקיל ליה אלא במלאכה במרא וחצינא, אבל נתגלגל, דאפשר דנשיב זיקא ומהדר ליה לתוך התחום, אימא ליהוי עירוב - קמ"ל. ותנא "נשרף" להודיעך כחו דרבי יוסי, דאע"ג דאינו בעולם משום ספק לא מתסר. ותנא "תרומה שנטמאת", להודיעך כחו דרבי מאיר, דאע"ג דישנו בעולם, ויש לומר העמידנה בין השמשות על חזקתה של קודם לכן וטהורה היתה, אפילו הכי לא אמרינן חזקה לקולא.

משחשיכה הרי זה עירוב.  דלאחר שקנה בין השמשות אין חוששין לו אם נאבד.

הרי זה חמר גמל.  דמספקא לן אי קנה ליה עירוב, והכא הויא ביתו, ומהכא יש לו אלפים לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו והלאה; או שמא לא קנה עירוב, ומביתו יש לו אלפים לכל רוח, ולא קנה לעבר עירובו כלום. ומחמת ספק זה נאסר ללכת אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירוב, דממה נפשך בהנך משתרי, אבל באלפים דמעירובו ואילך לא, דילמא לא קנה עירוב. ומביתו ואילך נמי לא, דילמא קנה עירוב. נמצא זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן, כאדם המנהיג חמור וגמל, שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל מאחוריו והוא מושכו וצריך לפנות לפניו ולאחריו.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספק העירוב כשר.  דאמרינן העמד עירוב על חזקתו, וכשהניחו היה בתוך התחום, והיה טהור, ולא היה עליו גל, לפיכך עירובו עירוב. וכן הלכה.

משנה ה

מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר:

אִם בָּאוּ גּוֹיִם מִן הַמִּזְרָח - עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב;

מִן הַמַּעֲרָב - עֵרוּבִי לַמִּזְרָח;

אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן - לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ;

לא בָּאוּ לא מִכָּאן וְלא מִכָּאן - הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי.

אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח - עֵרוּבִי לַמִּזְרָח;

מִן הַמַּעֲרָב - עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב;

בָּא לְכָאן וּלְכָאן - לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ;

לא לְכָאן וְלא לְכָאן - הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ - הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ;

וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו - לִמְקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ.

ברטנורא משנה ה 

מתנה אדם על עירובו.  מניח שני עירובין, אחד לסוף אלפים למזרח ביתו, ואחד לסוף אלפים למערב ביתו, ואומר: "אם באו עובדי כוכבים למזרח, וצריך אני לברוח מפניהם, יקנה לי עירובי שבמערב, ויהיו לי למערב ביתי ארבעת אלפים אמה". ואע"ג דלא אתו עד למחר, אמרינן "יש ברירה", דבין השמשות קנה ליה עירובא דאידך גיסא.

הריני כבני עירי.  אלפים מעירי לכל רוח, ואיני צריך להשתכר לכאן ולהפסיד מכאן.

אם בא חכם למזרח חוץ לתחום עירי, ורוצה אני ללמוד מפיו, ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב.

רבי יהודה אומר.  אם באו מכאן ומכאן, ואחד מהם רבו, ילך אצל רבו ולא אצל האחר, דקים לן בגויה דבשעת קניית עירוב בין השמשות דעתיה דלקני ליה ההוא עירוב דלצד רביה.

ואין הלכה כרבי יהודה, דזמנין דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה.

משנה ו

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר.

יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ -

מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר:

עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב;

הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח.

עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי;

עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים.

מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר;

אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר.

כֵּיצַד יַעֲשֶֹה?

מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ;

בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ.

וְנִמְצָא מִשְֹתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְֹתַּכֵּר בְּעֵרוּבוֹ.

נֶאֱכַל בָּרִאשׁוֹן -

עֵרוּבוֹ לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי.

אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת.

ברטנורא משנה ו 

מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך לילך יום ראשון לכאן ויום שני לכאן, יכול לערב למזרח ולמערב ערב יום הראשון, ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר, ועירובי של מערב יקנה לי בין השמשות דלמחר לצורך יום שני. דקסבר רבי אליעזר שבת ויום טוב לאו כחד יומא אריכא נינהו, אלא שתי קדושות [הן], ובין השמשות דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום שני.

עירובי בראשון ובשני כבני עירי.  כלומר ואם לא היה צריך לילך אלא ביום ראשון, ובשני אין צריך לזוז ממקומו, ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן, יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון, ואומר: עירובי זה יקנה לי לצורך מחר, ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו. או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון, יאמר" עירוב זה יקנה לי בין השמשות של מחר, ובראשון אהיה כבני עירי.

או מערב לשני הימים. היינו לרוח אחת דאמרי לעיל. והא תו למה לי. אלא הכי קאמרי ליה רבנן לרבי אליעזר: אי אתה מודה ליום אחד, דאו מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, שאינו יכול לומר חצי יום עירובי למזרח וחצי יום עירובי למערב. לשני הימים נמי, דהיינו לשבת ויום טוב, או מערב כמו ליום אחד, או אינו מערב כל עיקר. דספיקא להו לרבנן שבת ויום טוב אי כיומא אריכא דמו, אי לא. ועבדי הכא לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות, דלמא חדא קדושה היא, והכא לחומרא דאמרי לקמן נאכל בראשון אין עירוב לשני, דלמא שתי קדושות הן ולא כיומא אריכא דמו.

מוליכו.  השליח ערב יום טוב שלפני שבת ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב.

ונוטל ובא לו.  שמא יאבד, ושוב אין לו עירוב לשני, כדקתני "נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ואין עירוב לשני".

ובשני.  חוזר ומוליכו בשני. דקיימא לן המערב בפת בראשון, ורוצה לערב בפת בשני, צריך שיערב באותו עירוב עצמו שקרא עליו שם מאתמול, ועתה שותק. אבל לא בפת אחרת, דבעי למיקרא עליה השתא שם עירוב, והוי מכין מיום טוב לשבת.

נמצא משתכר בהליכתו.  כלומר קונה לו הליכה ליום מחר.

ומשתכר בעירובו, שאוכלו. ויום טוב אחר השבת דלא אפשר בהכי, מוליכו בראשון ואינו אוכלו, וחוזר והולך שם בשני לראות, אם קיים העירוב מחשיך עליו, ואם רוצה יאכלנו אחרי כן.

מודים אתם לי שהן שתי קדושות.  דאמריתו נאכל עירוב בראשון אין עירוב לשני, ואי חדא קדושה נינהו, הוה ליה כחד יומא אריכתא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהם, וכיון דשתי קדושות נינהו, יכול לערב נמי לשתי רוחות.

ורבנן אזלי הכא לחומרא והכא לחומרא כדאמרן, משום דמספקא להו. והלכה כרבי אליעזר דשבת ויום טוב שתי קדושות הן.

משנה ז

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר,

מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר.

עֵרוּבִי בָּרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב;

בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח.

עֵרוּבִי בָּרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי;

עֵרוּבִי בַּשֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי.

וְלא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

ברטנורא משנה ז

שמא תתעבר. שמא יעשו בית דין הגדול אלול מעובר, ויהיו שני ימים טובים, יום שלושים של אלול ויום שלושים ואחד. והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר, מערב שני עירובין, ומניחן בערב יום טוב זה לכאן וזה לכאן ואומר וכו'.

ולא הודו לו חכמים.  דקסברי קדושה אחת הן.

והלכה כחכמים בשני ימים טובים של ראש השנה. דלאו משום ספיקא בלבד אתקן, שמא קדשו בית דין את יום שלושים או יום שלושים ואחד, ואחד מהם חול, אלא משום דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ותרוייהו קדושה אחת. אבל בשאר ימים טובים של גליות, דלא אתקון אלא מספיקא, דלא ידעינן מתי קידשו בית דין הגדול את החודש, מודים חכמים לרבי יהודה דשתי קדושות הן. וחכמים האמורים כאן הוא רבי יוסי.

משנה ח

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי.

וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן, תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי.

וְלא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

ברטנורא משנה ח 

מתנה אדם על הכלכלה. סל שיש בו פירות טבלים, מתנה עליו ביום טוב ראשון של ראש השנה ואומר: "אם היום חול, תהא זו תרומה על אלו, ואם היום קודש אין בדברי כלום", שאין מגביהין תרומה ביום טוב. ולמחר הוא אומר: "אם אתמול קודש והיום חול, תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו, ואם היום קודש ואתמול חול, כבר היא תרומה. ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה.

ולא הודו לו חכמים.  הוא רבי יוסי כדאמרן, דסבר קדושה אחת הן, ואין מגביהים בהם תרומה. ודוקא בשני ימים טובים של ראש השנה כדפרישית לעיל.

וכן ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה.

תאכל בשני.  דאם הראשון קודש, השני חול. וביצה שנולדה ביום טוב מותרת בחול, דאין הכנה לחול. ואם הראשון חול והשני קודש, נמצא שחול מכין ליום טוב, ושפיר דמי.

ולא הודו לו חכמים.  בשני ימים טובים של ראש השנה בלבד, דקדושה אחת הן. אבל בשני ימים טובים של גליות מודים לו.

משנה ט

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר.

הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר:

הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה,

אִם הַיּוֹם אִם לְמָחָר.

וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר: אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ.

וְלא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

ברטנורא משנה ט

והחליצנו.  זרזנו והחליצנו כח, כמו "נחלץ חושים" (במדבר לב).

פירוש אחר: הצילנו ומלטנו, כמו "חלצני ה' מאדם רע" (תהלים קמ).

אם היום אם מחר.  אם היום הוא, החליצנו היום, ואם מחר הוא החליצנו מחר.

ולא הודו לו חכמים.  לא להזכיר של ראש חודש בראש השנה, ולא להתנות אם היום ואם מחר, אלא אומר "והחליצנו" סתמא בשני הימים, ואינו מזכיר של ראש חודש כל עיקר.

והלכה כחכמים.