עירובין, פרק ה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עירובין, פרק ה

עירובין, פרק ה

 

משנה א

כֵּיצַד מְעַבְּרִין אֶת הֶעָרִים?

בַּיִת נִכְנָס בַּיִת יוֹצֵא, פָּגוּם נִכְנָס פָּגוּם יוֹצֵא;

הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָֹרָה טְפָחִים,

וּגְשָׁרִים וּנְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה -

מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְּנֶגְדָּן,

וְעוֹשִֹין אוֹתָהּ כְּמִין טַבְלָא מְרֻבַּעַת,

כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְֹכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת.

 

ברטנורא משנה א 

כיצד  מעברין.  לשון אשה מעוברת, שכריסה בולט. והכי קאמר: כיצד יש לה עבור לעיר.

אם בית נכנס בית יוצא וכו'. כשבא לציין סימן תחום העיר, ובא למדוד אלפים חוצה לה, אם לא היתה חומתה חלקה, אלא בתים סמוכין ומחוברים, ויש בית נכנס לתוך העיר יותר מחברו, ונראית כניסתו פגומה, ויש בית בולט ויוצא לחוץ יותר מחברו.

או פגום נכנס פגום יוצא. שיש מגדלים בולטים בחומה, פעמים בולטים לפנים פעמים לחוץ.

או שהיו שם.  לאחת הקרנות של עיר.

גדודיות גבוהות.  שברי חומה של חרבות בתים, וישנן תוך שבעים אמה ושירים לעיר.

או נפשות.  בנין שעושין על הקבר. והוא שיהא בהן בית דירה.

מוציאין את המדה כנגדן.  אם הבליטות הללו אצל קרן מזרחית צפונית, רואים כאילו יש עוד בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו, ומודד מן החוט ולחוץ, כדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהיה כאן ארוך וכאן קצר.

ועושין אותן התחומין. מרובעים, שיהא אלפים לצדדים כבאמצע. ולא עגולים, שיהא להן אלפים באמצע, ובצדדים הם מתמעטים כדרך דבר עגול.

 

משנה ב

נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא אָמְרוּ "קַרְפֵּף", אֶלָּא בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת;

אִם יֵשׁ לָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם,

וְלָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם -

עוֹשֶֹה קַרְפֵּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹת כְּאַחַת.

 

ברטנורא משנה ב 

נותנים קרפף לעיר.  כל הבא למדוד תחומין, מניח לעיר אויר של שבעים אמה ושירים, שהן שבעים אמה ושני שלישי אמה, ומשם מתחיל למדוד אלפים אמה, שנאמר (במדבר לה) "מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב", אמרה תורה: תן חוצה ואחר כך מדוד, כלומר תן לה קרפף של שבעים אמה ושירים, ואחר כך מדוד משם והלאה.

לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות.  שתי עיירות הסמוכות זו לזו, נותנין שבעים אמה ושירים לכל אחת, כדי לחברן על ידי קרפיפות הללו להיות כעיר אחת, והבא ללכת מאחת מהן [דרך] חברתה מודדים לו אלפים אמה מחוץ לחברתה, מפני ששתיהן כעיר אחת על ידי קרפיפות הללו שמחברין ביניהן. והלכה כחכמים, שאין נותנין קרפף לעיר אחת, אלא בין שתי עיירות בלבד.

 

משנה ג

וְכֵן שְׁלשָׁה כְּפָרִים הַמְשֻׁלָּשִׁין.

אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאֶחָד וּשְׁלִישׁ -

עָשָֹה אֶמְצָעִי אֶת שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹת כְּאֶחָד.

 

ברטנורא משנה ג 

וכן שלשה כפרים משולשים.  לא משולשים ממש, אלא שלישי עומד מרחוק כנגד בין החיצונים, וכל שאילו מכניס אמצעי לביניהן, ואין בין זה לזה אלא מאה ארבעים ואחד אמה ושליש, שהן שבעים אמה ושני שלישים לזו ושבעים אמה ושני שלישים לזו, וכן לצד העיר החיצונה האחרת, אין בין האמצעית לבינה אלא מאה וארבעים ואחד אמה ושליש, הרי שלושתן נחשבות כאחת, והיוצא מאחת מהן לילך דרך חברותיה מונה מחומת חברתה החיצונה. וכמה יהא בין האמצעית לחיצונית, אלפים אמה, דהואיל ויכולה לבא אמצעית לחיצונה וחיצונה לאמצעית בלא עירוב, אמרינן רואין כאילו אמצעית נתונה ביניהן. אבל אם רחוקה יותר מאלפים לא אמרינן רואין.

 

משנה ד

אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה,

לא פָּחוֹת וְלא יוֹתֵר.

וְלא יִמְדֹּד אֶלָּא כְּנֶגֶד לִבּוֹ.

 

הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ לְגַיְא אוֹ לְגָדֵר -

מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ.

 

הִגִּיעַ לְהָר -

מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם.

אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ -

בָּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר.

שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים.

 

ברטנורא משנה ד 

אין מודדין.  אלפים אמה של תחום שבת, אלא בחבל של פשתן ארוך חמשים אמה.

לא פחות.  שכשהחבל קצר נמתח הרבה ומאריך (האמה) [צ"ל המדה] .

ולא יותר.  שכשהוא ארוך הרבה כובדו מכפילו באמצעיתו ומתקצר.

אלא כנגד לבו. קבעו לו חכמים מקום לשום ראש החבל כל אחד נגד לבו, שאם יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו החבל מתקצר והתחומין מתמעטין.

לגדר.  חומת אבנים שנפלה, ונעשית גל גבוה ומשופע.

מבליעו.  אם אינו רחב חמישים אמה משפתו אל שפתו מלמעלה, אע"פ שיש במדרונו הלוך יותר מאלף, אין אומרים תעלה מידת מדרונו למדת התחום, אלא זה יעמוד על שפתו מכאן, וזה יעמוד על שפתו מכאן, ויבליעו מדרונו בחבל אחד.

וחוזר למידתו.  מדקתני חוזר למידתו, משמע שאם היה רחבו כנגד העיר יותר מחמשים, ואינו יכול להבליעו שם בחבל, ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו, הולך ומבליעו שם, ומודד והולך שם משפתו והלאה עד כנגד המקום שכלה בו רוחב הגיא כנגד העיר, וחוזר למידתו כנגד העיר ומשלים את מידת תחומיו.

הגיע להר מבליעו.  והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע, שבהלוך חמש אמות ממנו לא יגבה אלא עשרה טפחים. אבל אם הוא זקוף, עד שבפחות מהלוך חמש אמות זקוף עשרה טפחים, אינו מבליעו, אלא אומדו בלבד והולך.

והוא שלא יצא חוץ לתחום.  כשהולך המודד להבליע ההר או הגיא, לא יצא חוץ לתחום למקום שראשי הגיא קצרים שיכול להבליעם שם, כדי שיחזור אחר כך למידתו כנגד העיר, גזירה מפני שהרואה אותו מודד והולך שם, יאמר שמדת תחומים של צדי העיר באה עד כאן.

בזו אמר רבי דוסתאי.  בזו, למעוטי עיר מקלט ועגלה ערופה הקרובה אל החלל, שאין מקדרין בהן.

מקדרין.  נוקבין, רואין כאילו נוקבין אותן ומודדים דרך הנקב, למעט מידת מדרונו, כדאמרינן בגמרא שמודדין אותו בחבל של ארבע אמות, והתחתון מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, וכן מודדין אותו כולו ארבע אמות ארבע אמות, ומתמעט מדרון של כל ארבע אמות חצי קומת אדם. והלכה כרבי דוסתאי.

 

משנה ה

אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה.

רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר -

שׁוֹמְעִין לִמְקוֹם שֶׁרִבָּה;

רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאַחֵר -

שׁוֹמְעִין לַמְרֻבֶּה.

אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה,

נֶאֱמָנִין לוֹמַר: עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת,

שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל.

 

ברטנורא משנה ה 

אין מודדין אלא מן המומחה.  אדם הבקי במדידה. וגאון פירש מומחה, לשון "ומחה על [כתף] ים כנרת" (במדבר לד). כלומר שמתכוונים למדוד התחומין לכתחילה מן המקום השוה והישר כדי שלא יהא צריך לקדר.

ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר.  שנמצאו סימני תחום זו ארוכין ובולטין מכנגד סימני תחום קרן שכנגדה.

שומעין למקום שריבה. ומוציאין מידת הקצרה, כנגדה מפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכו. ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחו בכל כחו.

ריבה לאחד ומיעט לאחר.  הכי קאמר, ריבה אחד ומיעט אחר, שמדדו שני בני אדם מומחים זה ריבה וזה מיעט.

 

משנה ו

עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵית שֶׁל רַבִּים -

מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ.

וְשֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵֹית שֶׁל יָחִיד -

אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ;

אֶלָּא אִם כֵּן עָשָֹה חוּצָה לָהּ

כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דִּיּוּרִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים.

 

ברטנורא משנה ו 

עיר של יחיד.  כגון שאדם אחד קנה כולה והוא משכיר כל בתיה לבני אדם הדרים בה. ואחר כך נעשית של רבים.

מערבין את כולה.  כדרך שהיו מערבין כשהיתה של יחיד שלא היתה צריכה שיור.

אין מערבין את כולה.  שאסור לערב עיר של רבים אם אין משייר בה בתים ידועים בלא עירוב, דההוא שיור הוי היכר דטעמא משום עירוב הוא, ולא תשתכח תורת רשות הרבים. וזו הואיל והיתה של רבים, והיתה צריכה שיור, אע"ג דהשתא הויא של יחיד נדונית כבתחלה.

אלא אם כן עשה חוצה לה.  שיור, שלא עירבו עם שאר העיר. ורבותא קמ"ל, שאפילו שיור של חוצה לה מועיל לשאר העיר.

כעיר חדשה שביהודה.  עיר היתה ביהודה ושמה "חדשה" ולא היו בה אלא חמישים דיורים, והיא העיר היותר קטנה שבכל ארץ יהודה, והיא היתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה, והוא שיעור השיור שצריך לשייר בעיר, שלא יערבו עם האחרים משום הכירא.

רבי שמעון אומר שלוש חצירות כו'.  ופסק ההלכה אפילו בית אחד בחצר אחד הוי שיור. ועיר שאין לה אלא פתח אחד בלבד, אפילו היתה של רבים אין צריך שיור.

 

משנה ז

מִי שֶׁהָיָה בַּמִּזְרָח וְאָמַר לִבְנוֹ: עָרֵב לִי בַּמַּעֲרָב;

בַּמַּעֲרָב וְאָמַר לִבְנוֹ: עָרֵב לִי בַּמִּזְרָח;

אִם יֵשׁ הֵימֶנּוּ וּלְבֵיתוֹ אַלְפַּיִם אַמּוֹת, וּלְעֵירוּבוֹ יוֹתֵר מִכָּאן,

מֻתָּר לְבֵיתוֹ וְאָסוּר לְעֵרוּבוֹ;

לְעֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּלְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִכָּאן,

אָסוּר לְבֵיתוֹ וּמֻתָּר לְעֵרוּבוֹ.

הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר -

לא עָשָֹה וְלא כְלוּם.

נְתָנוֹ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת -

מַה שֶּׁנִּשְֹכַּר הוּא מַפְסִיד.

 

ברטנורא משנה ז

מי שהיה במזרח.  בשדה, וקדש עליו שם היום, והוא רחוק מעירובו יותר מאלפים, והרי אין עירובו עירוב כיון שאינו יכול לילך וליטלו, הויא ליה שביתתו בביתו, שהרי בתחום ביתו הוא עומד, ומסתמא בביתו ניחא ליה שתהא שביתתו כשאין עירובו עירוב.

אסור לביתו.  למנות מביתו אלפים לכל רוח.

בעיבורה של עיר.  באחד מן הבתים העומדים בתוך שבעים אמה ושיריים.

לא עשה ולא כלום.  שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח, וכל העיר עם עיבורה נחשבים לו כארבע אמות.

נתנו חוץ לתחום.  חוץ לעיבורה של עיר, והכי מפרש לה בגמרא.

מה שנשכר.  לרוח זה מפסיד לרוח שכנגדה, שהרי מונה מן העירוב אלפיים לכל רוח. ואם נתנו בסוף אלף למזרח נמצא שכלות אלפיים של מזרח בסוף שלושה אלפים לעיר ונשתכר אלף, ואלפיים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר, והפסיד אלף. וקמ"ל דאין העיר עולה בחשבון האלפיים של מערב אלא כולה כארבע אמות. והני מילי כשאין כלות האלפיים שמן העירוב לצד העיר אלא בסוף העיר או חוצה לה, אבל אם כלות באמצע העיר, או באיזה מקום בתוכה, אינו יכול לילך בתוך העיר אלא עד מקום שכלות האלפיים אמה של עירוב ותו לא, כדתנן בסמוך.

 

משנה ח

אַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר קְטַנָּה,

וְאֵין אַנְשֵׁי עִיר קְטַנָּה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר גְּדוֹלָה.

כֵּיצַד?

מִי שֶׁהָיָה בְּעִיר גְּדוֹלָה וְנָתַן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִיר קְטַנָּה,

בְּעִיר קְטַנָּה וְנָתַן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִיר גְּדוֹלָה -

מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה.

וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לוֹ אֶלָּא מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה.

 

ברטנורא משנה ח

אנשי עיר גדולה.  שהיתה להן עיר קטנה בתוך אלפים, ויוצאים מעירן ומונין והולכים דרך הקטנה הסמוכה, מהלכין את כל העיר הקטנה הסמוכה להן כארבע אמות, ומשלימים מידתן חוצה לה.

ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את הגדולה כולה כארבע אמות, לפי שמידת תחומין כלה באמצע עיר גדולה, לפיכך אין עיר גדולה נחשבת להם כארבע אמות, ואין הולכים בה אלא עד סוף תחומן.

כיצד? מי שהיה מעיר גדולה.  מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני:

"אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, במה דברים אמורים? במודד אלפים אמה, אבל הנותן עירובו בתוך העיר, בין נתנו אנשי עיר גדולה עירובן בקטנה, בין נתנו אנשי עיר קטנה עירובן בגדולה, מהלכין כל העיר שהעירוב מונח בה כארבע אמות. כיצד? מי שהיה מעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה כו'.

ורבי עקיבא.  חולק על תנא קמא, וסבר שאין העירוב עושה העיר שהוא מונח בה כארבע אמות, ואין מונים אלפים אלא ממקום העירוב. ואין הלכה כרבי עקיבא.

 

משנה ט

אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא.

אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּנוֹתֵן עֵרוּבוֹ בַּמְּעָרָה,

שֶׁאֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה?

אָמְרוּ לוֹ: אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ דִּיּוּרִין;

אֲבָל יֶשׁ בָּהּ דִּיּוּרִין -

מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה.

נִמְצָא קַל תּוֹכָהּ מֵעַל גַּבָּהּ.

וְלַמּוֹדֵד שֶׁאָמְרוּ - נוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם,

שֶׁאֲפִלּוּ סוֹף מִדָּתוֹ כָּלֶה בַּמְּעָרָה.

 

ברטנורא משנה ט

אימתי בזמן שאין בה דיורים. שנפרצו מחיצותיה ואינה ראויה לדיורין, שאם ראויה לדיורין אע"פ שאין בה עכשיו דיורין, אינה נחשבת כולה אלא כארבע אמות לדברי חכמים. וכן עיר שאין יושב בה, ויש לה חומה סביב, שנתן בה עירובו נחשבת כארבע אמות, ואפילו היא גדולה כאנטוכיא.

נמצא קל תוכה מעל גבה.  דאילו גבה של מערה אם נתן שם עירובו, אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, דגבה אינו ראוי לדיורין, ותוכה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.

 

ולמודד שאמרו.  אע"פ שחולקים חכמים על רבי עקיבא בנותן עירובו בעיר, לומר שכל העיר לו כארבע אמות, מודים הן שהבא ממקום שביתתו, וכלתה מידתו של אלפים אמה אפילו במערה שיש בה דיורין, שאינו נכנס להלן ממידתו כלום.